יעניין
אותך
רחל בית-אריה
14 אוגוסט 2019 | משך הקריאה: 5 דקות

התנועה של אי ציות אזרחי בעיר הונג קונג הצליחה השבוע סוף סוף לתפוס תשומת לב בינלאומית אחרי לילה של אלימות משטרתית קשה  ואחריו יומיים של הפגנות בנמל התעופה שגרמו לביטול מאות טיסות ולסצנות אלימות. התנועה ההמונית הזאת נמצאת עכשיו בשבוע העשירי של הפגנות וצעדות אינטנסיביות ופעילויות מחאה אחרות. הדרך שבה היא מחזיקה את עצמה למרות אפס הישגים אמיתיים בדמות היענות כלשהי של השלטונות לדרישות ולמרות אלימות קשה ותעמולה ארסית נגד המפגינות, שווה מבט נוסף. ההתנצלות המהירה היום על אלימות של חלק מהמפגינים אתמול רק מדגיש את היכולת להפיק לקחים במהירות להגיב לאירועים ו"להיות מים", הסיסמה של ההפגנות.

מה שקורה בהונג קונג מרתק אותי כפמיניסטית שמחפשת מודל התנהלות לא היררכי, משתף ושואף קדימה, וצריך לעניין גם אתכן. הוא מעניין אותי גם מזווית אישית: צ' בתה של חברה טובה, נולדה בבייג'ינג, הושמה במעצר בית כמעט ברגע שנולדה, ואחרי כמה שנים מצאה עם אמה מקלט בהונג קונג, שם היא גדלה להיות טינאייג'רית תלת לשונית ומדהימה. העתיד שלה מונח על הכף, יחד עם עוד מליונים, ועל כך המאבק. הנה הצצה לאיך שזה עובד.

תנועת המאבק מציגה את עצמה כ"מחאה ללא מנהיג". אין בשטח פרסונות מובילות ברורות כהחלטה אסטרטגית: המחאה מבוזרת; מאורגנת ומובלת על ידי מספר גדול של נשים וגברים ולא הולכת אחרי מנהיג. יש כמובן מארגנים בולטים (ביניהם הרבה נשים) אבל יש מאמץ מכוון שלא להבליט אותם אישית, גם כדי להגן עליהם וגם כדי לבנות תנועה שיכולה לתפקד גם אם אנשי מפתח בה ייכלאו, כמו שקרה לתנועת המטריות ב-2014. ההתארגנות נעשית אונליין, בקבוצות טלגרם ובהודעות איירדרופ וכן בדיונים ממושכים בפטלפורמת LIHKG , פלטפורמה דומה לרדיט שרוב הדיונים בה מתנהלים בסינית ונדרשת כתובת מייל מספק רשת מקומי או מאוניברסיטה מקומית כדי להשתתף בדיונים בה. בפלטפורמה הזאת מתנהלים דיונים על אופי המאבק, מטרותיו והאסטרטגיה שלו וגם נמסרות הודעות מעשיות על מקומות מפגש, התארגנויות או צרכים מעשיים של ההפגנות.

המוטו של המפגינים הוא "תהיו מים" – אמירה ספק פילוסופית שמטיפה לצניעות וזרימה עם האירועים וספק טקטית. זאת טקטיקה כמעט הפוכה לזאת של תנועת המטריות שטילטלה את הונג קונג לפני חמש שנים ותפסה חלקים מרכזיים בעיר למשך יותר מחודשיים, במתכונת של תנועות Occupy במקומות אחרים בעולם. הפעם השיטה היא יותר של הפגנות גרילה: הופעה במפתיע במקומות לא צפויים בכל חלקי הטריטוריה, לא היאחזות במקום אחד, שינויי נתיבים של צעדות ברגע האחרון ועזיבה מהירה כשצריך. המפגינים פיתחו שפת סימנים מיוחדת כדי לתקשר גם במהלך הפגנות סוערות, לשנות כיוון, להעביר ציוד נדרש מקווים אחוריים של הפגנה או עימות עם המשטרה לקדמיים או לאפשר פינוי כשנדרש. זה ניכר בוידאו שהפך ויראלי  ומראה את הקהל העצום נחצה כמו ים סוף כדי לאפשר לאמבולנס לעבור במהלך ההפגנה הכי גדולה של התנועה עד היום, זו שהמארגנות טענות שהשתתפו בה שני מיליון בני אדם, או 28% מכל אוכלוסיית הונג קונג. פינוי הדרך המרשים הזה מראה לא רק על האדיבות של המפגינות אלא גם על יכולת ארגון ושיתוף פעולה גבוהה ביותר, וזה ניכר בכל מקום.

