בדס"מ מראשית ההיסטוריה ועד היום

הפוסט האחרון שכתבתי על בדס"מ העלה תגובות קשות, וביניהן טענות כי בדס"מ מקורו בתרבות הפורנו שמחפיצה נשים ומבזה אותן. אולם, אם נבחן את הטענה הזו, ניווכח לדעת כי בעוד תרבות הפורנו החלה עם עלייתה של הפורנוגרפיה המודרנית במאה ה-20, שורשי פרקטיקת הבדס"מ נעוצים עמוק מכך בהיסטוריה של המיניות האנושית.

ההיסטוריונית והאקטיביסטית Anne O Nomis מצביעה בספרה The History & Arts of the Dominatrix על כתבים שנמצאו במקדשה של האלה איננה, אלת האהבה, הפריון והמלחמה השומרית.
באותם כתבים, המתוארכים ל-3500 שנה לפני הספירה, מתואר כיצד שולטת האלה במאמיניה בטקסי ביוש וגרימת כאב עד לאקסטזה. ואילו אפרודיטה, אלת האהבה היוונית, שיש הסוברים שדמותה עוצבה בצלמה של איננה השומרית, נהגה לעתים לשאת עמה כלים שונים ובניהם שוט.

צלמית של האלה השומרית איננה ממקדש בעיר ניפור שבדרום מסופוטמיה

אחד התיעודים הגרפיים הראשונים לקיומה של פרקטיקה בדס"מית הנם ציורי קיר שנמצאו ב"קבר ההצלפה" בטרקוויניה באיטליה, ומיוחסים לאל היווני דיוניסוס. שם מופיע ציור קיר ארוטי ובו אישה מבצעת אקט מיני בגבר, בעוד הוא וגבר נוסף מכים בה בשוט. ואילו אחד מציורי הקיר ב"ווילת התעלומות" בפומפי, גם הם מיוחסים לפולחן הדיוניסי, מציג טקס חניכה של נערה ובו היא מתוארת כשהיא כורעת בפני הכוהנת בעוד אישה אחרת מצליפה בה.

יחד עם זאת, בעיני התיעוד המעניין והמרגש ביותר של בסד"מ מהעת העתיקה מגיע מהקאמה סוטרה, טקסט הודי מהמאה השמינית לפני הספירה העוסק במיניות האדם. בטקסט זה דנים לראשונה בכללים המרכזיים של העיסוק במודרני בבדס"מ: בטוח, שפוי, בהסכמה. הטקסט, שכתוב בסנסקריט, מתאר ארבע פרקטיקות מיניות הכוללות גרימת כאב ומסביר באילו אזורים בגוף ניתן לבצע אותם ואיך. והכי חשוב, הקאמה סוטרה הוא הטקסט הראשון שמדבר על חשיבותה של ההסכמה לאקט, ומציין כי יש לבצע מעשים אלו רק עם נשים המוצאות בכך הנאה, ואף מתאר את הבעות ההנאה שיכולות להיווצר כתוצאה ממעשים אלו.

במאה ה-16 שלאחר תקופת הרנסנס באירופה החלו בני המעמד הגבוה שמאסו במיניות השבלונית שנכפתה עליהם במוסד הנישואין ונישואי שידוך, לפתח תת-תרבות שהתאפיינה בלבוש פטישיסטי, שנתפש אז כשערורייתי. הם נהגו לקיים מפגשים שכללו קיום מגעים מיניים עם בני זוג רצויים, בניגוד לבני הזוג החוקיים שנכפו עליהם על ידי הנורמות החברתיות. גרימת כאב כאקט מיני הפכה לחלק מהמפגשים אלו, בין השאר, בשל הריגוש במעורבות במיניות בלתי מהוגנת ומקובלת חברתית.

ציור הקיר מתוך ווילת התעלומות בפומפי

יהיה קשה לדון בהיסטוריה של הבדס"מ מבלי לגשת לכתביו של המרקיז דה סאד, שהמונח "סאדיזם" שמשמעותו הפקת הנאה מגרימת סבל לזולת, קרוי על שמו.

דה סאד שהיה אריסטוקרט צרפתי במאה ה-17 היה ידוע באורח חייו הסוער ואף נידון למאסר בגין התעללויות מיניות שביצע בנשים בזנות ובמשרתותיו וכתביו כללו תיאורים של מקרי אונס והתעללות מינית.

