מלחמת הזהויות של Eunice – הגר לוי

מאת: הגר לוי

Nina Simone was a free spirit in an era that didn’t really appreciate a woman’s genius” / Atallah Shabbaz

הכל כבר נאמר על נינה סימון – לה ימלאו 85 ב-21/2 – ועל חייה ועל פועלה יוצאי הדופן. לפני זמן מה גמלה בי ההחלטה לחקור אותה קצת מעבר למה שהכרתי. בתור מוסיקאית שמעריכה ואוהבת ׳מוסיקה שחורה׳ (סול, היפהופ, ר׳נ׳ב) ומרגישה ששואבת ממנה השראה – אחת הדמויות שמחזיקות בעמודי התווך של תרבות ושפה מוסיקלית זו היא ללא ספק Eunice Kathleen Waymon. חבר טוב (נגן ג׳אז) אמר לי משהו על כך ש״נינה היא הבסיס לכל המוסיקה השחורה העכשווית. בלעדיה זה לא היה נשמע כך, כולל ההיפ הופ המתקדם ביותר״. הייתי חיבת לבדוק לעומק, מעבר לשירים הקלאסיים והמעט שידעתי -למה הכוונה. לא תיארתי לעצמי שאצעד לתוך אפוס תרבותי שיש בו הכל והרבה: דמות שהכילה את כל קצוות הרגש האנושי לצד כישרון שעד היום נותר בלתי מוסבר, שרק המילה ׳גאונות׳ מתאימה לו.

השבר בנפשה של סימון שמאוחר יותר הוביל אותה לפתח מחלת נפש (מניה-דפרסיה, ויש אף שיאמרו סכיזופרניה) הוא סמל להתמודדות נפשית שחייב/ת לעבור כל איש או אישה שעברו דיכוי של מי שהם, מגיל צעיר. במבט לאחור, ותוך כדי קריאה בשקיקה את הספר של אלן לייטWhat Happened, Miss Simone?  שנכתב בעקבות הסרט המצוין (והמועמד-לאוסקר) של ליז גרבוז מ-2015 – אני חשה שלא ניתן היה אחרת. הפיצולים בין כישרון לדיכוי, האתגרים, העוצמות, האמביציות והאינטליגנציה והרגישות הגבוהות של סימון – כל אלו היו חייבים להתערבב יחד לידי מה שמכונה פסיכוזה, פיצוץ כל גורמי השמים שלה – כפי שקרה לא מעט אצל אנשים רגישים שהקדימו את זמנם. כל האלמנטים הגדולים-מהחיים והטראגיים בביוגרפיה של סימון היו שם, מההתחלה, והבטיחו סיפור על כוכב שדרך ודעך כל כך הרבה פעמים במהלך קיומו.

כמה פסקאות לבטח לא מספיקות על מנת לעשות לסימון צדק אך אשתדל לצייר נקודות שתפסו אותי חזק במיוחד ושעוזרות לי להחזיק את כלל דמותה בעיני רוחי, במיוחד כאשר אני עולה לבצע משיריה במחווה שאני עורכה לה בימים אלו, Nina Simone Revisited.

כבר כילדה פסנתרנית מחוננת שלמדה מוסיקה קלאסית הודות למורה לבנה שזיהתה את כישרונה, סירבה סימון לנגן בקונצרט-כנסיה בעיר הולדתה ב- North Carolina כל עוד הוריה לא הורשו לשבת מקדימה בשל היותם כהי-עור. ברגע זה, היא מצינת לא פעם בראיונות, נולדה הלוחמת סימון, זו שידעה לשלם מחירים כבדים ולקחת סיכונים גדולים על מנת לשמור על כבודה, על זהותה שלה ולאחר מכן של הקהילה האפרו-אמריקנית כולה. החלטה זו של הילדה סימון מגיעה לשיא מוסיקלי מרהיב בשיר המחאה שלה מ-1969 Young, gifted and Black, אשר הפך להמנון של התנועה לזכויות האזרח. עליו אמרה סימון:

“It is not addressed to white people… though it doesn’t put you down in anyway…it simply ignores you. For my people need all the inspiration and love they can get”.

סימון ידעה היטב את הסיפור שהיא מספרת. למרות כל הלחצים שהופעלו עליה, מצד בעלה-מנהלה אנדי סטראוט וחברות התקליטים השונות, נינה התרחקה עם הזמן יותר ויותר ממוסיקה שמטרתה לבטא ׳יופי׳ רומנטי ורך, אסתטיקה של entertainment – על אף שאת כל אלו עשתה כמו אף אחד/ת אחר/ת. בין אם בפולק, במה שקרוי ״ג׳אז״ (הגדרה לה התנגדה והציעה במקום ׳מוסיקה קלאסית שחורה׳), בלוז וכל היתר – לא היתה מבצעת שאוחזת בשיר כלשהו ולא תהיה – כנינה סימון.

אך בתחילת שנות השישים, עם עליה חדה באלימות נגד שחורים והתחזקות התנועה לזכויות האזרח, נינה לא יכלה ולא רצתה להפריד יותר בין בידור למציאות.