מבוגרים מגינים על צעירים

"להפגין בהונג קונג זה עסק פאקינג יקר", כתבה בטוויטר משתתפת בהפגנות. עם העליה באלימות המשטרתית, מפגינות נדרשות ליותר ויותר ציוד שיגן עליהן: קסדות, משקפות, מסכות גז ומסכות להסתרת הפנים, מצביעי לייזר שמשמשים לבלבול השוטרים ונגד יריית ספריי פלפל וכדורי גומי. אוכל ונסיעה ברכבת התחתית למוקדי הפגנות עולים גם הם ומפגינים מפסידים ימי עבודה ומסתכנים באבדן הכנסה ו אף פיטורים בעיר הכי יקרה בעולם. המפגינות שורדות את זה, שוב, תודות להתארגנות קהילתית רחבה בהרבה ממה שרואים בדיווחי החדשות, שמגוייסת לשמור את המאבק בחיים ולהגן על המפגינות, ברובם צעירות וצעירים מאד, שנמצאות במוקד העימותים.

בכל מקום שבו יש הפגנה יש גם תחנות איסוף ציוד ומזון. אנשים מבוגרים יותר שלא יכולים להשתתף פיזית בעימותים מביאים מים, אוכל, ציוד כמו קסדות, בגדים להחלפה וכל מה שנכלל ברשימות שמתפרסמות בפורומים השונים. פעילות מתארגנות לאייש את תחנות החלוקה האלה. חנויות לאורך מסלולי ההפגנות מציעות מים ואוכל בחינם וחנות ציוד ספורט אחת חילקה את כל מלאי הקסדות שלה למפגינות. כדי להימנע מזיהוי אלקטרוני, מפגינות רבות לא משתמשות בכרטיס האוקטופוס (הרב קו המקומי) ברכבת התחתית וקונות כרטיס לנסיעה חד פעמית במקום. אזרחים רבים מגיעים לתחנות, רוכשים ערימה של כרטיסים לשימוש מאוחר יותר לכל מי שתצטרך, או משאירים כסף קטן לרכישה. אחרים מביאים בגדים לתחנות חלוקה ברכבת התחתית כדי שמפגינים יוכלו להחליף בגדים בזמן התחמקות מהמשטרה ולהימנע מזיהוי.

ההתארגנות מובלת על ידי החזית האזרחית לזכויות אדם (CHRF), קואליציית ארגונים עם הנהגה מבוזרת שמארגנת מאז 2002 צעדה למען דמוקרטיה בראשון ביולי, יום ההחזרה של הונג קונג לסין. הקואליציה הפכה גורם משמעותי מאד בשנים האחרונות כשהצטרפו אליה התארגנויות שנפסלו מלרוץ לפרלמנט של הטריטוריה בגלל התנגדות של בייג'ינג.

