הרבה מילים עוד יכתבו על הטבח הנורא של ה-7 לאוקטובר 23, אך רגע לפני שההווה יהפוך להיסטוריה שתיכתב כזיכרון קר, אני רוצה לציין פה קצת מה עובר עליי ועל הרבה נשים אחרות בישראל, 51% מאוכלוסיית הארץ, שלא זוכות לייצוג בקבינט החירום:
אנחנו מפחדות.
איבדנו את 50% הביטחון שעוד היו לנו פה וחימשנו את עצמנו בקרשים לנעילת דלת הממ"ד כדי להתמודד עם מלחמת העולם השלישית.
אנחנו לא ישנות בלילות, נאבקות בין הפחד מטילים לפחד ממה שיכול לקרות בזמן שאנחנו מסתתרות מהם והמחשבה שנתנו לאויב לבנות את מקלטנו.
רובנו לא נושאות נשק, גם לא בקרוב, אנחנו כן נושאות את הדאגה לבעל שמשרת בחזית וקופצות מכל בום קטן בעורף, כל בום.
אנחנו נושאות איתנו באופן יום יומי את סיפורי הזוועות של נשות הדרום, מסתחררות מהמחשבה על החטופות שנפלו בשבי החמאס ומהידיעה שאונס נחשב לאמצעי לחימה וכיבוש. אנחנו כואבות את לכתן של המון תצפיתניות, לוחמות וחיילות המערך העורפי שמצאו את מותן בצורה כל כך טרגית בתקופה המחוננת והתוססת של הצבא, אנחנו קרועות אל מול תמונותיהן של נערות מלאות חיים וחיוך שיצאו למסיבת טבע שעלתה בחייהן, זועקות את כאב האימהות שבוזו ונרצחו לעיני ילדיהן, בוכות עם האימהות שאיבדו את ילדיהן, בוכות בשביל אימהות שלא זכו לבכות על ילדיהן, כואבות את הסבתות המבוגרות שלא יכלו להגן על עצמן ובעיקר, חיות אותן, את כולן.
אנחנו חיות את החרדה על הסיפורים שלהן וייקח לנו זמן כעם, כמגדר, לצאת מהטראומה הקשה הזאת, אז אני רק רוצה להגיד שזה בסדר, זה אם קנית קרש לדלת הממ"ד, זה בסדר אם קנית שוקר חשמלי או גז מדמיע, זה בסדר אם כל צליל בלילה מקפיץ אותך, אם את מוכנה להקפצה של רגע, אם הכנת תיק חירום בהישג יד, אם הכנת תוכנית מילוט שלא תבייש את השב"כ, אם חידשת קשר עם השכן נושא הנשק, אם הקפצת כוחות בגלל איזה שליח של איזה עסק, שחידשת דרכון זר, שלא הכנת אוכל מעל לשבוע כבר, זה בסדר, זה בסדר…
רק הלוואי שמישהי תהייה שם בקבינט הזה, לשאול איך עוזרים ל-51% מאוכלוסיית הארץ, להתמודד עם כל הפחד הזה.
