על הסיקור העיתונאי בפרשת האונס בשמרת בזמן אמת

אני עדיין רואה לנגד עיניי את דמותה המעונה, סתורת שיער, לבושה בבגדים בהירים. בעיקר, יעל גרימברג נראתה לי מחוקה. מקופלת בספסל קדמי באולם בית המשפט המחוזי בחיפה, מגובה בפרקליטה בעלת תודעה פמיניסטית מוקדמת, עו״ד רלי קרויטרו-גוטמן, ומולן שבעת הנאשמים וסוללת עורכי דינם המתמחים בעבירות מין: עורך הדין דאז, משה גלעד, שהתמנה לאחר מכן לשופט, עורך הדין שמעון שובר, עורך הדין אליהו לוצקי, לשעבר שופט צבאי ונשיא ארגון "רוטרי", ועורך דין נוסף ששמו לא צוין בפסק הדין הסמוי של המשפט, שנחשף רק לאחרונה, בעקבות מאבקו של העיתונאי חן מענית.

ישבתי במשפט  ברוב הימים, לאורך חודשים, בתוקף תפקידי כ״סופרת הארץ בחיפה״ כפי שזה נקרא אז, כדי לדווח עליו לעיתון. זה לא היה ברור מאליו: כשישבתי מדי יום  בספסל העיתונות של בית המשפט המחוזי בחיפה, היה לצידי, למיטב זכרוני, רק עיתונאי נוסף אחד- עמירם ברוטמן מ-״על המשמר״. שני עיתונאים נוספים עקבו אחרי המשפט – דליה שחורי מ"מעריב" ועיתונאי מ"קול ישראל". יתר אמצעי התקשורת הסתפקו אז בדיווחים מסכמים.

ארבעה ימי גיהינום

חשתי מחויבות עליונה לדווח על משפט האונס בשמרת בשחר השינוי של דעת הקהל ומוסדות החוק כלפי עצם מעשה האונס והגדרתו כפשע חמור. במדיה היה הנושא נתון מתחת לרדאר התקשורתי, אך לי זה היה נראה חשוב כגורלה של מחצית מאוכלוסיית הארץ – הנשים.

למרות שראיתי אותה כל יום, מעולם לא יצרתי קשר אישי עם יעל, למעט ברכת הנהון לשלום. הייתי דרוכה למהלך הרשמי של המשפט ולא הייתי בטוחה שקשר אישי בינינו ראוי בשלב זה. אבל היכרות אינטימית נפרשה בפניי עם ההקשבה למהלך המשפט. מהר מאוד האמת התחוורה: יעל חוותה גהינום במשך ארבעה ימים, שהקרינו על כל חייה.

היא הייתה אז בגיל 14 ושבעה חודשים, נערה רכה ממשפחה ענייה בחומר וביכולת תמיכה. ומה קורה לנערות בודדות שמשפחתן אינה מעורה היטב בגיל הזה והן חסרות גב תמיכה נפשית חזק? קורה שהן חשות משיכה ספונטנית למאן דהוא – אולי אפילו, שומו שמיים, מתאהבות בנער ומעוניינות בקשר איתו. מדובר בישראל של שנות השמונים, על סף התשעים, בחברה קיבוצית חילונית!

יש בנות מזל החמושות בהורים שמבינים את משובותיו ותעתועיו של הרגש הזה, והם מדריכים אותן להיזהר, לשמור על עצמן ובמיוחד לא לפגוש את אותו הנער בחבורה גדולה של נערים. אך יעל נמשכה, או התאהבה בנער אחד, ואז קמו עליה כל ששת הנערים הנוספים.

מתוך: ארכיון עיתונות פמיניסטיתמתוך: ארכיון עיתונות פמיניסטית

הילכו על הנפגעת אימים

להלן תיאור על קצה המזלג של מה שנאלצה לחוות מדי יום, במסעה החלוצי, שלא מבחירתה, אך האמיץ והארוך להכרה בפשע שבוצע נגדה. פשע שלא נחשב ככזה בתרבויות רבות, כמובן גם זו שלנו,  לעתים עד עצם ימינו אלה.