היא אף מצינת שמהרגע שבו הקליטה את Mississippi Goddam, המנון המחאה הראשון פרי-עטה מ-1964 שנכתב בעקבות טבח הילדים השחורים בכנסיה באלבמה – היא החלה לשיר נמוך וכבד, ואכן חלה תפנית ווקאלית מרתקת בה ניכר שסימון שבורת הלב משילה מעצמה יותר ויותר את תפקיד ה-entertainer וצועדת לתוך נעלי הכוהנת הגדולה שהפכה להיות.

כפי ש׳הרגה׳ סימון את דמות המוסיקאית-המרצה (pleasing), היא תיארה מאידך לא פעם איך נרצח בה החלום להפוך לפסנתרנית הקלאסית השחורה הראשונה (סימון לא התקבלה למוסד הנחשב Curtis). לא פעם אמרה שכל מה שבא לאחר מכן, מאות השירים וההופעות שהפכו לשלה, היו למעשה צל חיוור של קריירה בה חשקה ושחמקה ממנה בשל היותה שחורה. כך ניהלה סימון מערכת יחסים מורכבת ביותר עם פועלה (הרבתה לקלל את עצמה ואת שותפיה על שגררו אותה מסביב לעולם לסיבובי הופעות מתישים), עם משפחתה (בנישואיה הדרמטיים היתה הרבה אלימות, אמביציות משותפות, אהבה עזה, בגידות, שנאה ונטישה; כל אלו זלגו למערכת היחסים שלה עם בתה, ליסה, שתרמה רבות לספר ולסרט). לכן מפעימה כל פעם מחדש העובדה שהיו לה הכוחות להזיז הרים – הן בזירה הפוליטית/מוסיקלית (היא הפכה לסמל של ממש עבור מנהיגי התנועה ועבור שחורים בכלל, במיוחד בימים האפלים והמייאשים לאחר הירצחו של מרטין לותר קינג) – והן בזירה המגדרית. כי אם יש משהו שקשה עוד יותר מלהיות שחור, הוא להיות אישה שחורה.

“I have a secret self that is very black and I don’t get a chance to show that very often anymore. I get very lonely when I can’t show it”.

ארשה לעצמי לקחת משפט זה ולהניח אותו בקונטקסט רחב עוד יותר משל מאבק גזעי על שוויון בין לבנים ושחורים אלא גם בקונטקסט פמיניסטי. אני חושבת שלא אטעה (בהרבה) אם אגיד שאחת החוויות הקשות שיש לנו כנשים היא התחושה שיש בתוכנו חלק סודי שאנחנו רוצות יותר מכל להראות אך שלא תמיד מתאפשר לנו להראותו, או לא בכלל; ועל המחיר הכבד שאנו משלמות כאשר אנחנו לא מראות את עצמנו במלואנו. זהו ״שחרור האישה״ בעיני, הנראות המלאה. אני מאמינה שסימון היתה עונה, שחופש הוא חופש, הוא חופש. כנשים, כשחורים, כאנשים. ואכן התנועה לזכויות האזרח והתנועה הפמיניסטית השיקו וינקו זו מזו, באופן טבעי.

כך שלצד התמות הגדולות סימון לא ויתרה על התעסקות ושינוי עמוק ומהותי בתפיסת דימוי הגוף הנשי והציפיות ממראה נשים אפריקאיות: סימון החלוצה הציבה בקדמת הבמה את הביגוד אפריקאי המסורתי עם הטוויסט האיקוני שלה, ויתרה על פאות והחלקות לטובת האפרו הטבעי – צעד נועז לאותה תקופה ואף השתמשה באלמנטים מצריים (לטענתה היתה גלגול של מלכה מצרית קדומה). היא הבינה היטב שהשיח על שוויון, על ייחוס עצמי של זהות, על ownership של זהות – נמצא בכל הזירות בו זמנית, ואין להקל ראש באף רובד (בהקשר זה מעניין להיזכר באשף הויזואלי וחברה הקרוב דיוויד בואי, שהעריץ אותה וחידש אתWild is the wind ). עשרה צעדים לפני כולם, היא ידעה שעליה לנפץ תבניות ולא חששה לעשות זאת, ואם חששה, היא עשתה זאת בכל זאת – כפי שאמרה בעצמה:

“How can you be an artist and not reflect the times?”

לסיום עוד מספר ציטוטים בלתי נשכחים של המלכה סימון, מלאי חדות, הומור ואנושיות:

“Suppose someone has 6 or 7 personalities. Is Psychiatry prepared to help each person?”

 “I was interested in conveying an emotional message… so sometimes I sound like gravel and sometimes I sound like coffee and cream”

 “I sing from intelligence, I sing from letting them know that I know who they are, and what they have done to my people around the world. That’s not anger – anger has its place, and fire moves things. But I sing from intelligence”.

ביום חמישי 15.3 בשעה 20:00  הגר לוי תופיע בלבונטין 7 עם מופע המחווה שלה לנינה סימון, במסגרת פסטיבל Ladies First בהפקת הזאפה. לאירוע בפייסבוק:

https://www.facebook.com/events/2221373414817775/

הגר לוי – צילום: אורית פניני

תמונה ראשית מתוך wikimedia commons, מחבר: Roland Godefroy

 

השאירו תגובה