החודש שחררה איה כורם לרדיו סינגל ראשון מתוך אלבום חדש. השיר, שנקרא "רק אהבה", הוא דואט עם בן זוגה לחיים, אדם בן אמיתי, ועוסק, תודו שלא ראיתן את זה מגיע, באהבה. מה קרה ש13 שנים אחרי "שיר אהבה פשוט", חזרת לכתוב שירים על אהבה? אני שואלת אותה והיא מסבירה, מבלי להתנצל כמובן, כי כורם היא לא ממש הטיפוס שמתנצל: "יש לי כמה תירוצים, התירוץ הראשון הוא שיש לי ילדה קטנה, שעשתה ממני יצור קיטשי להחריד. אבל אם לדייק, מה שקרה זה שכורם ובן זוגה נתבקשו לכתוב שיר לחתונה של זוג חברים טובים. "לא ידעתי מה אני רוצה להגיד שלא אמרתי כבר, או באופן שלא יהיה קלישאתי. ואז צפיתי בסדרה ביס דוקו על אריק איינשטיין, ובפרק האחרון, שם הוא כבר די מבוגר ויושב בבית שלו, מבלי לדעת עד כמה אנשים מעריצים אותו, כי הוא לא מופיע ולא משמיעים את השירים החדשים שלו ברדיו, הוא אומר: "מה נשאר לך בסוף? רק אהבה". המשפט הזה פשוט רצח אותי, אז עשיתי ממנו שיר", היא מספרת על מה שככל הנראה הולך להיות שיר הכניסה לחופה של לא מעט זוגות בעונת החתונות של 2020.
השיר החדש נכנס לפלייליסט של גלגלצ. מזל טוב.
"אחרי כמה פרויקטים יותר נישתיים ופחות נגישים בשנים האחרונות (אלבום הקונספט העתידני "2023" שיצא ב-2016, וסיבוב ההופעות משירי לאונרד כהן שהסתיים לאחרונה, נ.ע), זה ממש נעים וכיף להרגיש שאני יכולה לעשות גם את זה וגם את זה, והכל בסדר".
בתור מי שסופרת, באופן די אובססיבי יש שיגידו, אין שם יותר מדי שירים של נשים.
"כן, זה קשה לי שאין מספיק נשים ברדיו. ספציפית בגלגלצ ובעוד כמה מקומות יחסית יוצאי דופן, אפילו אחרי שנעשה מאמץ להכניס. כן, מתחילה להיות שם מודעות לעניין ואנשים מתחילים להבין את החשיבות של התפקיד שלהם. יש דברים שאפשר לתקן רק עם שינויים מהותיים, שיקחו הרבה מאוד זמן. אלה דברים שצריך להתחיל לעשות היום, אבל נראה את הפירות שלהם בעוד עשרים שנה.
בתחושה שלי אנחנו רק הולכות אחורה במובן הזה – לפני עשור או שניים כן היו יותר נשים, והיום מה ששולט בפלייליסט זה בעיקר הז'אנר של "גברים שרים שירי אהבה לשכינה", שלא ממש מכיל הרבה נשים.
"למה יש פחות נשים מאשר לפני עשרים שנה? לא יודעת. זאת שאלה לסוציולוגים ואנתרופולוגים. אבל אני חושבת שצריך להפריד אפנות מהסתכלות רחבה יותר. הנשים שהיו שם לפני עשור (מירי מסיקה, קרן פלס, כורם עצמה, נ.ע) עדיין שם. ההתייחסות צריכה להיות מה האחוז היחסי של נשים. באופן אישי, אני חושבת שזה לא קל, להיות אישה בתחום הזה. את תמיד צריכה "לשחק אותה" עם מוזיקה מטורפת וגם להמציא את עצמך בכל פעם מחדש. את צריכה לעמוד בסטנדרטים שהם על גבול הבלתי אפשריים, והנשים שכן מצליחות להחזיק קריירה לאורך הרבה שנים אלו נשים שמצליחות לעשות משהו שגברים כלל לא נדרשים לעשות".
היא מפרטת:
"בגיל עשרים את יכולה לכתוב שירים מסוימים, בגיל שלושים שירים אחרים ובגיל ארבעים או חמישים את כבר צריכה לכתוב שירים מאוד מסוימים. את חייבת להיות מה שמצפים ממך, אם את רוצה להתקבל. יש מקרים שבהם מה שמצפים ממך ומי שאת מסתדרים ביחד וזה מהמם, אבל יש גם מקרים שלא. אני חושבת שמגברים לא מצפים את אותו הדבר. בסופו של דבר, יש מספר הרבה יותר קטן של משבצות שאת מתאימה למלא בתור אישה. ואת מוכרחה להיכנס לתוך איזושהי משבצת".
