"של מי את?"

כשעברתי לקיבוץ דן לראשונה, נתקלתי שוב ושוב בשאלה "של מי את?". תחילה לא הבנתי את משמעות השאלה. אני של עצמי, מקסימום של הוריי. אבל ככל שהתעמקתי בחיים הקיבוציים הבנתי שלשאלה הזו יש משמעות והיא חלק מהשפה החדשה שלמדתי שם. לכן, כששמעתי על תערוכה חדשה בשם "של מי את?", במוזיאון קטן בפריפריה הצפונית, חשבתי שבטח יש כאן סיפור מעניין לספר.

תערוכת הציור של האמנית רעות דפנא, שאצרה ד"ר איילת כרמי, נפתחה באמצע מאי בבית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. מוזיאון קטן, לא מאוד מוכר, אבל בעל עבר מעניין ותרומה ייחודית לאומנות ולהיסטוריה המקומית של עמק הירדן ושל התנועה הקיבוצית. התערוכה של דפנא היא חלק מרקמת חיים ואמנות שפועלת בתוך ההקשר הקיבוצי, הקשר שספג מכה אנושה במלחמה הנוכחית, בין אם בטבח בעוטף ובין אם ברצועת הביטחון החדשה של ישראל שהיא הגליל העליון. דווקא עכשיו, התערוכה "של מי את" מאפשרת לי להכניס אתכן, הקוראות, להווי הקיבוצי מבפנים.

"כשהגענו לקיבוץ מעוז חיים, הסתובבתי עם אסף, בן זוגי, והילדים, בקיבוץ, ועברנו ליד בית בו הוא היה גר עם ההורים שלו. אבא של אסף נפטר לפני 18 שנה אז הוא הצביע על הבית ואמר לנו: 'אתם יודעים, פה גרתי עם ההורים שלי'. הבת שלי שאלה 'אז גם לך היה איש שנורא אהבת?', מין שאלה תמימה כזאת. ואז הבת שלי התחילה לשאול שאלות. היא לא הסתפקה בתשובות קצרות. נורא עניין אותה מי זה סבא. איך הוא היה? מה הוא עשה? היא ממש רצתה להיכנס לעומק של זה. זה כאילו יש לה איזשהו קשר מיוחד עם סבא, אפילו שהיא לא הכירה אותו", מספרת רעות על הרעיון שבבסיס התערוכה.

"הבת שלי ממש נכנסה לאלבומים וחפרה ופתאום גם אני ראיתי את האלבומים האלה באור אחר, דרך העיניים של הילדים שלי. לכן אני אומרת שהפרויקט הזה שייך להם. זו סוג של עבודת שורשים מאוירת שאני עושה כבר המון שנים ובכל פעם מוצאת עוד פרק, עוד חלק".

האיורים בתערוכה מבוססים על כמה סדרות של תצלומים מהארכיון של קיבוץ מעוז חיים בו גדל בן זוגה ושם הם מתגוררים מאז שנת 2016, תצלומים של אמה של רעות ודודתה מקיבוץ כנרת, בו גדלה ותצלומים של אבי ומשפחתו ממושב שרונה. "אני נותנת אור חדש לתקופה ישנה. אני לא עושה העתק הדבק לתצלומים, אלא יש גם פרשנות שלי. אני מוסיפה או מחסירה פרטים, לוקחת זוויות שונות, שואלת שאלות ונותנת תשובות על סיטואציות".

התערוכה מאחדת שתי היסטוריות משפחתיות תחת היסטוריה אחת. "התערוכה היא לא רק סביב קיבוץ מעוז חיים אלא גם מתפתחת למושב שרונה וקיבוץ כנרת וכך נפתחת היריעה למשפחה שלי", מספרת רעות. צילומי הארכיון של קיבוץ מעוז חיים צולמו בידי אביטל דפנא, סבו של אסף. רוב העבודות שם צולמו בשנות השבעים המוקדמות ועד תחילת שנות השמונים.

במרכז החדר עומד שולחן שמציג את התצלומים המקוריים. סביבו תלויים האיורים של רעות. הם מאורגנים באופן שמעביר את חווית החיים בתוך הקהילה. החגים, הילדים, הקטיף, המסיק ותחרויות הספורט. האיורים מגיבים לנושאים המרכזיים שעולים מהצילומים. "ניסינו ליצור חווית חיפוש", מסבירה ד"ר איילת כרמי, אוצרת התערוכה. "הזמנו את הקהל לשקוע בתוך ההיסטוריה והצילומים הקיבוציים, בתוך הילדות של רעות והמשפחה שלה ומשם להעלות את המבט מעלה, אל האיורים ולמצוא את השוני, את הדמיון ואת הדיאלוג ביניהם".

