מיכל גור-אריה רביקוביץ

מאת נעמה מגריל פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

מיכל גור-אריה רביקוביץ (4 באפריל 1908, ג' ניסן תרס"ח, גדרה, ישראל – 19 בפברואר 1996, כ"ט שבט תשנ"ו), היתה מורה ומחנכת בתחומי המקרא וחגי ישראל. פעלה רבות להטמעת המסורת היהודית, חגיה ומועדיה בחברה הקיבוצית. מומחיותה היתה תורה שבעל פה, הסיפורים שסביב התנ"ך וספרות חז"ל. אמה של המשוררת דליה רביקוביץ'.

ילדות ונעורים

נולדה ב-4 באפריל 1908 במושבה גדרה לציפורה ודוד הומינר. אביה ראה את ייעודו בבנין הארץ ובחקלאות. הוא אמר כי "אין עושים את התורה קרדום לחפור בה" וטען כי עליו לתרום לגאולת ארץ ישראל על ידי עבודה חקלאית ופרנסה של עבודת כפיים. בכך היה יוצא דופן בחוגים החרדיים הליטאים בירושלים באותם ימים. עקב כך משפחתו התייחסה אליו כאילו יצא לשמד ממש. בעזרת הרב יחיאל מיכל פינס, מצד משפחתה של אשתו, ציפורה פינס, עבר עם משפחתו מירושלים למושבה גדרה ומשם לרחובות, בה נולדו שמונת ילדיהם של דוד וציפורה. שניים מהם נפטרו בינקותם. אחרי המאורעות בשנת 1921 בנו דוד וציפורה את ביתם בשכונת נווה שאנן בתל אביב והקימו בה מחלבה, ממנה סיפקו חלב לתושבי תל אביב. כמה שנים מאוחר יותר עברה המשפחה לרמת גן, בה הקימו רפת ומחלבה וכן עיבדו חלקת שדה חקלאית. לימים כאשר גדלו ילדי המשפחה, התעקש האב לשלוח את שני בניו הבוגרים לעבודה ואת ארבעת בנותיו שלח ללימודים אקדמאים. גם בכך היה יוצא דופן לתקופתו ובחברה בה גדל. הוא האמין שחשוב לנשים לרכוש השכלה גבוהה ולהתפתח.1

סבה מצד אביה, הרב שמואל מיכל הומינר, נולד בפולין בעיירה ברז'ין, עלה לארץ בשנת 1871 נמנה עם מייסדי שכונת מאה שערים ובנה בה את הבית הראשון, בו התגורר עם שלושת ילדיו הגדולים ובהמשך עם אשתו, אמם, שהצטרפה אליהם. נולדו להם עוד ששה ילדים. לימים נקרא הרחוב בו נמצא הבית על שמו.2 על דעת יורשיו הרבים הוחלט להוריש את הבית לציבור. הרב הומינר השתייך ל"מתנגדים", שהתנגדו לתנועת החסידות, שראשיתה במזרח אירופה במאה ה-18.3

לוח הקדשה על קיר הבית הראשון בשכונת מאה שערים לזכר הרב שמואל מיכל הומינר

אמה ציפורה, (פייגה רייזל) הומינר בת הרב יהושע פלר, (שונה מפינס לפלר), נכדתו של הרב משה פינס שהגיעה בילדותה לארץ מרוז'ינוי, רוסיה, לכפר יהודיה (יהוד) ליד המושבה פתח תקווה. הרב יחיאל מיכל פינס, בן דודה של אימה של ציפורה, היה ידוע בתור אבי הביל"ויים שהקימו את המושבה בגדרה, והיה דמות שנויה במחלוקת בקרב היישוב החרדי בירושלים בשל קשריו עם קבוצת החלוצים.4

סבה של מיכל גור-אריה מצד אמה, נפטר כאשר אמה היתה ילדה. היא גדלה במשפחתו של דודה, אחי אביה. התחתנה בשידוך, כנהוג אז, עם דוד הומינר. היתה אשה צנועה ושקטה מאוד. כך מספרים נכדיה וניניה שעוד זוכרים אותה עומדת ימים במטבח ומבשלת לכל אחד את מה שהוא אוהב. ציפורה לימדה את ילדיה לעזור, כל אחד קיבל מטלה בהתאם לגילו. עסקה רבות בגמ"ח ועזרה לעניים.5