מה שאת אומרת בעצם זה שלגברים יש יותר חופש
"כן, זה משהו מאוד עמוק ופסיכולוגי אצל אנשים. איך קל להם ואיך נוח להם לתפוס אישה. ומה עושה להם לא כל כך נעים… זה מוזר להם, לא כל כך מסתדר להם. והדברים האלו, גם אם קשה להסביר אותם במילים, הם קיימים בכל אספקט. מוזיקה זה דבר רגשי מאוד ומופשט מאוד, שבו את מביעה את עצמה ומביאה את עצמך. אם מה שאת או היצירה שהבאת לא כל כך מסתדרת לאנשים עם התפיסה הזאת שלך ושל נשים ושל מוזיקה "נשית" אז יש בעיה.
עצם ההגדרה של מוזיקה "נשית" היא חלק מהבעיה בעיניי, כי כמו שאת אומרת, זאת משבצת. זה משאיר את הנשים בנישה – "בואי חמודה, עם הגיטרה הורודה שלך, ותעשי רוק נשי. ויש מקום רק לאחת כמוך בליינאפ"
"נכון, יש מעט משבצות שאת יכולה למלא, לגמרי".
מה יכול להיות פתרון לזה, לפי דעתך? איך זה יכול להשתנות?
"אני חושבת שמלכתחילה, שינויים כאלו, שהם ממש חברתיים ועמוקים, לא באים מזה שאנחנו נעבור אחד אחד ונסביר לו מה זה מוזיקה טובה ומה זה לא. אני חושבת שהכוח בסופו של דבר יהיה סטטיסטי. אם כיום אחוז היוצרים באקום שהן יוצרות נמצאות בנחיתות מספרית שזועקת לשמיים, אז אני אומרת שאם אני לא יכולה לדחוף לאנשים מוזיקה מדהימה של נשים מדהימות – אולי אני פשוט צריכה שהרבה הרבה יותר נשים מלכתחילה יעשו מוזיקה, ואז יותר מהן יצליחו. והפסקול התרבותי שלנו יזוז בצורה כזאת"
וברמה הפרקטית יותר, היא מסבירה, צריך קודם כל לעודד נשים לכתוב וליצור:
"אני חולמת על סדנאות כתיבה לנערות, לכתיבת שירים. אני מרגישה שרק עם עידוד מאסיבי של ילדות ונערות להתגבר על אישיוז של ביטחון עצמי שיש להן ביחס לבנים בגיל שלהן, ועם שכנוע שהן שוות ורוצים לשמוע את השירים והסיפורים שלהן, רק ככה אפשר יהיה להתקדם. כי כל מי שמגיעה בסוף לעשות מוזיקה היתה צריכה מלכתחילה לעשות קפיצה הרבה יותר גדולה מאשר נער בן גילה".
מה את חושבת שחוסם אותן?
"אף אחד לא עושה שום דבר בכוונה, אבל השורה התחתונה היא שזאת פשוט סביבה לא כל כך ידידותית. זאת אומרת, מגיל צעיר מאוד את תראי על הבמה גברים עם גיטרה שצועקים חזק, ואת תתבגרי ותראי שהדבר הזה שאנשים נמשכים אחריו, הקריירה הזאת שיש לכוכבים גדולים היא הרבה פעמים עניין של גברים".
היא שוב חוזרת למקום שבו הכל מתחיל, ל"הסללה" הזאת כבר מגיל צעיר:
"מעטות מאוד הילדות והנערות שכותבות בכלל, יש את הקלאסיקה של הילדה ששרה יפה בטקסים אבל מפה ועד ללהיות כותבת, מפיקה מוזיקלית או נגנית – וכל מיני מיומנויות על טהרת המין הגברי, יש דרך ארוכה. ולא רק שאין לך מודלים לחיקוי, את גם אשכרה לא יכולה לדמיין את עצמך עושה את זה. העברתי מספיק כיתות אמן, נפגשתי עם מספיק חבר'ה של מגמות מוזיקה כדי לראות את הבנים שמנדנדים את הגיטרה ויש להם להקה, ואת הבנות שהן רק שרות".