"היה לי מורה שהיה אומר שהכל אישי. ואני מאוד מתחברת לזה", מוסיפה רעות. "אני שמה לב שהרבה דברים שלי, פרטיים, נוגעים בהרבה אנשים. בשיח גלריה שעשינו, מישהי סיפרה כמה היא מזדהה עם התערוכה, מתוך המקום שלה – היא עזבה את החברות בקיבוץ בו היא מתגוררת". למי שלא בקיאות בהלכות הקיבוצים, לצאת מחברות בקיבוץ ולהמשיך להתגורר בו, זה לא דבר שכיח. "אלה בדיוק הדברים שהביאו אותי להתעסק בנושא הזה. לחפש את המקום שלי בתוך הקהילה הזו, כי אני מרגישה לא שייכת", ממשיכה רעות. "וזה באמת מאוד חשוף. כמה ימים לפני הפתיחה זה הכה בי".

"כל מי שאי פעם גדלו, גרו או נכנסו לקיבוץ מכירים את השאלה הזו, 'של מי את?'", אומרת ד"ר כרמי. "השאלה נוגעת בשייכות בתוך הקהילה הקיבוצית. הרבה פעמים הזהות שלנו מוגדרת דרך השייכות שלנו. אני הבת של, אני החברה של, האחות של… והשאלה הזו, 'של מי את?' שמה גם זרקור על הבדידות שבתוך הקהילה. על המתחים בין קבוצות שונות בתוך הקיבוץ. זו לא שאלה נייטרלית, זו שאלה היררכית. כשתעני את התשובה, ותגידי 'של מי את', גם יתייגו את המיקום והמעמד שלך. את מדור המייסדים? מההרחבה? מהמתיישבים החדשים? ולכל סטטוס כזה יש מקום בתוך הקהילה הקיבוצית. האיורים של רעות שואלים את השאלות האלה, על הלבד בתוך הביחד, על  הצרכים של היחיד והיחידה אל מול האתוס הקולקטיבי. בימים האלה, אני חושבת שהתערוכה נוגעת ברגשות של אנשים גם מחוץ לתנועה הקיבוצית. היא עוסקת בשייכות לעם ובקונפליקטים שהשייכות הזו מביאה איתה, הפנימיים והחיצוניים".

אני שואלת את רעות לגבי ההשתייכות המגדרית. האם יש סוגיות מגדריות שבחרה לצייר עבור התערוכה. "יש ציור של דידי, שהיא מסדרת את הפרחים ליום הזיכרון, זה התפקיד שלה מאז ומעולם וזה תפקיד מאוד נשי", היא משתפת. "תמיד לקראת יום הזיכרון כל הנשים נפגשות ביחד לסידורי הפרחים והשנה, נוספו לנו גם תמונות חדשות, של עינב חן ובן זוגה, מטיאס בורשטיין ושל שובל יעקב. שלושתם נרצחו בנובה. הקהילה כאן מאוד נשית, מחבקת ומכילה, אבל בתערוכה לא בחרתי לצייר אותן באופן מודע. בתור אמא, נקודת המבט שלי היא נשית, לא משנה איך אני אסובב אותה".

רעות מגיעה ממשפחה של חקלאים, בה גבריות ועבודת אדמה היא אתוס מרכזי. "הסיפור הלא רשמי הוא שאבא שלי לא רצה לקחת אותי מבית החולים", היא מספרת חצי בצחוק. "הרבה שנים הרגשתי לא בסדר עם זה שאני בת. נורא רציתי להסתיר את הנשיות שלי ולהראות שאני חזקה ושאני יכולה. ניסיתי ללמוד לנהוג על טרקטור אבל לא הצלחתי להגיע אפילו לגז. הניסיונות כשלו אבל היום אבא שלי מאוד גאה בי ומעריך אותי ואוהב את מה שאני עושה. בפתיחה של התערוכה הוא ממש נעלב מהשאלה של התערוכה. 'מה זאת אומרת של מי את?'"

אחד החידושים בתערוכה הזאת הוא כלי היצירה והמיומנויות הטכניות של רעות. "רעות ידועה בטכניקה מאוד מעניינת של רישום וציור במכחול עם אבקת פחם, על נייר וגם על עץ. האיורים שלה מאוד ריאליסטים, וקרובים למציאות" מספרת ד"ר כרמי.

"קצת אחרי הצבא חליתי בדלקת מפרקים ויש לי 80% נכות", מרחיבה רעות. "בקושי יכולתי ללכת, לקחתי מלא סטרואידים. טסתי ליפן, הכרתי שם את המושג שנקרא "וואבי סאבי", היופי שבחוסר בשלמות. אימצתי את זה. זה מאוד דיבר אליי ואל דלקת הפרקים", היא מספרת. "אחרי זה טסתי לתאילנד ושם הכרתי את טכניקת ציורי הפחם. ישבתי עם ציירי הרחוב ולמדתי מהם רק מהתבוננות. ביקשתי מהם שיגידו לי איפה קונים את הפחם הזה, קניתי את כל מה שהיה בחנות וחזרתי לארץ".

