למה מיליניאליות עדיין צופות ב"סקס והעיר הגדולה"?

מאת: גל כץ

"סקס והעיר הגדולה" הוא סיפורן החרוש של ארבע חברות ניו יורקריות, אי שם בסוף שנות התשעים. למרות שעבר זמן, הסדרה עדיין מדוברת, גם שני עשורים לאחר סיומה. באמצע משבר הקורונה, מצאתי את עצמי, בגיל 22, שואלת את עצמי האם היא יכולה להיחשב רלוונטית גם עבור בנות הדור שלי, שנולדו ממש כשהסדרה יצאה לאקרנים?  

הטלוויזיה והחברה עברו הרבה שינויים בעשור וחצי האחרונים. העולם השתכלל באינסוף דרכים, בין היתר גם בתחום המיני, נשי, פמיניסטי, מגדרי. אני, למשל, גדלתי עם סדרות כמו "משפחה מודרנית", "בוג'אק הורסמן", ו"גלי".

זה עידן טלוויוזיני שהציג מנעד דמויות רחב בהרבה: קהילת הלהטב"ק לוקחת חלק משמעותי בכל סדרה, תנועת מיטו קיימת בעולם, יש על המסך ייצוגים לנשים מכל סוג. ובכלל, הדמויות יותר נזילות ואנושיות, רובן לא פוטוגניות מאוד או עם ביטחון עצמי בשמיים, והאנטי גיבורים הם הדמויות הראשיות.  

בחסות הסגר, החלטתי לצפות ב"סקס והעיר הגדולה" ולבדוק על מה כל המהומה. בתחילת הצפייה, כמו בכל פעם שאני צופה בסדרות שצולמו בסוף שנות התשעים, הרגשתי את המעבר בין הדמויות הפלואידיות והמגוונות שאני רגילה אליהן אל הדמויות המקובעות מהמילניום הקודם.

ולצד זאת, בזמן הצפייה לא הרגשתי זרות. ומהרגע שהתחלתי לא הצלחתי להפסיק. במשך שבועיים קארי, שרלוט, מירנדה וסמנת'ה היו כל עולמי.

העולם המוזר של לפני עשרים שנה

לאורך הצפייה העסיקה אותי השאלה "האם הסדרה עומדת במבחן הזמן?". היה לי קשה להגיע להכרעה בעניין.

למשל, באחד הפרקים קארי יוצאת עם בחור ביסקסואל. בתחילת העשור הקודם ארבעת הנשים לא הצליחו לעכל את הבשורה. "זה או ככה או ככה", אומרת שרלוט, "אי אפשר להיות גם וגם". כולן ממהרות להסכים איתה ולהסתייג מבחירתו של הבחור. זו שיחה שלא היתה עוברת מסך היום, כשברור לנו שביסקסואליות קיימת, הקהילה נוכחת בכל פלטפורמות המדיה, ומצעד הגאווה האחרון עסק בתנועה. מוזר לראות שלפני עשרים שנים זה לא היה ככה.

אבל זו לא הדוגמא היחידה לעשור וחצי שעברו מאז זמן השידור המקורי. שרלוט מדגמנת את איבר מינה במבוכה, אין כמעט דמויות לא לבנות, סמנת'ה לעיתים מטרידה גברים כשמפלרטטת, ורוב הדמויות נראות חלביות, שטוחות וסטריאוטיפיות, בעיקר הגאות שבהן. 

הצורך ב"נשים במרכז" לא השתנה

ועדיין, מצאתי שהסדרה רלוונטית עבורי. לראשונה ראיתי על המסך נשים ששמות את עצמן ואת השאיפות שלהן לפני מערכות יחסים. וזה נושא שחוזר על עצמו בסדרה. הייצוג הזה של "נשים במרכז" הוא לדעתי אחת מהסיבות לכך שנשים מזדהות עם הסדרה עד היום, והאינטרנט עדיין מלא בהצהרות "אני מרגישה כמו קארי בראדשו" או "אני מזדהה עם מירנדה".

אולי כי לכולנו היה מיסטר ביג או חברות טובות, יחסים שלא תמיד מתקדמים לשום מקום או דיבור בלתי נגמר על סקס. אולי כי כולנו הרגשנו שהחברה שופטת את החיים שלנו, ונעזרנו בקצת "סקס והעיר הגדולה", שמבטיחה לנו שלשים את עצמנו במקום הראשון זה בסדר.

מה שמתחבר לשאלה הבאה: האם הסדרה ריאליסטית? מצד אחד, אין ספק שלא. משכורת מכתיבת טור שבועי בעיתון לעולם לא תספיק לדירה במנהטן, וכמובן שגם לא לאובססיית המותגים שפיתחו הדמויות באדיבות ההפקה. 