ביום הראשון למסכת האונס היא נותרה במכונית לבד עם אותו אחד, נער בשם מידד, שאליו נמשכה. בבית המשפט העידה, שבעת שהיו לבדם במכונית, הבחינה באופיר, נדב ואלי, שלושה נאשמים נוספים, המציצים דרך חלון המכונית, צועקים וצוחקים. הם נכנסו למכונית והחלו לנסוע. נדב ניסה להכניס את ידו מתחת לחולצתה – בשלב זה דרשה שיחזירו אותה לקיבוץ. "את אופיר אני מכירה עשר שנים", סיפרה בעדותה. "ממנו ביקשתי שיחזיר אותי לקיבוץ". הוא, בתגובה השיב לה "תסתמי את הפה".

בשלב זה ביצע בה נדב אונס, שאת פרטיו נשמיט מכתבה זו, אך אפשר למצוא אותם בעדותה של יעל, בפרוטוקול בית המשפט. יעל העידה שהתנגדה לאורך כל ניסיונותיו, עד שפתח בחוזקה את רגליה תוך שהוא מחזיק את ידיה. אלי החזיק אותה ברגליה. "המשכתי לבקש שיחזירו אותי לקיבוץ", סיפרה.

על פני מאה עמודים מפורטים מעשי האונס הרבים, החוזרים על עצמם: המשפט הזה, ״תסתמי את הפה״ חוזר על לעצמו לכל אורך ארבעת ימי הגיהנום. מה שהיה אמור להיות ראשית חוויית קשר ראשון של נערה עם בן המין השני הפך לחילול מתמשך של גופה.

היחס כלפיה, כאל קליפת אדם, התבטא בהמשך באיומים חוזרים, שיספרו לכולם במשק על מה שקורה בינה לבינם. פרוטוקול המשפט מצביע על מיעוט ועליבות השיח בינה לבינם: הוא טכני בעיקר; כולו רצוף במשפט החוזר הנורא הזה:״תסתמי את הפה״.

בהמשך, מתארת יעל בעדותה כיצד המשיכו להלך עליה השישה אימים: "אם את לא הולכת לאלי, אני מספר לכולם את הכול" וציטוטים נוספים, איומים ומשפילים, שאותם, כאמור, אפשר למצוא בפרוטוקול בית המשפט.

פסק הדין במשפט קבע ״שכל המגעים האינטימיים עם כל הנאשמים בפרשה בוצעו שלא בהסכמתה ושלא מרצונה, תוך ניצול פחדיה מפרסום מגעיה המיניים ברבים. הנאשמים סחטו את המגעים באיומים בפגיעה שלא כדין בשמה הטוב בקיבוץ שמרת. הנאשמים הפעילו עליה במספר מקרים גם לחץ פיזי והמתלוננת הפכה להיות 'כלי' בידיהם ואיבדה, בשלשלת ההתרחשויות הנזכרות בכתב האישום, את כושר עמידתה מולם״.

מתוך: ארכיון עיתונות פמיניסטי
מתוך: ארכיון עיתונות פמיניסטי

ואז הגיעה תביעת הדיבה

יש לציין שעיתון ״הארץ״ היה בין כלי התקשורת הבודדים שמצאו לנכון לדווח על משפט האונס. אבל הדיווח שלי על המשפט היה בחודשים האחרונים להעסקתי כעיתונאית ב״הארץ״.

כפי שפרסמנו בפוליטיקלי קוראת, באותה שנה עמדנו, עיתונאיות הארץ, בפני גל פיטורים מגדרי. כל המפוטרות, למעט גבר אחד, היו עיתונאיות השטח הראשונות אי פעם.