אחרי תאילנד, נשארה רעות בבית אימה במושב שרונה. "בקושי יכולתי ללכת. הייתי קמה בבוקר עם איברים נוקשים ודמעות בעיניים. לא יכולתי לרדת במדרגות. בשעות הלילה הרגשתי יותר טוב ופשוט ישבתי וציירתי", היא מספרת. "אני קוראת לזה שנת ההתמחות שלי. כי זה מה שעשיתי. לא היו לי חיי חברה, לא עשיתי כלום, רק ישבתי וציירתי". היום, מעבירה רעות סדנאות ומלמדת את טכניקת הציור בפחם. "לקח לי זמן להבין איך לשלוט בטכניקה, היום בסדנאות שלי אני כבר מלמדת את קיצורי הדרך. אבל באיורים שלי אני דווקא אוהבת להשאיר את הקצוות הפרומים. לא מחפשת שזה יהיה מושלם".

מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן הוא מוזיאון מיוחד ומאוד ותיק. הוא נוסד לפני 70 שנים, בשנת 1958, והוא המוזיאון היחיד לאמנות בעמק הירדן. מאיר ורעיה נחושתן הגיעו לקיבוץ אשדות יעקוב מאוחד, איבדו את שני הבנים שלהם כשהיו בני 17. אורי התגייס לפלמ"ח במלחמת 48' ונהרג בקרב רמלה-לוד מירי צלף. שש שנים לאחר מכן, נסע רמי עם בני כיתתו מהקיבוץ לסייע בעבודות שדה בקיבוץ יראון. הוא הוכש על ידי נחש צפע ונפטר לאחר חמישה ימים בבית החולים.

מאיר ורעיה נותרו לבדם. משפחותיהם נספו בשואה ולא היו להם עוד ילדים. "מהמקום הכי קשה, עם האובדן הנורא הזה, הם מחליטים להנציח את אורי ורמי דרך האהבה שלהם לאמנות", מספרת ד"ר כרמי. גם אורי וגם רמי היו רשמים וציירים מוכשרים. "הקיבוץ מיד התגייס וביחד הם הקימו מוזיאון לאומנות בעמק הירדן", ממשיכה ד"ר כרמי. "זה מאוד מרגש אותי לחשוב איך מתוך האובדן הזה יכול לצאת יופי, יצירה וחיים".

אי השוויון בין המרכז לפריפריה מורגש גם בכל הקשור לאמנות ולמוסדות תרבות. אני שואלת את ד"ר כרמי על האתגרים של המוזיאון בהיותו ממוקם הרחק מהסצנה התרבותית של הערים הגדולות. "אומנות בפריפריה זו שאלה ענקית", היא אומרת. "לא תמיד ברור למה חשוב שתהיה אמנות טובה. אני רואה את התפקיד שלי ובכלל, תפקידה של אמנות בפריפריה, לפעול בתוך הקהילה, למענה ועבורה. זו הסיבה שהתערוכה הנוכחית כל כך מתאימה למוזיאון".

בית אורי ורמי נחושתן מתקיים על אף תמיכה תקציבית מעטה. ד"ר כרמי מסבירה שעיקר האתגרים של המוזיאון הם כמובן, תקציביים. "יש לנו תשוקה לאמנות ויש חשיבות לאמנות בפריפריה. המוזיאון שלנו שואף להיות בית עבור הקהילה האמנותית המקומית, השוקקת, שמקבלת השראה מחבריה. יש המון אמנות טובה בפריפריה ויש כאן המון אמנים ואמניות מצוינים. דווקא הריחוק מהמרכז ומהרעש מאפשר למחשבה היצירתית להתפתח ולפעול בשקט שלה, בזמן שלה".

התערוכה "של מי את" תוצג במוזאון אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב במהלך חודשי הקיץ, יולי ואוגוסט, ופתוח למבקרים. לביקור בתערוכה ולתיאום סיור במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן. 

רעות דפנא, ילידת 1981 ממושב שרונה שבגליל התחתון, מתמחה ברישום באבקת פחם וציורי שמן בסגנון פיגורטיבי, חיה ויוצרת כיום בקיבוץ מעוז חיים שבעמק המעיינות.

ד"ר איילת כרמי היא ד"ר לתולדות האמנות המתמחה בצילום, באומנות של נשים, באומנות אמריקאית ובחשיבה מגדרית על יצירות אמנות. כיום היא מנהלת מחלקת החינוך בקשרי הקהילה במוזיאון ואחראית על בניית היחסים בין האמנים והאמניות המקומיים.