הוריה היו אדוקים, וכמו שלש אחיותיה ושני אחיה, גם היא רחקה מאורח חיים דתי, אך שמרה בחייה הבוגרים על הוראת המקורות: המקרא והתנ"ך, כפי שספגה בביתה, בילדותה. כבר בגיל צעיר התגלו כישרונותיה ויכולותיה. בילדותה, גם כשהיתה מרותקת למיטתה בשל מחלת ילדות, למדה בעל פה ספרים מן התורה. היא הוקפצה כיתה והצטיינה בלימודים. כבת של חקלאי, עזרה בעבודה בשדה ובזריעה, מטלה שלקחה על עצמה ברצינות כה רבה, עד שלימים תיארה את חרדתה שמא לא ביצעה את הזריעה טוב מספיק, כקץ תמימות ילדותה.6

למרות יכולותיה והתבלטותה בלימודיה היו תקופות בהן נאלצה לעזוב את ספסל הלימודים כי להוריה לא היה כסף ובתקופה זו, עם ראשית המנדט הבריטי, נדרשו לשלם שכר לימוד. לאחר שהם הצליחו לאסוף קצת כסף ולשלוח שוב את בנותיהם לבית הספר, השלימה את החומר אצל מורה פרטי בתוך שבועיים, ועברה את הבחינה בזכותה התקבלה חזרה ואף לכיתה גבוהה יותר. כשסיימה את בית הספר נשלחה, כמו אחיותיה לפניה, לסמינר למורות בבית הכרם. כשלימדה בנהלל ובגניגר נחשפה לשיטותיו של המורה האגדי לטבע יהושע מרגולין, שהגיע לקיבוצים ומושבים והשפיע ממשנתו. ממנו למדה להכיר ולאהוב את אזורי הארץ, נופיה, שביליה וחיי הטבע בה. היתה מחסידותיה של פרופ' נחמה ליבוביץ', (1905–1997) מורה ומחנכת, פרשנית וחוקרת פרשנות התנ"ך (כלת פרס ישראל בתחום החינוך לשנת תשט"ו). את משנתה וכתביה הכירה מגליונות נחמה ליבוביץ', עליהם היתה מנויה. מאז עסקה כל ימיה, במסירות ובהתמדה, בחינוך בתחום המקרא ובשילוב אהבת הטבע והארץ.7

עבודת החינוך וההוראה

בראשית שנות החמישים לימדה את ילדי קיבוץ גבע, בהמשך לימדה בסמינרים למורים וגננות, ביניהם המכללות בית ברל, אורנים סמינר הקיבוצים8, והכשירה דורות של מורים לתנ"ך ולמקרא. בין תלמידיה הרבים היו אמנון שמוש, סופר, משורר ומחנך. תלמידה, מגן ברושי, לימים מנהל היכל הספר בירושלים, אמר עליה: "לא היתה תכונה טובה אחת שלא הייתה בה". כיוון שבנעוריה נחשבה עילוי וגילתה בקיאות רבה בתנ"ך, בהגדה ובמקורות אחרים, התמקדה בנושא חגים ומועדים. מומחיותה היתה תורה שבעל פה, הסיפורים שסביב התנ"ך וספרות חז"ל. היא התאימה בין החגים במקורות לבין אופי התנועה הקיבוצית. כמורה ומחנכת חשוב היה לה להכניס לתוך מעוז החברה החילונית את הקשר למסורת ולחגי ישראל, ולימים נחשבה לאוטוריטה בתחומה. 9

ד"ר משה גרנות, שהיה תלמידה בשנים 1953-1952 בבית הספר היסודי בקיבוץ גבע, כתב עליה: "הרושם הכי חזק השאירה עליי מיכל, שהייתה באמת מורה יוצאת דופן. אני זוכר את הבעות פניה, את שערה האפור הגלי, את עיניה החכמות, את החצאית הנצחית שלה בצבע כחול 'הפועל', חצאית בעלת כיסים גדולים, אליהם היתה מכניסה את ידיה כשעל פניה הבעה של תמיהה, כאילו באמת היא פוגשת לראשונה את הנושא עליו אנחנו דנים עימה בכיתה. אני זוכר כל מה שלימדה: את 'קידוש השם' של שלום אש – בספרות, פרקי אבות בתושב"ע, חשמונאים בהיסטוריה. אני זוכר את עיצוב המחברות שלנו , עיצוב עליו היא הקפידה – אני זוכר כיצד ביקשה מאיתנו לשרטט מסגרת סביב הידיעה 'המצערת' שהחשמונאים גיירו את האדומים בכפייה. אני זוכר את שיטת הלימוד שלה שהיתה מושתתת בעיקר על שאלות התלמידים, ולא על שאלות המורה. אני זוכר את הדרך המיוחדת בה טיפלה בתלמידים שובבים, ואת היכולת שלה להבין לרוחנו התלמידים – גם בלי מילים". 10

