מאת: רוויטל מדר
״הטרדות מיניות באקדמיה ועל אחת כמה וכמה ניצול יחסי מרות, אינן עניינן הפרטי של פוגעות ונפגעות. המוסד האקדמי והסביבה האינטלקטואלית הם שמאפשרים פגיעות אלה, הם אלה שיוצרים את מבני הכוח המכלכלים אותן לאורך זמן, הם אלה שמפעילים את הלחץ הדרוש על נפגעות כדי שלא תתלוננה, והם אלה – לאחר שנשים וגברים אוזרים אומץ ומתלוננים – שדואגים שהן יתחרטו על זה. לכן זוהי אחריות שלנו – של כל שמעורב במעגלים האלה: אקדמאים, אינטלקטואלים, חוקרים, מורים, אוצרים, ובפרט כל שעושה עבודה חשובה כמוך, שמעלה את קרנה של האקדמיה בפני הציבור, שמערבת את הציבור בעבודה אינטלקטואלית – לשבור את קשר השתיקה, להמנע מפרישת רשתות תמיכה לפוגעים, ולהבהיר לנפגעות ולאלה שטרם נפגעו ושוקלים לפסוע אל תוך עולם של דעת שאנחנו מחוייבים ומחוייבות לסביבה אקדמית נקייה מהטרדות ומפגיעות.״
במילים אלה פתחה ד״ר לין חלוזין-דברת את מכתבה לרפאל זגורי-אורלי, אוצר ״לילה של פילוסופיה.״ הפנייה לזגורי-אורלי נעשתה בעקבות הידיעה שפרופ׳ אביטל רונאל, שנמצאה אשמה על ידי אוניברסיטת ניו יורק
בהטרדה מינית, משתתפת באירוע. חלוזין-דברת, כמו גם פרופ׳ הנרייט דאהן-כלב, היו שתי המשתתפות היחידות באירוע, למיטב ידיעתי, שפנו לזגורי-אורלי מן הרגע שנודע להן שרונאל הוזמנה להשתתף בשני פאנלים במסגרת ערב נדיר למדי במחוזותינו שמביא את האקדמיה אל הציבור.
בין תגובתו של זגורי-אורלי, ובין תגובותיהן של משתתפות ומשתתפים אחרים באירוע, ניכר שגם לאחר מחאת #MeToo, עוד רחוק היום שבו יחדול העולם מלהלבין את מעשיהם של מי שמנצלים את כוחם, אם במרחב האקדמי ואם בזירות אחרות. ההיתממות והמחשבה שאין נקיטת עמדה בהזמנתה של רונאל צורמת במיוחד לאור העובדה שרונאל לא הכירה במעשיה עד היום, לא התנצלה עליהם, ואף גייסה לצדה אקדמאיות ואקדמאים בכירים כדי שאלה יפרסמו מכתב תמיכה בה.
ניצול יחסי מרות מתקיים בין אם הסטודנט מעוניין ביחסים או לא. ברמה החוקית אין ויכוח, מעבר לכך שכל ניסיון לצייר את היחסים בין רונאל לבין נמרוד רייטמן, המונחה שלה, כרצונו של רייטמן כופר בעובדות, הרי ששאלת נכונותו של הסטודנט אינה רלוונטית לעובדה שרונאל ניצלה את מעמדה ואת יחסי הכוח המובנים בינה ובין רייטמן. ספק אם בסיטואציה אחרת היתה לה גישה שכזו לחייו הפרטיים, ספק אם בהיעדר הכוח שלה עליו כמנחת הדוקטורט שלו היתה יכולה להמשיך את מסכת ההתעללויות למשך זמן רב כל כך. ספק אם בהיעדר מעמדה האקדמי היתה זוכה לתמיכה כה רחבה מצד קולגות, וחוזרת ללמד בשנה הקרובה. וזאת, כאמור, מבלי שנתנה את דעתה למעשיה, הביעה חרטה והתנצלה. כפי שכותבת חלוזין דברת במכתבה לזגורי-אורלי, ״נדמה שכל ההתפתחויות החברתיות בעידן #MeToo זרות לפרופ' רונאל״
במרחב האקדמי התלות האינטלקטואלית, הכלכלית והמקצועית של סטודנטיות וסטודנטים בסגל היא עצומה. חוסר הביטחון שמלווה את העשייה האקדמית לעתים קרובות הופך את הסיטואציה הזו למסוכנת אף יותר, שכן כיצד תוכל סטודנטית להרגיש בטוחה בדבריה לו פגשה מרצה שהבעת העניין שלו בעבודתה היתה כרוכה בניסיון לפתח איתה קשר מיני? כיצד תחוש אותה סטודנטית בפעם הבאה שתחפש אישור מהמרצים ומהמרצות שלה, תחפש מישהו להתייעץ עמה על עבודתה?
פגיעה מינית באקדמיה מהווה אפליה על בסיס מגדרי כי היא גורמת ליותר מדי נשים וגברים לעזוב את המסלול האקדמי, לעבור בתי ספר, להימנע מהגשת מועמדות למשרות מסוימות, והרשימה עוד ארוכה. פגיעה מינית בשדה האקדמי היא פגיעה ישירה בייצור הידע שלשמו אנחנו מתכנסות באקדמיה. העובדה שהיא פוגעת בעיקר בנשים יש בה כדי להסביר, גם אם לא באופן מלא, מדוע רוב הסגל הבכיר מורכב בעיקר מפרופסורים ולא מפרופסוריות, מסטרייטים ולא מחברי וחברות הקהילה הגאה, מגברים לבנים, ולא מנשים שחורות וחומות מקבוצות מופלות.
במקרה הנוכחי, רונאל אמנם אינה גבר, ואינה סטרייטית, אבל המעמד שאליו הגיעה חוצה שאלות של מגדר, ומבהיר עד כמה הרסני המבנה הפטריאכלי של הכוח באקדמיה, שבו הסטאריות עומדת מעל הכל. לאור יחסי הכוח בינה לבין רייטמן אין בנמצא סימני שאלה שמרחפים מעל האירוע. אולי דווקא משום שפגיעה של אישה בגבר נדירה יותר מאשר פגיעות של גברים בנשים יש באירוע זה כדי להבהיר באופן מובהק עד כמה הטרדה ופגיעה מינית מתרחשות לפני הכל על בסיס יחסי כוח ומעבר לשאלת המגדר של הפוגע והנפגע. ולכן ההחלטה להזמין את רונאל מאותת, בין אם מתכוונים לכך או לא, היא תמיד צידוד בה ולא בנפגע.
פגיעה מינית במרחב האקדמי מסייעת לשמר את ייצור הידע כפריבילגיה השמורה למעטי מעט, אשר די בקשריהם ובמעמדם כדי להפוך לכוכבים על גביהן של אחרות. העובדה שאנחנו נדרשות להתריע על השתתפותה של רונאל בערב שעניינו מפגש בין האקדמיה לציבור הרחב, מבהירה כי אין בערב זה כדי לנסות ולערער על חלוקת העבודה החברתית של ייצור הידע באקדמיה, כי אם לשמר אותו. הזמנתה של רונאל כמוה כשימור ההיררכיות האקדמיות שאנחנו נאבקות לשנות בשביל לאפשר לסוגי שיח שונים להיכנס בשערי האקדמיה ולהפוך לחלק מייצור הידע.
העובדה שמארגני האירוע לא טרחו לידע את המשתתפות והמשתתפים מבעוד מועד בהחלטתם האומללה להזמין את רונאל לאירוע, יש בה כדי לאותת שלראייתם הנושא אינו חמור דיו. כי למרות פסק הדין המשמעתי הנחרץ נגד רונאל, למרות החומרים הרבים שפורסמו והציגו מסכת מתמשכת של התעללות ופגיעה שעליה נצחה רונאל ביד רמה, הם העדיפו לפני הכל שהאירוע שלהם יתפאר בכוכבת. ויהיו המשמעויות של בחירה זו אשר יהיו.
בהחלטה להזמין את רונאל, ובהמשך לא להתריע על כך בפני המשתתפות והמשתתפים, הפכו מארגני האירוע את משתתפות האירוע ל״לשותפות לפשע, לשותפות פעילות בנרמול של מעשים שמרעילים את סביבת העבודה שלנו, שאנחנו מקדישות זמן רב למאבק בהם״. במילותיה של חלוזין דברת לזגורי-אורלי. הבחירה לכאורה בין השתתפות באירוע לבין הימנעות מלקיחת חלק פעיל בו אינה בחירה אמיתית. אין בחירה במקום שבו את נדרשת לשחק את המשחק או להעלים את עצמך מהמרחב הזה. בה בעת, בחירות אלה מובילות בסופו של דבר גם להדרתן של נשים פמיניסטיות מאירוע שבו יעדיפו לא לקחת חלק כדי לא להרגיש חלק מתהליך ההכשרה של רונאל ומעשיה.
במילים פשוטות, הזמנתה של רונאל כמוה כיריקה בפרצופן של נפגעות ונפגעים בכלל, בתוך האקדמיה ומחוצה לה. המחשבה על הזמנתה והוצאתה לפועל של הזמנה זו אומרת בלי כחל וסרק שלחברה האזרחית אין בעיה עם התעמרות, הטרדה ואלימות. וכל זאת, לכאורה בשם קדושת הידע.
ככה דואגים שהאקדמיה תמשיך להיות מעוז של גבריות מסוג אחד, ושהתיאוריה לא תתפס כאינהרנטית לחיינו, בין אם אנחנו אקדמאיות או לא. לאור ההתקפות הנוכחיות על האקדמיה בישראל ובעולם, הרי שאותו ערב שמעוניין להנגיש את העשייה המחקרית לקהל הרחב, הבהיר בסופו של דבר – ב״זכות״ רונאל –עד כמה ניתן לחשוב תיאוריה במנותק מהמציאות, כלא רלוונטית לכאורה, עד כי פוליטיקאים שונים יכולים להעלות על דעתם הצעות חוק שעניינן הפסקת התקצוב הממשלתי של האוניברסיטאות. חלוזין-דברת ודאהן-כלב יתייחסו בדבריהן הערב להחלטה להזמין את רונאל, ולמשמעויות הפוליטיות שלה על הקהילה האקדמית בישראל בכלל, ועל סטודנטיות וסטודנטים שהינן דור ראשון לאקדמיה ומגיעות אליה ללא הון וקשרים בפרט.
חלוזין-דברת ודאהן-כלב הן חברות בארגון אקדמיה לשוויון המאגד למעלה מ-500 אקדמאיות ואקדמאים בישראל, הפועלים לקידום עקרונות של שוויון ודמוקרטיה בתוך האקדמיה ומתוכה. בחירתן להשמיע קול ולהתנגד להופעתה של רונאל מוכיחה שיש אקדמיה אחרת.