"מיותרות למצבת כוח האדם"

״לעמוס שוקן שלום רב,

״תודה על נכונותך מיום 06.02.94 לעמוד בחלק מהוצאות משפט בעניין הדיווח על האונס בשמרת, אולם אין פני הדברים כפי שתיארת – סתם גחמה פרטית מצידי, של העדפת עורך דין זה על אחר – מה שהופך את החלטתך לעניין שלפנים משורת הדין״

(מכתבי מיום 09.02.94)

קטע זה, מתוך מכתבי למו״ל הארץ נועד להדגים עבורכן הקוראות, מה משמעות היות עיתונאית פמיניסטית המסקרת עבור עיתון הארץ את משפט האונס בשמרת בזמן אמת: כשפרקליטות מחוז חיפה החליטה לתבוע אותי על "הפרת צו איסור פרסום", על התיאורים שפרסמתי בעיתון, השוטחים את סיבלה הנורא של הנאנסת על דוכן הנאשמים ואת צליבתה בידי אחד הסנגורים, בין היתר בשאלה החוזרת: "האם לבשת חזייה, או שהיית בלי חזייה?״ – נאלצתי להתמודד מול אותה תביעה ללא הגב המשפטי של עיתון הארץ שממנו פוטרתי. עד שלבסוף ניאות המו"ל לבקשתי והחליט לעמוד בחלק מהוצאות המשפט, שהסתיים כמובן בזיכוי מוחלט – "אם התביעה הייתה בודקת את העובדות כהווייתן… לא היה כלל מקום להגיש את כתב האישום נגד נורית כהנא, ואם היה מוגש כתב אישום כזה, דינו היה להתבטל, שכן פרסום הכתבה, כפי שנוסחה, אינו מהווה עבירה" קבע שופט בית משפט השלום דאז אהוד רקם.

מתוך: ארכיון עיתונות פמיניסטי
מתוך: ארכיון עיתונות פמיניסטי

מים רבים עברו מאז, ועדיין, גם היום, מערכת המשפט וכלל מנגנוני הטיפול החוקיים, חשדניים מאוד ביחס למתלוננות על מקרי אונס. ובאשר אליי, עיתונאית בעלת תודעה פמיניסטית לוחמת, עוד בטרם עלתה לסדר היום התקשורתי, שנאלצה להתמודד שוב ושוב עם תגובות מזלזלות מצד עורכים וקולגות ("שוב כתבת על הנשים האלה?"), שהתעקשה להעלות לראשונה על הכתב בעיתון ציבורי את סוגיית האלימות כלפי נשים, את ייצוגן של נשים בפוליטיקה הארצית והמקומית, ואת פעילות התנועה הפמיניסטית הישראלית – הבחירה להיאבק עבור מחצית מהאוכלוסייה בישראל לא החזיקה אותי בעיתון.

תמונה ראשית: באדיבות המשפחה

תגובות

תגובה אחת

  1. כל הכבוד נורית כתבת יפה מאד ונאמנותך לנושא כה הרבה שנים ממש מרגשת. תודה. יהי זיכרה ברוך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בשבוע האחרון יזמו אקטיביסטיות פמיניסטיות מחאה נגד הופעותיו של אייל גולן בעיר. הן חילקו פליירים על מכוניות שחנו בסמוך לאיצטידיון בלומפילד בו כתבו על מעשיו של גולן מתוך תיק החקירה בו הוא הואשם בניצול מיני ואלימות מינית של נערות. כעת הן מסבירות מה עמד מאחורי היוזמה ומדוע הן בחרו לעשות זאת.
שבוע שעבר התקיימה המסיבה הגאה "טיפולי הרמה" במגדל דוד בירושלים, לאחר מאבק משפטי של מארגני המסיבה והמרכז הרפורמי לדת ומדינה. מארגני המסיבה זכו לסעד זמני מבית המשפט והמסיבה התקיימה על אף הלחצים בפוליטיים.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.