במהלך השנים עמדה בקשר עם המחלקה לחינוך של הסוכנות היהודית בגולה וכתבה עבורם מערכי שיעור בתנ"ך, מקרא וחגי ישראל, חינוך, מסורת ואהבת הארץ. בסמינרים שהעבירה העמידה דורות חדשים של מורות ומורים, הוזמנה להרצות בקיבוצים ובאירועים שונים, והיא שמרה וטיפחה את הזיקה והקשר שבין התרבות הקיבוצית, חינוך, חגי ישראל ומסורת יהודית, לא חרדית.11

נישואין והקמת משפחה

עם שלושת ילדיה בקיבוץ גבע / באדיבות המשפחה

בתחילת שנות השלושים עבדה כמורה למקרא בנהלל, מושב עובדים בצפון עמק יזרעאל, והתגוררה בקיבוץ גניגר, שם פגשה את לוי רביקוביץ', צעיר שהיה מהנדס במקצועו, יוצא חרבין, סין, בה התקיימה בתחילת המאה העשרים קהילה יהודית עצמאית. בשנת 1936 נולדה בתם הבכורה דליה, לימים משוררת. בשנת 1942 נולדו התאומים עמירם שמואל, שכינויו היה רמי, ואחיקם משה שכינויו היה אחי. רמי נקרא על שם סבא שמואל הומינר, הגם שלא הכירה אותו, לוי רצה להנציח את אחיו, אחי משה קם. חמישה חדשים לאחר הולדת הבנים, בלכתו ברחוב, נדרס לוי למוות על ידי חייל בריטי. הוא נטמן בבית העלמין נחלת יצחק.12 עול הפרנסה וגידול הילדים היו על כתפיה, היא היתה אז אם לבת שש ושני תינוקות וחששה שלא תעמוד בכך. בני משפחתה אף סברו כי יהיה צורך להפריד את הילדים מאמם ולהעבירם למוסדות.13

נישואיה השניים וחייה בקבוצת גבע

במהלך עבודתה כמורה בנהלל, גניגר והסביבה, הכירה את ישראל גור-אריה, היא ניאותה לבוא עם ילדיה לקבוצת גבע. מבחינה כלכלית היתה זו הצלה של ממש ולאחר תקופה החליטו השניים להתחתן.14

מבחינה אידיאולוגית, היתה קבוצת גבע, חברה עם שמירה קפדנית מאוד על עקרונות הסוציאליזם.15 את הקבוצה הקימו אנשי גרעין גורדוניה מלטביה, ליטא, שדגלו בחינוך ספרטני והנהיגו קבוצה נאמנה לסוציאליזם והתנהלה כמעט ככת חברתית סגורה. כמורה, היתה תושבת שכירה בקבוצה, ולא חברת משק. היא לא עבדה בחקלאות או בכל עבודת כפיים יצרנית. בנוסף, לא יצרה לעצמה חברויות רבות. אמנם כיבדו אותה כמורה אך לא התייחסו אליה כאל שווה בין שווים.16

העברית שלה הייתה עשירה מאוד, מבריקה ומדויקת, ותלמידיה ותלמידותיה היו מרותקים לסיפוריה, היתה לה יכולת לספר את סיפורי התנ"ך כאילו היו סרט מתח. תלמידיה העידו עליה כי נהגה לפתוח את יום הלימוד בפתגם על הלוח, לא הקפידה על שיעורי הבית וניקיון המחברות והחשיבה מאוד דרך ארץ וידיעת הארץ. היתה שולחת תלמידיה החוצה, ללמוד מהטבע, שעורי צפייה בכוכבים או היכרות עם חיות לילה, גם אם למחרת יאחרו לקום לבית הספר.17