צילום: לורל קור

המחאה הנוכחית פרצה בגלל הצעת חוק שהתחילה להתגלגל בפברואר ומסדירה הסגרה למדינות שלהונג קונג אין הסכם הסגרה איתן, כולל סין. רוב הציבור ראה בחוק פתח לחשיפה של תושבי הונג קונג, ואף של מבקרים בעיר, למערכת המשפט הסינית שאין בה סטנדרטים בסיסיים של זכויות אדם או שלטון חוק. החוק נתפס גם כהמשך השחיקה ההולכת ומאיצה של האוטונומיה שהובטחה להונג קונג כשהמושבה הבריטית לשעבר הוחזרה לסין ב-1997. אחרי כמה הפגנות שהלכו וגדלו מאז מרץ, CHRF הצליחה להוציא כמיליון איש ואשה להפגנה בתשעה ביוני, כמה ימים לפני שהחוק היה אמור לעבור. בתגובה, קארי לאם, מושלת הונג קונג, התעקשה שהחוק יעבור, מפגינים חסמו את הכניסות לבניין הפרלמנט ביום החקיקה והתעמתו עם המשטרה ורק אז המושלת חזרה בה ואמרה שהחוק יושעה, אך סירבה ועדיין מסרבת להודיע על ביטול מוחלט שלו. בשלב הזה, הקפאת החוק כבר לא הספיקה כדי להחזיר את הסטטוס קוו והמפגינות האריכו את רשימת הדרישות שלהן מדרישה בודדת לבטל את החוק לדרישה לחקירה של אלימות המשטרה, התנצלות על התיאור של ההפגנות כ"מהומות" ובהמשך גם התפטרות של קארי לאם ואז גם דרישה לזכות הצבעה כללית. הדרישה האחרונה היתה מרכזית בתנועת המטריות ב-2014, שנכשלה, והוצפה מחדש עכשיו ככל שהתחדד שהממשלה והמושלת בהונג קונג, שבפועל ממונים על ידי בייג'ינג, מחוייבים רק לשלטון הסיני ולא לתושבי העיר שהם מנהלים. ברקע ההפגנה חשש הולך וגובר של תושבים בהונג קונג מההתעצמות והאוטוריטריות הגוברת של סין, מהשליטה הגוברת שלה ומאבדן הייחוד ההונג קונגי ובעיקר חרדה מאבדן החירויות שהתושבים נהנים מהן, בניגוד חריף לשכניהם בסין. החשש הזה מתבטא כבר שנים בהפגנות שונות, אבל אף פעם לא בעוצמה כזאת.

חצי מיליון דולר בשעה

לצד הסיוע הישיר בכסף ובציוד למפגינות יש עוד התארגנות למילוי צרכים שונים של תנועת המאבק, הכל בשיטה חלוצית של התארגנות המונים. כך למשל גויסו במימון המונים 5 מיליון דולר הונג קונגיים (יותר מ-600 אלף דולר) תוך מספר שעות כדי לקנות שטחי פרסום בעיתונים הגדולים בעולם לפני פגישת ה-G20 ביפן ביוני ולפנות לדעת הקהל בעולם ודרכה למנהיגי המעצמות להפעיל לחץ על סין  ולתמוך בהונג קונג. השבוע נעשה מאמץ דומה שגייס חצי מיליון דולר תוך שעה או שעתיים. בפורומים השונים מתארגנות גם מחאות ממוקדות של בעלי מקצועות או קבוצות אינטרס שונות. השבועות האחרונים ראו צעדות והפגנות של עורכי דין, עובדי תעשיית התעופה, מקצועות רפואיים, עובדי המגזר הציבורי (הפגנה שהופיעו אליה 40 אלף איש למרות שהממשלה אסר העל עובדיה להשתתף), פנסיונרים שיצאו לתמוך בצעירים, אימהות, הקהילה הקתולית ואפילו עובדי המגזר הפיננסי. ב-5 באוגוסט הוכרזה שביתה כללית, לראשונה מאז 1967, קווי תחבורה ושירותים הושבתו חלקית. דווח שמאות אלפים השתתפו בשביתה, אף שבהונג קונג החוק מתיר רק שביתה מקצועית שקשורה ישירות לתנאי העסקה. כל אלה מצטברים לשכבות רחבות ביותר שמוכנות להסתכן ואף להפר חוק במה שנראה להם כמאבק נואש על החירויות הבסיסיות.

ההתארגנות המרשימה הזאת תצטרך עכשיו לשקול את צעדיה מול איומים הולכים וגוברים מצד בייג'ינג וסכנה להתערבות ישירה של כוחות סיניים. הביזור הוא חוזק אבל אולי גם חולשה. חוסר הגיבוי ממנהיגי העולם אומר שאחת מהסיסמאות הפופולריות של התנועה: רק הונג קונגים יצילו את הונג קונג, היא קריאת קרב אבל בו בזמן גם הבעת יאוש, כיוון שברור שהונג קונג לא תוכל לעמוד לבד מול סין. אבל גם הכשלון המתקרב לא ישנה את השיעור הגדול שההונג קונגיות נותנות לעולם על מרי אזרחי והתנגדות במאה ה-21.

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *