תערוכת גמר במכללת ספיר: איך נראית אמנות של נשים דרומיות?

בחדר צנוע נמצא מעגל כורסאות מכוסות באריגים בדואים, פונה אל מסכים, שמכל אחד מהם בוקע סיפור על אישה שנאלצה להינשא בניגוד לרצונה. הנשים, חלקן בעילום שם, וחלקן, אך לא כולן,  עם הגב למצלמה מספרות את סיפור חייהן וחושפות את חוסר האונים של הילדה/נערה מול הוריה והמסורת המכריחים אותן, להינשא בגיל כה צעיר לגברים מבוגרים שגילם כפול מגילן.

זהו חלק מהיצירה "זאת אני " של רום אל קאדי מרהט, אמנית אקטיביסטית שהייתה אחת מ-4 אומניות ואומן אחד שהציגו בתערוכת הבוגרים של בית הספר לאמנות, חברה ותרבות במכללת ספיר, לרגל סיום לימודיהם. רום בחרה להקדיש את התערוכה שלה לנישואי קטינות בכפיה בחברה הבדואית.

רום בחרה להוציא את רוב הנשים אל מחוץ לספירה הביתית לטבע, למקום בטוח שם ירגישו נוח לדבר. אך קטע קצר אחד, נטול קול,  מתרחש בבית.  ליד שולחן האוכל יושבת אישה עם הגב למצלמה ומדברת ללא קול. זאת יכולה היתה להיות רום עצמה, שנאלצה גם היא להנשא בניגוד לרצונה בגיל צעיר מאד. העדויות כואבות ואפילו מזעזעות, אך הצילומים  מוקפדים  ופואטים.

בטקסט המלווה את התערוכה כתבה רום ״היה לי חשוב לעסוק בנושא ולתת לנשים אלו קול מאחר וגם אני עברתי חוויה מאד דומה. אני רוצה לאפשר להן לספר את הסיפור שלהן. ואולי זה יוציא אותן מהמעגל. עבורי ועבור נשים כמוני ׳המעגל׳  הוא זירת המסורת, הדעות הקדומות והמנהגים. הוא מסגרת פנימית חזקה שקשה עד לא ניתן לצאת ממנה. לפעמים היא תוך משפחתית בלבד ולפעמים קהילתית או כל העדה כולה״.

הבוגרות והבוגר הציגו תערוכות שונות זו מזו, אך היו ביניהם קווי דמיון מסוימים, הנובעים לא רק מהלמידה המשותפת בתכנית, אלא מעצם העובדה שכל האמניות וגם האומן הם תושבי הדרום ויצירתם מבטאת את מציאות חייהן, את המצוקות שלהן וגם את שאיפותיהן וחלומותיהן.

"אני נושמת חופש"

גם תערוכתה של נסרה אזברגה מרהט מתייחסת למציאות חייה. מיצב הוידאו שלה מורכב מ- 5 מסכים ומוסיקה ומתעד את ביתה ואת המקום  המועדף עליה בו – הגג. מהרמקול בוקע קולה השקט של נסרה המבצעת את השיר ״נושמת חופש״ (המפורסם בביצועה של הזמרת הלבנונית ג׳וליה בוטרוס, מילים נביל אבו עבדו לחן וזיאדה בוט). המילים ״אני נושמת חופש אל תעצור לי את האוויר/ ואל תעמיס עלי יותר אחרת ניפול ביחד״. מתכתבות עם התמונות במסכים השוני בהם אנו רואות בלופ: עננים, יונים נחות ושוב עפות מגג הבית, כביסה על החבל מרחפת ברוח, והאמנית עצמה, נסרה, נמצאת גם היא על הגג ומאפשרת לעצמה גם רגע של חופש כשהיא מבצעת את מטלות הבית ותולה כביסה.

סרה מודה שהיא לא מרשה לעצמה את החופש ליצור ללא הגבלה. בטקסט המלווה את התערוכה היא אומרת: ״אני עושה, אבל  מסתירה/ חומות, גדרות, מחסומים, היעדר חופש אישי, חופש נפשי, חופש של זהות, מחלה, כלואה בתוך המשפחה, חברה ומדינה.״ היא גם דואגת לא לפגוע לא להעליב אף אחת ואחד מקהילתה.  אבל כמו בשיר שהיא שרה: ״קול החופש ישאר גבוה יותר מכל הקולות/ עד כמה שהרוח נושבת״.

מה מסתתר מאחורי החיוך החמוד?

יובל זוהר מדימונה בחרה  בתערוכה שלה לחקור את הפחד כפי שמתבטא בסרטי אימה. כשנכנסתי לאולם בו אמורות היו להיות העבודות של יובל, הופתעתי לראות רק חושך. בסוג של מניפולציה מתוחכמת, הלקוחה הישר מז׳אנר סרטי אימה,  היא בחרה להוביל את המבקרת בעלטה אל מחוץ לאולם. שם מאחורי הקלעים בפרוזדור מאורך וצר היו מייצגים: ציורים של דמויות מוכרות וסצנות מסרטים, מעטפת ריקה של חלק עליון של אדם מוארת בירוק, וסרטון אימה המתכתב עם ציור בוקע ממחשב חצי מוסתר בתוך ארון משרדי.

בטקסט המלווה את התערוכה שלה יובל מסבירה שהיא מנסה לפענח את הקסם שהדמויות  בסרטי אימה מפעילות על קרבנותיהם, מה מניע אותם לפגוע בקרבנותיהם, ומה שמסתתר מאחורי ״החיוך החמוד״  שלהם.

מחשבות על יציבות

כדי להתאים לתערוכה ״ידיים טובות״  של הבוגר  מרטין ברנרדו רודריגז  הפך חלק מחלל הגלריה לאתר בניה. מרטין עבד במשך מגפת הקורונה כפועל בניין, ובחר להקדיש את פרויקט הגמר שלו לנושא. בתערוכה הוא משלב פריטים גסים המבטאים הרס ובניה: לבנים, מלט וגבס, יחד עם רישומים עדינים של פועלים קשי יום.

הסכנה לבטחון הפועלים אורבת במקומות רבים בתערוכה, כמו למשל, ברישום של סולם לא יציב ועליו עומד פועל אנונימי נטול ראש. אנחנו רואים רק את רגליו והטורסו. למרות הקווים העדינים  אנחנו מרגישים אי נוחות גדולה ויודעים שיש כאן סכנת נפשות. הרישום על חתיכת קיר גבס ירוקה מדגישה את המקום המצומצם שיש לאמנות וליופי בתוך המקצוע הקשה הזה.

מקומות שעשויים להיפרם 

בחלל שהוקצב לה  בנתה לירון פין מקיבוץ לוטן שבערבה  אוהל עצום ומרשים עשוי צמר מלובד שעליו עמלה במשך שנה שלמה ובנתה אותו במו ידיה יש מאין. האוהל בגובה אדם וניתן להיכנס לתוכו לנוח או לתפוס מחסה.  אבל האוהל איננו רק אובייקט דומם, מתלווה אליו  צליל  תיפוף, שלא במקרה הוא צליל נקישות הפטיש שבאמצעותו הפכה לירון את  הצמר ללבד.

גם צבעי האוהל לא נבחרו באקראי  אלא הם הרמז להרי אדום שליד קיבוץ לוטן בשעות השונות של היום ובעונות השנה המתחלפות. יש בתערוכה גם פריטים נוספים כמו למשל סבונים עדינים מלובדים, ומן מנסרה צבעונית מלבד. וכך מסבירה  לירון בטקסט המלווה את התערוכה: ״אלה עבודות המאגדות מקומות פסטורליים ועדינים שעשויים בכל רגע להיפרם, להיקרע ולהפוך למנותקים ומסועים ובכך לאבד ממשמעותם כחפצי בטחון אישיים״.

אוצרת תערוכת הבוגרים סמדר לוי כתבה בפתיח לתערוכה שכל אחת ואחד מחמשת הבוגרים ״התייחס.ה למציאות ולחיים בתוך נוף מרחב מקום או אתר. הם מציגים חמישה גופי עבודה שונים שבהם ביקשו -כל אחת ואחד בדרכה.ו – לנסח חזותית וחומרית אפשרות או אופן נראות לדבר שלא ניתן בהכרח לראותו, ולהשמיע את מה שאין לו (או לה) קול״.

בקטלוג התערוכה הזכירה מיכל שמיר, ראש בית הספר לאמנות חברה ותרבות במכללת ספיר, את השנה המאתגרת שעברה על הבוגרים: מגפה, מלחמה שריפות. אבל  היא מאמינה כי ״אמנות האוטמת את רחשי הרחוב מלהיכנס לסטודיו אף פעם אינה מעניינת ורלוונטית כמו זו המכניסה אותם פנימה.״

אני מזדהה עם דבריה של מיכל.  המעורבות הרגישות, וההזדהות החברתית והתרבותית בלטו בעבודות של בוגרי התכנית והפכו בשבילי את הביקור בתערוכה במכללת ספיר לחוויה עוצמתית ומעוררת תקוה. הרגשתי שאמנות כזאת יכולה באמת להביא לשינוי בקהילה, ואי אפשר לחשוב על מקום יותר משמעותי בה אמנות ואקטיביזם נפגשים מאשר בדרום, קילומטרים ספורים משדרות.

לקריאת נוספת בנושא נשים בפריפריה לחצו כאן

תמונות: מתערוכת הבוגרים במכללת ספיר, צילמה: ארנה רז, תמונה בראש הכתבה: מהתערוכה של יובל זוהר