אבל זו תפאורה לדבר שכן הרגיש אמיתי, ולדעתי מסביר את המשיכה של הסדרה אז והיום: היא סדרה על יחסים. היא חוקרת יחסים בין גברים ונשים, ובין נשים לנשים, אבל הכי חשוב: את היחסים של אישה עם עצמה. מה קורה בקשר הזה בין השאיפות של אישה לבין המציאות? 

נשות "סקס והעיר הגדולה" והדור שגדל על ה"אנטי גיבור" 

חיי היומיום של הדמויות לא תמיד תאמו את הרצונות שלהן: חברויות התרסקו, פרידות היו חלק מהחיים, הן התמודדו עם בעיות בעבודה ובמשפחה. מותר לבכות, אפילו הקדישו לכך פרק שלם. אפשר ורצוי לדבר על כך. אבל אין שום צורך להעצים את  התחושות האלו. 

בסדרה כמעט שלא נתקלתי בתחושת ה'לוזריות'. וזה לא שהיא לא קיימת, כל אחת מאיתנו הרגישה אותה לפחות פעם אחת בחייה, וגם קארי ומירנדה מדברות עליה. אך היא לא מקבלת מקום של ממש, ולא מורגשת לאורך הסדרה באופן משמעותי.  

אני גדלתי בעולם טלוויזיוני שעוטף את חוסר הביטחון שלנו, מעצים את הלוזריות, מנרמל את שניהם. אבל לאורך כל הצפייה בסקס והעיר התחושה הייתה שנשים חזקות לא נשברות. החברות עודדו זו את זו להשאיר את העבר מאחור ולבנות עתיד חדש. ראינו מודל של אישה שחותרת לטוב ביותר בחייה האישיים והמקצועיים. כזו ששמה את עצמה ואת הרצונות והצרכים שלה, לא משנה מה הם, לפני כל אחד אחר. 

רגע חזק עבורי היה כשסמנת'ה נפרדת מריצ'ארד אחרי שבגד בה בשנית. היא אומרת לו שהיא אוהבת אותו, אבל אוהבת את עצמה יותר. זה אחד מהמשפטים האפיים של סמנת'ה, מהמצוטטים ביותר, ואולי זה שמבטא בצורה המושלמת ביותר את הלך הרוח של הדמויות, של הסדרה, ושל מודל הנשיות שהיא מציגה.  

"סוף טוב" ששייך לעידן אחר

ועל הרקע הזה, הסיום העלוב לא רק נכשל במבחן המציאות ולא רק מרגיש כולו סיפוק מעריצים. זוהי בגידה בכל העקרונות עליהן התבססה הסדרה, חטא טלוויזיוני עם השפעות ארוכות טווח, ומה שיכשיל את הסדרה במבחן הזמן.

מיסטר ביג, שסינן את קארי במשך שש עונות, מודה ברגע האחרון ובקלות לא אמינה שהוא אוהב אותה ורוצה להינשא לה. סמנת'ה מוצאת עצמה בזוגיות לא אמינה ומהירה מדי עם סמית', לאחר שנלחמה במשך כל העונות במוסד הנישואין, בתא המשפחתי ובמונוגמניה כמקור לאושר.  

לא יכולתי שלא להתרגז. במשך שנים יוצרי הסדרה דאגו לשמר מוניטין של נשים חזקות, שמבינות כי נוכחות של פרטנר לצידן היא לא מה שתהפוך את חייהן למאושרים. נכון שהנשים ניהלו משא ומתן עם רעיון הזוגיות, אבל עיקרון ה"אני לא צריכה גבר בשביל סוף טוב" שרד רק כדי שיקריבו אותו בסיום. 

אם הסדרה היתה ממשיכה להיות נאמנה למסרים הבסיסיים שלה, קארי ומירנדה היו ממשיכות את חייהן כרווקות בניו יורק, ולא בזוגיות. והן היו ממשיכות לתת לצופות ייצוג ולגיטימציה לשים את עצמן לפני "זוגיות מושלמת שמסתיימת בחתונה עם נסיך".  

הדור שלי זכה בעידן טלוויזיוני שמצליח יותר, יחסית, לסיים סדרות בטון בו "חיו", ולא להקריב מציאותיות עבור כניעה למוסכמות של סוף ברור או מושלם. והסוף של "סקס והעיר הגדולה" הוא זה שמוכיח בעיניי שהיא אולי עוברת את מבחן בכדל, אבל לעולם לא את מבחן הזמן.   

לביקורות מסך נוספות לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: גטי אימג'