אונס ומעשי אלימות מינית שונים הם תופעה חברתית הידועה מימים ימימה. לא מפתיע, אם כן, לגלות שאחת הגרורות שהיא שולחת ממנה, היא תופעת האשמת הקורבן, תופעה שמלווה אותנו מהתקופה המקראית ועד ימינו אנו.
ונתחיל במעשה האונס הראשון שידוע לנו מהמקורות היהודיים, סיפורה של דינה בת לאה ויעקב:
"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". (בראשית פרק לד' פסוקים א-ב').
פרשנים רבים נדרשו לסוגיית האונס של דינה ובין השאר לשאלה האם כלל היה מדובר באונס. אחד מאותם פרשנים הוא רש"י שמתחיל בכלל בשאלה מדוע בחר הכתוב לציין את שם אימה של דינה, לאה ולא כתב "דינה בת יעקב" כמקובל. לפי רש"י, התשובה היא ההצמד לפועל "תצא". רש"י: "אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה". כן, רש"י קורא ללאה אימנו זונה. מה היא עשתה שמגיע לה הכינוי הזה? דרישתה מיעקב כי ישכב עימה, זכות שקנתה לעצמה באמצעות הדודאים שהעניקה לרחל בשביל ראובן בנה.
לאחר מכן ממשיך רש"י ונדרש לפועל " וַיְעַנֶּהָ " בו בוחר הכתוב להשתמש. על אף שמקובל במדרש ובפרשנות לשייך את הפועל "ענה" למעשה האינוס (ואף רש"י נוהג כך במקרים אחרים) בוחר הפעם רש"י לפרש את הכתוב כך: "וישכב איתה כדרכה- ויענה שלא כדרכה" שלא כדרכה, כלומר שלא כדרך הטבע, כלומר ב"משכב זכר".
כאן אנחנו יכולות להבחין בשיטה נפוצה באמצעותה מטילים דופי בגרסתה של מתלוננות על אלימות מינית, תוך שימוש במיניותן. לא פעם ולא פעמים אנחנו נתקלות בנשים המתלוננות על אונס או על מעשי אלימות שונים ובתגובה זוכות לקיטונות הכוללים שלל כינויים כמו "זונה" "שרמוטה" ועוד. זכורים לרעה מסע ההשמצה שעברה מאי פאטל לאחר שהתלוננה נגד מפקדה אז, עמדה בלב ביקורת חברתית נוקבת שכן העזה לפרסם תמונות בפייסבוק בהן היא לבושה בביקיני חושפני. או עורכת דין שלהגנתם של לקוחותיה ציינה כי הנערה מהרצליה שעברה אונס קבוצתי העזה ברוב חוצפתה להצטלם בחוטיני.
אבל הפקפוק בגרסתה של דינה לאונס, לא מסתיים עם פרשני העבר. הספר "האוהל האדום" של אניטה דיאמנט פורסם בשנת 2008, ונסוב כולו סביב סיפור אהבתם הלא ממומשת של דינה ושכם. הנראטיב אותו מניחה דיאמנט, מגולל בפנינו סיפור רומנטי של דינה ושכם אשר מבקשים להנשא זה לזו ומתנים אהבים בכל הזדמנות שנקרית להם ודינה אף יולדת את בנו של שכם. כך עד לסוף הטרגי בו אחיה המתנגדים לנישואי אחותם לגבר זר, טובחים בשכם ובני ביתו.
נראטיב הרומן בין הקורבן למקרבן, מופיע גם בסיפורם של אמנון ותמר, והפעם מכיוון מפתיע. הפרח "אמנון ותמר" הוא פרח נפוץ בגינות נוי שונות. את שמו של הפרח תירגם שאול טשרניחובסקי מהכינוי הרוסי איבן דה-מריה שמקורו באגדה על שני אחים שהופרדו בילדותם, משבגרו נפגשו זה עם זו והתאהבו כשנודע להם כי הם אחים, מתו מחובקים והפכו לפרח. כך, בהינף קולמוס, הופך טשרניחובסקי את תמר ואמנון לזוג אוהבים טרגי.
אנו יכולות לראות שבמשך ההיסטוריה נעשו ניסיונות חוזרים לקעקע את אמינותן של נשים ולהציגן כנשים נקמניות תוך כדי מסגור סיפורי אלימות ואונס כרומן וכמערכת יחסים המתבצעת בהסכמת כל הצדדים וכיצד הדבר ממשיך לרדוף אחרינו מהתקופה המקראית ועד לימינו אנו. כשהעזה א' מבית הנשיא, להתלונן נגד הנשיא קצב על אונס שבוצע בחדר מלון, נשאלו שאלות התוהות מדוע היתה עימו מלכתחילה בחדר מלון וטענו כי מדובר היה ברומן שהתבצע בהסכמה. טענות דומות הועלו כנגד המתלוננת על בוכריס.
נמשיך עוד בסיפורה של תמר המקראית. בסיפור זה אנו נתקלות במקרה אונס קלאסי לכאורה ובו, באופן חריג למקרא, נשמע קולה של האישה בעוד תמר מתחננת לאחיה שלא לבצע בה את זממו ומתנגדת באופן פעיל למעשיו:
" וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל-אָחִי אַל-תְּעַנֵּנִי–כִּי לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן, בְּיִשְׂרָאֵל: אַל-תַּעֲשֵׂה, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. // וַאֲנִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתִי…" (שמואל ב פרק יג' פסוקים יב-יג').
ניתן לשער שלא ימצא פרשן אשר יפרש את הכתוב בצורה שאינה אונס. ואכן, הפרשנים הקנונים כולם מתייחסים למעשה אמנון לתמר כאל אונס (אף שהדבר לא מטריד את מנוחתם כמו השאלה מדוע שנא אמנון את תמר לאחר המעשה). דווקא מבין הפרשנים המודרניים ניתן למצוא את פרשנותו של ד"ר ניסן אררט. אררט מציג נראטיב שונה לסיפורה של תמר ובו מעשה האונס מקורו בקנוניה של אבשלום כנגד אמנון במטרה להוציאו כנבל על מנת שהוא ירש את כס המלכות. במהלך פרשנותו נדרש אררט דווקא לשאלה מדוע לא צעקה תמר לפני מעשה האונס או במהלכו. בתשובה לשאלה זו טוען אררט כי תמר לא צעקה כיוון שהבינה את טעותה, לקחה על עצמה אשמה והבינה וסלחה לאחיה האימפולסיבי. מה היא אותה טעות שעליה תמר נאלצת לשלם? לא ברור. אבל כך או כך, ברור שלדעתו של אררט האשמה על מעשה האונס נחה גם על כתפיה של תמר.
לסוגיית האשמה ולשאלה מדוע קורבן האונס אינה צועקת בשעת המעשה ניתן למצוא דוגמאות מודרניות אין ספור שאם אתחיל לפרטן כנראה שלעולם לא אוכל לסיים שכן הרשימה עוד תמשיך ותגדל בעת כתיבת השורות.
הרבה דברים השתנו מאז התקופה המקראית. הגיע הזמן שגם האשמת הקורבן תתחיל ותשנה את פניה.
**
נ.ב.
זוכרות את השאלה ה-הו כה מטרידה מדוע שנא אמנון את תמר? ובכן, לטענת הפרשנים שערה משערות הערווה של תמר נכרכה סביב איבר מינו של אמנון והאיבר נכרת.
באופן כללי סברו חז"ל ששערות הערווה של אישה עלולות לפצוע את הגבר ולכן על נשים לגלח את איברן.
הגרסא היהודית לוגינה דנטטה.