השפעתה ניכרה בחינוך בניה, אחי ורמי, אף שגדלו בקיבוץ בחברת הילדים והנוער ועד לגיוסם לצבא, הם היו הראשונים, ואולי אף יחידים אז, במשק שעלו לתורה בבר המצווה. הבנים הלכו ברגל לכפר יחזקאל הסמוך ולמדו שם אצל הרב. בגבע היה בית כנסת בצריף קטן ומוזנח, שנפתח במיוחד לכבוד האירוע. זה היה אירוע חד פעמי ויוצא דופן בקיבוץ. בעבורה זה היה טבעי וחשוב, כחלק ממורשתה ומהחינוך אותו השתדלה להנחיל לילדיה ולילדי הקיבוץ. רמי בנה סיפר כי מעולם לא חש לחץ מצד אמו לעלות לתורה או לקיים בר מצווה אלא הרגיש שהיה לו צורך טבעי לכך, למרות החברה בה גדל ולמרות השונות לעומת בני גילו וחבריו בקיבוץ. עוד הוסיף כי זו היתה השפעה מאוד חזקה של מה שספג בבית. העיסוק במקרא, ביהדות, במסורת והקשר החזק אותו הנחילה לו אמו. אחיק ורמי אף היו מהמחזור הראשון של קיבוץ גבע שניגשו לבחינות הבגרות, אמנם חלקית, במקצועות כמו מתמטיקה ואנגלית, אך מיד לאחר השירות בצה"ל השלים רמי את החסר בעזרת אמו ובעזרת מרדכי שלו, שלימד עם מיכל בבית ברל, לקראת הבחינות בתנ"ך ובלשון.18

כאשר נפטר אביה, הביאה את אמה לקיבוץ וטיפלה בה במסירות עד לסוף ימיה. הדבר לא היה פשוט כיוון שהאם הייתה דתייה אדוקה ושמרה הלכות כשרות. בשנת 1955, עקב מצבה החברתי בקיבוץ והאווירה העכורה, עזבה את גבע ועברה להתגורר בבית ברל, שם המשיכה ללמד גם אחרי שיצאה לפנסיה. ישראל גור אריה, שהיה אז מפקח מטעם משרד החינוך, עבד רוב ימות השבוע בתל אביב והיה חוזר לגבע רק בסופי שבוע.19

בשנת 1966 התאלמנה בשנית וחזרה להתגורר במרכז יחד עם בתה דליה שהיתה חולה ונתמכה על ידה. היא טיפלה בבתה ובנכדהּ, עידו קליר. לדבריו, היא היתה חלק חשוב בגידולו, דמות משמעותית בילדותו המוקדמת, ולימדה אותו קרוא וכתוב כבר בגיל חמש, ונהגה להקריא לו מסיפורי התנ"ך.20

המצבה על קברה / באדיבות המשפחה

כל חייה טיפלה במשפחתה. תחילה בילדיה הקטנים, אחר כך באמה המבוגרת ובהמשך בבתה החולה ובנכדה הפעוט. היא לא התפנתה להתפתח יותר מבחינה מקצועית, ויחד עם זאת שמרה על אהבתה למקצוע ההוראה ולפיתוח החינוך כפי שהאמינה בו. הנחילה לתלמידיה מהידע הרחב שלה בתחומי המקרא והיהדות יחד עם הכרת הארץ והאהבה לטבע.21 בערוב ימיה עברה להתגורר עם בנה אחיקם ואשתו מרים, בקיבוץ שדה נחמיה בגליל העליון. לאחר אירוע מוחי שהותיר אותה ללא יכולת ביטוי, לאחר שטופלה במסירות על ידי בנה וכלתה, נפטרה ונקברה בקיבוץ.22

ספריה

בשנת 1981 ראה אור ספרה והגדת לבנך בנושא חגים ומועדים בישראל, מקורותיהם ושורשיהם הרעיוניים, שהיה ספר עזר למורים ומחנכים, שעיקרו חיפוש אחר שורשיהם המסורתיים והרעיוניים של חגי ישראל.  ספרה כרך יחד את המקורות, פרשנות, שירה, היסטוריה, מנהגים, אגדות ואנקדוטות, ונכתב בשפה פופולרית שהתאימה למי שלא היו מורגלים בקריאה מסוג זה.

במבוא הסבירה מה היא החשיבות בעיניה לחגים: "מה נותן החג לאדם? ומדוע מוצאת כל חברה, ולו גם הפרימיטיבית ביותר, צורך לחוג חגים? בהרצאתו אמר ביאליק 'החגים מתרוממים מעל מישור ימי החול כמו ההרים המתרוממים מעל המישור של האדמה'. נוסיף: מתרוממים ו

והגדת לבנך מאת מיכל גור אריה

מרוממים, כי המתרומם לפסגה, אופקו נעשה גדול יותר, רחב יותר. מעל הפסגה בזמן הפרופורציות משתנות. מה שנראה לך במישור ימי החול גדול, מטריד ומעיק, עתה נראה לך קטן, פעוט וחסר חשיבות. הנמצא בפסגה בזמן, נושם אויר פסגות. בשפתנו נאמר: החג מוציא משגרת יום יום ומפרק את המתח שמצטבר בימי החול האפורים. אך בעוד שאת ההר במקום לא האדם יצר, הפסגות בזמן הן יצירתו שלו".23

בשנת 1984 ראה אור ספרה השני ונהפוך הוא24על דמויות מארבעה סיפורים במקרא – מגילת רות, שמשון הגיבור, יונה הנביא ומגילת אסתר. הקשר בעיניה היה מוטיב "הקרע והאיחוי". היא עסקה בניתוח ספרותי, עלילתי מוסרי של סיפורים אלו. בכולם, קבעה, מצוי מוטיב זה: "אי האפשרות לברוח מיעוד ומשליחות ולהינתק מצור מחצבת".25 במשפט זה אולי הסבירה את דרכה המיוחדת: החיבור בין צור מחצבתה – היהדות הקונסרבטיבית העשירה יחד עם חלוציות ואהבת הארץ – לחייה הבוגרים החילוניים. גם היא כמו דמויותיה התנ"כיות, לא יכלה להינתק משורשיה, חשה שיש יעוד ושליחות על כתפיה ואותם עליה למלא במסירות ואהבה.

אמה של המשוררת דליה רביקוביץ'

לפי שירי צור, כותבת הביוגרפיה של דליה רביקוביץ', המשוררת, שהגיעה לקבוצת גבע עם אמה ואחיה בהיותה בת שש, לא הסתדרה בקבוצה. היתה מאוד מוכשרת, מופנמת ורגישה ולא התאקלמה מבחינה חברתית. הילדים גדלו ב"חברת ילדים" ומעמדה החברתי היה שונה. לאחר כמה שנים בהן סבלה מניכור נידוי והשפלה, הוצאה למשפחה אומנת בחיפה ובמהלך כמה שנים עברה ממשפחה למשפחה. היא החלה לכתוב שירה עוד בילדותה. אין ספק כי שפתה העשירה של אמה נספגה ונטמעה אצל המשוררת שלימים כונתה על ידי מבקרי השירה כ"מכשפת המילים". יוסי שריד: "היא המשוררת הכי חשובה בדור האחרון". כפי שכתב מנחם פרי בהספדו על דליה רביקוביץ: "גודל שירתה עדיין לא נקלט. דליה הייתה המשוררת הישראלית הכי חשובה בדור האחרון ומאוד הייתי רוצה שהדברים האלה לא יחשבו לי כמצוות מספידים מלומדה. מאז שקראתי את ספרה הראשון – אהבת תפוח הזהב –  לפני כמעט 45 שנה תמיד רציתי להיות דליה רביקוביץ' ואף פעם לא הצלחתי. היא כתבה שירים רבים אבל היא עצמה הייתה כאילו דמות מהשירים. היא כתבה את מה שחייתה ואת אשר חייתה כתבה. דליה רביקוביץ הייתה יוצרת מיוסרת שלא מצאה לנפשה מנוח. והייסורים שלה העלו את שירתה לכוכבים, וגם הורידו את חייה לעפר".26

כשרונה התגלה ברבים לא מעט בזכות אמה שדחפה אותה לפרסם את יצירתה, פנתה לאנשים כמו זרובבל גלעד והייתה הכוח המניע ההתחלתי לפרסום שיריה וסיפוריה בעיתונים. רביקוביץ זכתה בפרס שלונסקי, פרס למדן ופרס היצירה מטעם ראש-הממשלה (1977) בפרס ביאליק (1987) ובפרס ישראל (1999). בנימוקי חבר השופטים נכתב: "היא מעמודי התווך של השירה העברית הלירית. שיריה הם מצד אחד עדות אישית על יתמות, אהבה בלתי אפשרית ומאבק נואש על עצם הקיום ומצד שני הם מבטאים אמת אוניברסלית וחוויות של רבים. השילוב של הלשון העשירה והגבוהה עם לשון היומיום, ושל הזעקה האישית עם זו הכללית, מאפיינת את יצירתה והפכה לחשובה ולבולטת ביותר בשירה העברית בת זמננו".27 חוקרי שירתה 28 של רביקוביץ' מדגישים את הקשר העמוק ואת היחס והאהדה למסורת היהודית ולמקורות שבכתב או בעל פה כמו חז"ל ואגדה. אלה הונחלו ונטמעו בה בזכות אמה, גם הייתה מורתה.29

