האשפוז הראשון שלי – יומן קרוהן

מאת: אלה בניאן

היום יום המודעות לIBD, מחלות מעי דלקתיות, קרוהן וקוליטיס. במקרה, בחודש הבא יחלפו להן שנתיים מאז האשפוז הראשון שלי. באותו יום הייתי בתדרוך באולפן בקריות. מלבד קצת כאבי מחזור, הכל היה בסדר, אפילו נשארתי קצת יותר ממה שהייתי צריכה כדי להעביר להם שיעור דרג"ס. לא אכלתי שום דבר שונה באותו יום, לא עשיתי שינוי קיצוני באורח החיים. סתם, עוד יום רביעי רגיל כזה. אחרי אפטר קצר בתל אביב הייתי אמורה לעלות בחמישי בבוקר לסגורמה שלא קרה מעולם. הפעם הבאה (והאחרונה) שזכיתי לראות את צלמון היתה כשהחזרתי את המדים לאפסנאות.

זה היה היום הראשון של שבוע הספר, ותכננו לקפוץ לשם, רק לראות. מצאנו חנייה, הלכנו לכיכר, ופתאום כאב משתק כזה. כאילו הנוסע השמיני שמתחפר לי בתוך הבטן מנסה לצאת, כאילו התיישבתי על חרב קאטאנה שקורעת לי את כל האיברים מבפנים. אבל ככה זה מחזור לפעמים, לא? חזרנו הביתה ולקחתי אקמול. ואז עוד אחד. והמצב לא משתפר. ניסיתי לישון ולא הצלחתי, ניסיתי להיות ערה ולא הצלחתי, אז תומר לקח אותי לביקורופא. ומשם? ישירות לאיכילוב! התוספתן שלי עומד להתפוצץ!

באיכילוב כמובן, לא האמינו. על אף שראתה ובדקה אותי הרופאה של ביקורופא, נשלחתי מהמיון הראשי למיון הגניקולוגי, כי אם אני בחורה צעירה, ואני כאן עם גבר שנראה מבוגר ממני וללא ליווי הורים, ודאי שאני משקרת על כך שאני לוקחת גלולות באופן קבוע ושאני עכשיו במחזור, ולמעשה הייתי בהריון כל הזמן הזה. אני לא יודעת מי מכן היתה בהתקף קרוהן, ומי מבין אלו גם עשתה אולטראסאונד גניקולוגי (כן. זה עם המקל והקונדום.) אבל אני מניחה שאתן מבינות עד כמה זה כואב. יצאתי מהבדיקה והקאתי במסדרון. לפחות עכשיו הם מאמינים לי שאני לא בהריון!

השעה כבר לפנות בוקר. אני מנויידת ממקום למקום על אלונקה על גלגלים כי כבר לא הצלחתי לזוז (וכי לא היו מיטות פנויות). מקיאה בערך כל שעה עגולה, ומתנצלת בפני האשה המבוגרת שמגיעה בכל פעם לנקות אחריי. לא ברור בכלל מה הקאתי, כי בכל אותו הלילה הייתי בצום כהכנה לניתוח. כן, כבר הספקנו לשכוח, התוספתן שלי עומד להתפוצץ. הבעיה היא שעשו לי אולטראסאונד, ועוד חודרני במיוחד, ולא הצליחו לגלות שום סימנים של תוספתן מוגדל או מודלק. כנראה שאם יש הזדמנות לפתוח בחורה צעירה צריך לקפוץ עליה בלי פחד. כאן ההשערה של הרופאים השתנתה: המחזור שלי מדמם פנימה (?), ואני פשוט צריכה ללכת הביתה ולנוח וזה יעבור. אחרי התערבות של ההורים שלי, הוחלט לדחות את הניתוח, ולהכין אותי בינתיים לCT.

סי טי זו דווקא אחת הבדיקות הכי בסדר שעשיתי מעולם. שותים בה (רק) ליטר וחצי של נוזל ש(כמעט) אין לו טעם לוואי. הסניטר סחב אותי על האלונקה אל חדר הבדיקה, שם הזריקו לי לוריד נוזל קצת כואב, והכניסו אותי למכונה עצומה. עצמתי עיניים. הקול הנשי הדריך אותי מתי ואיך לנשום, קצת כמו מדיטציה כפוייה, ותוך זמן קצר הגיעו התוצאות. התוספתן שלי במצב מצויין. הבעיה היא המעי שלי.

כמה מעט אנחנו חושבות עליו. על המעיים שלנו. אנחנו חושבות הרבה על הקיבה כשאנחנו רעבות, הריאות כשאנחנו נושמות, הכבד כשאנחנו שותות, הרחם כשאנחנו מדממות, הכליות כשאנחנו צריכות להשתמש בשירותים ציבוריים. אף פעם לא המעיים. עד הנקודה ההיא בזמן, מלבד בשיעורי הביולוגיה בחטיבה, איני זוכרת שהשקעתי מחשבה רבה למעיים שלי. לא כשחלוקת הזמן שלי כסמלת תורנית בלילה הייתה 40% משרד, 10% עמדות וחמ"ל, 50% שירותים. לא כשלא הצלחתי לעבור גם לא בראור אחד, למרות ניסיונות ואימונים חוזרים ונשנים. לא כשכל הקורס התלוננתי על כאבי בטן, כאבי ברכיים, והקאות מרובות. גם לא כשכאבה לי הבטן באותו יום. מאז אנחנו יחד, אני והמעי שלי. הוא לעתים קרובות עושה לי בעיות, ואולי אחזור ואכתוב כאן על שלבי ההחלמה הרבים שעברתי מאז אותו היום, אבל היום הוא שלי. היום השלמתי איתו כחלק מהגוף שלי.

היום זו ההזדמנות שלי לספר לכן על המחלה הזו, ולהסביר לכן שאתן לא לבד. אם אתן סובלות כבר תקופה ארוכה מכאבי בטן, עצירות, שלשולים, הקאות. אם כולם סביבכן אומרים לכן שזה פסיכוסומטי, כאבי מחזור, תוספתן שמתפוצץ. דעו שזהו מצב קיים, והיבדקו אליו. והלוואי וזה לא יקרה לכן.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.