באופן אישי אגיד שאני לא אוהבת את הקישור המיידי שנעשה בין הפרקטיקה הבדסמית לדה סאד, שכן בניגוד לנאמר בקאמה סוטרה, יש ספק בנוגע לשאלת הסכמתם של כל המשתתפים באקט. אולם אין ספק כי כתביו היוו פריצת דרך בביטוי הפומבי שניתן לאותה תת-תרבות שהתפתחה במאה ה-16, שכן חלק ממעשיו נעשו בעידודה של אישתו. מהצד השני של המטבע, עומד לאופולד פון זאכר-מאזוך, סופר אוסטרי מהמאה ה-17 שהנובלה המפורסמת שלו "וונוס מפרווה" מספרת על אדם בשם סוורין שהיה כה מאוהב באישה בשם וונדה, עד כי הוא מבקש להיות לה לעבד ומפציר בה להשפילו ולהכותו. הנובלה מבוססת במידה רבה על חייו האישיים של זאכר-מאזוך שחתם על חוזה עבדות עם הברונית פיסטור והיווה לה כעבד במשך חצי שנה, במהלכה לבשה הברונית פרווה לעתים תכופות. מעניין כי שמו של דה סאד הוא זה שנקשר לרוב עם הפרקטיקה הבדס"מית ולא שמו של זאכר-מאזוך, שמשמו נגזר במונח "מזוכיזם".

בתחילת המאה ה -20 הוקמו עוד ועוד מועדוני פטיש בדס"מ, שהחליפו את אותן פגישות חשאיות, בעיקר בערים מרכזיות כמו לונדון ופריז. אולם מלחמות העולם הראשונה והשנייה אילצו את רוב הפעילות הזאת לחזור למחתרת עד לשנות ה-50 של המאה ה-20, אז חזרו המועדונים לפעול בנוסף לפעילויות פרטיות ברחבי העולם. עיקר הפעילות באותה התקופה נסבה סביב תת-תרבות העור שהתאפיינה בלבוש פטישיסטי של בגדי עור, ויוחסה בעיקר לקהילה הלהט"בית. עם פרוץ האינטרנט לעולמנו, חל שינוי מהותי בדרך בה אנשים מוצאים עניין בבדס"מ, והאינטרנט מהווה פלטפורמה לאנשים המתעניינים בפרקטיקה. בעיני אין הדבר שונה בהכרח מהפריחה שמתבצעת בכל תת תרבות אחרת ובכל פרקטיקה מינית אחרת, כיוון שהאינטרנט מהווה מקור מידע אנונימי ונגיש הרבה יותר ממה שהיה עד אז.

תחריט נחושת מהמאה ה-17

אז לאחר שביססתי שמקורות בדס"מ אינם בהכרח בתרבות הפורנו, אציין שאני לא עיוורת, ובתוך עמי אני יושבת, ועל כן אני גם יודעת שהפרקטיקה המודרנית אינה מתרחשת בתוך וואקום, ומתבצעת בתוך אקלים חברתי נגוע בתרבות פורנו ואונס. בפוסט הקודם הצעתי קריאה אחרת של המצב, לפיה התנהלות בפרקטיקה בדסמית מהווה פתח לשיח פתוח בין הפרטנרים והצבת גבולות באופן שקוף וברור, בצורה שיכולה להוות דרך בטוחה מכבדת  להתנהל בתוך תרבות אונס פטריארכאלית.

אני מוסיפה לכך פרשנות נוספת אותה מניח צ'רלס אלן מוסר, בספרו G Geographies of Sexualities: Theory, Practices and Politics  מציע אלן את הפרשנות לפיה הפרקטיקה הבדס"מית הינה הקצנה של האלימות המינית לכדי קריקטורה. באופן זה מצליח הבדס"מ לסתור למעשה את אקט האלימות על ידי הגחכתה והפשטתה מהכוחניות המאיימת שלה. זוהי פרשנות נוספת המאפשרת גם היא אופן יצירת מרחב בטוח להתנהלות בתוך תרבות האונס.

אסיים בכך שהטענה שהעיסוק בבדס"מ לא נובע אלא מתוך הפנמת הנורמות של תרבות האונס מעלה בעיני ניחוח של האשמת הקורבן. זהו טיעון שמנשל מנשים בדס"מיות, בתפקיד הנשלטת, את הסוכנות האישית שלהן והיכולת שלהן לבצע החלטות עצמאיות בנוגע לגופו ולמיניותן. למעשה, הטענה הזאת קובעת שנשים בדס"מיות מובלות כצאן לטבח אל הפרקטיקה בה הן נופלות כקורבן ומנוצלות. זו טענה שמשליכה את האחריות על פגיעות אפשריות שעלולות להיגרם בבדס"מ (כמו בכל פרקטיקה מינית אחרת) על הנשים עצמן, שכן הן בחרו לעסוק בכך על אף הסכנה, מדומיינת או לא.

 

 

השאירו תגובה