כורם גם מסבירה את הבעייתיות שבמודל הזה:
"את תמיד תלויה בגברים שסביבך. כי אם אתה יודע לנגן אתה מלווה את עצמך וקל לך להלחין שירים, ואם את רק שרה – אז לאן ממשיכים מכאן? תמיד תצטרכי את הגבר לידך, את חייבת להיות תלויה בגברים. שהם הרוב המוחץ של הנגנים. את צריכה להביא את עצמך למקום שאת אומרת – כן אני יכולה לעשות את זה, ואני אעשה את זה, ויש סיכוי שאני אעשה את זה וזה יהיה שווה את המאמץ, ומישהו ימחא לי כפיים. וזה יהיה שווה את המאמצים ואת ההשפלה שבדרך ואת האנרגיה המטורפת שיש בלהתמודד עם הקשיים שבדרך. אז לא פלא שזה המצב".
היא מספרת גם מתוך חוויתה האישית:
"כשהייתי בת 24 והציעו לי חוזה בחברת תקליטים, מיד חתמתי, כי לא חשבתי שיהיה לי משהו יותר טוב. הציעו גם לאריק ברמן והוא לא חתם, כי הוא אמר שזה חוזה הזוי (לבסוף השתחררה כורם מהחוזה הדרקוני מול חברת "עננה" רק לאחר מאבק משפטי ממושך ומתוקשר, נ.ע).
ממה שיצא לי לראות, גברים גם פחות מקשיבים לנשים – כשאני מדברת עם חברים שלי, ואני מנסה לשקף להם את זה, אז הם אומרים לי: "לא נכון, אני דווקא כן מקשיב לנשים!" למי? "להילה רוח"! אוקיי, ולמי עוד..? ופה הם נתקעים. תמיד תהיה שם רק אישה אחת, גג שתיים. והן נשים מעולות, כן? הילה רוח, שני פלג, הרבה יותר טובות מהרבה גברים בסצינה, אם תשאלי אותי. אבל עצם זה שאני בכלל מעלה את הנושא מעורר בהם אנטגוניזם, כי הם הכי פמיניסטיים, וזה בכלל עניין של טעם, ומה את מתערבת.
"זה לא מפתיע אותי בכלל. אני מכירה את התשובות האלו ואני מכירה את הגברים האלו שהם תמיד נורא מתוקים, אבל יש איזשהו עיוורון מסוים, שאני מרגישה שהבסיס שלו הוא העדפה בסיסית למוזיקה שהיא לא מוזיקה שנשים עושות באופן "מסורתי". הילה רוח, שני פלג ואיה זהבי פייגלין הן נשים שעושות מוזיקה מטורפת ואין להן קול צלול וגבוה עם מלודיות נעימות. זה מקבל את העטיפה הרוקיסטית, שבהיעדר מילה מוצלחת יותר אני אקרא לה "עם אוריינטציה גברית". יש רתיעה מדברים שהם אסתטיים, או "רכים" יותר. כל מה שמזוהה עם נשיות, וזה כבר קשור לזה שאנחנו מחנכים את הבנים שלנו להיות נורא מחוספסים ולא להראות חולשה. קשה לבוא אליהם בטענות על זה. מוזיקה היא כנראה האמנות שנוגעת בנימים הכי הכי עמוקים של הנפש, וטעם מוזיקלי הוא כל כך לא אינטלקטואלי או שכלתני. כל אדם שינסה להסביר למה הוא אוהב מוזיקה מסוימת ולא אחרת, יגיע ברמה המודעת רק ל-50% מההסבר. בסופו של דבר זה מה שזורם לנו ב-DNA, וההעדפות הבסיסיות נקבעות בגילאים מאוד מוקדמים"
זה באמת משהו שמתעצב בגיל מאוד צעיר, ואולי זה גם קשור למודלים שהיו לך ולמי הקשבת בגילאים האלו. אני חושבת שעוד הרבה לפני שידעתי בכלל מה זה פמיניזם הפלייליסט שלי היה 50-50% בערך. אבל גם חיפשתי את זה אקטיבית, כי היה חסר לי קול נשי וחוויה נשית כנראה, ואת הנשים מצאתי הרבה יותר בשוליים.
"נכון, לנשים יהיה קל יותר להקשיב לנשים ולגברים יותר, וזה קשור לאיזשהו אידיאל של גבריות, שיש לי בעיה איתו בלי קשר למוזיקה".
בהמשך לסינגל שיצא לאחרונה – יש אלבום חדש באופק?
"כן. "רק אהבה" הוא סינגל ראשון מתוך אלבום, אלבום אולפן שישי שלי בעצם. זה אלבום יותר "Bright" ויותר כייפי, שמח ומבסוטי מאשר דברים קודמים שעשיתי. זה כיף להשתנות, זה כיף לחפש דברים חדשים ולמצוא אותם. זה מאוד מספק וממלא.
האלבום הזה לא היה יכול לצאת אם לא היית עושה את המאבק המשפטי מול חברת התקליטים, שכבלה אותך בחוזה עד שנת 2023. אני לא מכירה עוד מוזיקאיות שיש חוק על שמן.