לקריאה נוספת

ספרים נוספים מאת מיכל גור-אריה רביקוביץ, בהוצאת המחלקה לחינוך בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית וביהמ"ד למורים לתפוצות ע"ש גרינברג, ירושלים:

קישורים חיצוניים

מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

הערות שוליים:

  1. ריאיון עמירם בר לוי, בנה של מיכל, לנעמה מגריל, נובמבר 2018.
  2. יואל יוסף ריבלין, תולדות מאה שערים, ירושלים: הוצאת אריאל, 1999, עמ' 55.
  3. ברקאי גבריאל, מאה שערים וסביבתה, ירושלים: הוצאת אריאל, 2004, עמ' 129.
  4. רבקה בית הלחמי, אחייניתה של מיכל גור-אריה, בראיון לנעמה מגריל, דצמבר 2018 .
  5. סופר ע"י מיכל גור-אריה בבר המצווה של נכדהּ, גדי בר לוי, בשנת 1985. נשמר בקלטת שמע, נמסר באדיבות המשפחה.
  6. שם.
  7. ריאיון עמירם בר לוי
  8. ענבר דקל לוינזון, ארכיון סמינר הקיבוצים
  9. ריאיון עם עמירם בר לוי.
  10. משה גרנות, אסופת מאמרים בנושאי חינוך והוראה, תל אביב: ירון גולן, 2002.
  11. על פי חוברות לימוד שונות בעיבודן השתתפה מיכל גור-אריה, ארכיון לחינוך יהודי בגולה, אוניברסיטת תל אביב.
  12. נריאיון עם עמירם בר לוי.
  13. הזמנה לצו אפוטרופסותדבר, 14.4.1943.
  14. ריאיון עם עמירם בר לוי.
  15. על חברת הילדים בקבוצת גבע ניתן לקרוא בהרחבה בספרו יובל דרור, כלים שלובים בחינוך הלאומי: הסיפור הציוני,ירושלים: מאגנס, 2008.
  16. מתוך שיחה שהתקיימה בין שירי צור, חוקרת ספרות, מחברת הביוגרפיה של דליה רביקוביץ' בנובמבר 2018.
  17. ריאיון עם רבקה בית הלחמי.
  18. ריאיון עם עמירם בר לוי.
  19. שם.
  20. בשיחה טלפונית והתכתבויות בין עידו קליר, לנעמה מגריל.
  21. ריאיון עם עמירם בר לוי.
  22. דליה רביקוביץ, קיצור תולדות מיכל, אתר ynet, ב-7.1.2005.
  23. מיכל גור-אריה, והגדת לבנך, תל אביב, ספריית הפועלים, 1981.
  24. מיכל גור-אריה, ונהפוך הוא, תל אביב, ספריית הפועלים, 1984
  25. מתוך ביקורת על ספרה בעיתון דבר, 1.6.1984, נתקבל באדיבות ד"ר גדעון טיקוצקי.
  26. מירב יודילביץ, מתה המשוררת דליה רביקוביץ', אתר ynet, , 21.8.2005
  27. דליה רביקוביץ, לקסיקון הספרות העבריה חדשה.
  28. חמוטל צמיר ותמר ס. הס, כתמי אור: חמישים שנות ביקורת ומחקר על דליה רביקוביץהקיבוץ המאוחד, 2011.
  29. ריאיון עם שירי צור.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

3 תגובות

  1. רחל סעדיה on

    נעמה – אהבתי לקרוא מפרי מקלדתך ולדעת שבארצינו נשים היו חלק בלתי נפרד מהעשייה באשר היא. נשים שמעוררות השראה לדורות הבאים.

  2. מעניין לקרוא. הכרתי אישית את מיכל גור אריה בקיבוץ חוליות שם גר בנה אחי בר לוי שהיה אדם נפלא, ובעלה של מרים (שלח ). מיכל אמם של אחי, רמי ושל דליה רביקוביץ היתה ללא ספק אשה מרשימה. מעניין לגלות פרטים נוספים על חייה, והפרויקט כולו של הזכרת הנשים האלה ראוי לציון.