"אני מסתכלת אחורה על התקופה הזאת, ומבחינתי לא היו שם המון החלטות שקיבלתי. לא היו שם המון התלבטויות עמוקות האם כדאי לי לפנות ימינה או שמאלה. זאת היתה סיטואציה שבה הגב שלך אל הקיר וזה נורא ברור מה את צריכה לעשות בכל רגע נתון ותודה לאל שקיבלתי את התמיכה ואת האהבה והחיבוק לעשות את הדברים האלו".
לפי החוזה, חברת התקליטים "עננה" היתה בעלת הזכויות על כל המוזיקה שאיה כורם תיצור עד לשנה 2023. מיד בתום המאבק המשפטי, שהגיע עד לבית המשפט העליון, כורם שחררה באופן מפתיע את האלבום "2023", אלבום קונספט עתידני בהשתתפות אמנים רבים (לאה שבת, רונה קינן, יהוא ירון, ישי לוי, דני ליטני, מזי כהן, ועוד), שמספר את סיפורו של אלכס (בקריינות של יובל מסקין), שמוכר את זיכרונותיו כדי להתפרנס. אני אומרת לה שלדעתי מדובר באחד האלבומים הטובים שיצאו כאן בעשור הקודם, אבל למיינסטרים הוא לא ממש חדר.
"אני יכולה להבין שדברים מורכבים, שמנסים להביא רעיונות קצת יותר מסובכים, פאקינג סיפור מסגרת עתידני – זה לא אלבום שמישהו ישמיע ברדיו. היה לי ברור מה תקרת הזכוכית של הפרויקט הזה, אבל מבחינתי הוא אחד הפרויקטים המוצלחים שעשיתי. גם אם הוא לא הגיע לקהל הרחב במאסות של "שיר אהבה פשוט", אני מרגישה שהוא התחבר לאנשים שהגיעו אליו בצורה מאוד עמוקה".
באופן אישי, זה אלבום שגרם לי להעריך אותך מאוד כיוצרת, ואני מודה שהחומרים הקודמים, שהיו במיינסטרים ובגלגל"צ, לא כל כך תפסו אותי.
"יש אתגר מאוד גדול בלהיכנס לשוק שבו יש אלף כמוך, ו-100,000 שרוצים להיות כמוך. את אף פעם לא באמת זוכה להראות את התמונה השלמה, ורק מי שמחזיקה מעמד בקריירה לאורך הרבה שנים, ההסטריה הזאת קצת נרגעת. אמנים צעירים תמיד ירגישו שלא מבינים אותם ולא מבינים מה שהם רוצים לעשות, ולא רואים איך האישיות שלהם היא גם זה וגם זה. אנשים יחשבו עלייך כל מיני דברים ואין לך שום יכולת לשלוט בזה – וזה דברים רעים או טובים שכן או לא מגיעים לך, אבל זה בסופו של דבר השורה התחתונה, וזה מה יש.
ולעוד משהו יותר נישתי – בשנה האחרונה העלית מופע שכולו תרגומים של שירי לאונרד כהן. הייתי באחת ההופעות, ומעבר לכך שהיה יפה ואפילו די מרגש – הרגשתי שגם הצלחת לחדש, למרות שהשירים כל כך מוכרים ו"טבועים" עמוק.
"אפשר לחדש ברגע שאת מביאה את עצמך. זה לא שהיו חסרים תרגומים. זה לא שהם לא היו טובים מספיק. רציתי לעשות את זה בשבילי יותר מאשר כל דבר אחר, ובסופו של דבר אני מרגישה שאני מקבלת מקום מאוד רחב לביטוי שלי במופע הזה. בגלל אני מאוד אוהבת אותו.
עשית שם משהו מאוד פמיניסטי בעיניי. המרת את השירים ללשון נקבה, והכנסת לתוכם את החוויה הנשית, למשל בגרסה שלך ל"צ'לסי הוטל".
"כשמתרגמים מאנגלית לעברית צריך לקבל החלטה מה עושים עם לשון זכר ולשון נקבה. ברגע שאת הופכת שירים של גבר, ושירים שחלקם מאוד גבריים – דברים מאוד קורים ומשתנים והקונטקסט כל כך נהיה אחר, שאו שתזרמי עם זה, או שתעזבי את זה. כי זאת מלכודת רצינית".
איה כורם תופיע בזאפה תל אביב ב-25.3 אורח: אלון עדר.
התמונה בראש הכתבה באדיבות המצולמת. צילום: אוהד רומנו
