את האינדינגב השנה עשו ההופעות של הנשים

ככתבת המוזיקה של פוליטיקלי, אחד מתחביביי הוא לספור נשים בליינאפים של פסטיבלים. לצערי, ברוב המקרים מדובר בתחביב לא מתגמל במיוחד, במיוחד בפסטיבלי מוזיקה המכוונים למיינסטרים. יחד עם זאת, בסצנת האינדי המצב מעודד יותר, ושנה אחרי שנה, האינדינגב הוא פסטיבל המוזיקה הכי מאוזן מבחינה מגדרית שנתקלתי בו עד כה.
למרות שיתוף הפעולה עם שוקי וייס והשילוב של הופעות מחו"ל בפסטיבל (חלקן טובות יותר, וחלקן פחות), יצאתי בתחושה שהפסטיבל השנה היה בסימן הופעות מעולות במיוחד של נשים מכאן, שגם קיבלו משבצות מרכזיות יחסית בבמות הגדולות של הפסטיבל, בזכות ולא בחסד: יש לנשים באינדי הישראלי הרבה מה להציע.

יום חמישי, 24/10:

המשבצת של תחילת הפסטיבל ביום חמישי בערב בבמה המרכזית מאתגרת למדי: על מי שמופיעים מוטלת המשימה להכניס לאווירה את הקהל שמתחיל לטפטף למתחם הפסטיבל, ו-Forestt, בהובלתה של הסולנית המכשפת אורקה טפלר, שעלו לבמה כבר ב-19:00, בסך הכל די עמדו באתגר. עם מוזיקת פולק עם השפעות של קאנטרי ואפילו מוזיקה צוענית, לכמה רגעים היה אפשר לחשוב שאנחנו בכלל בתוך היער ולא באמצע המדבר.

ויתרתי על סוף ההופעה לטובת עומר מושקוביץ, שהופיעה במקביל בבמת הפיל הקטנה יותר. נראה שהכיוון האמנותי שהיא בחרה ללכת אליו בהופעה הנוכחית (ובשירים החדשים שלה בכלל) הוא מהאישי אל הפוליטי, וגם האירוח של אופירי, אמן ההיפ-הופ, חיזק את הכיוון הזה. בשלב מסוים עלו על הבמה להקת רקדניות לבושות בלבן, ובשיר המחאה "נצטרף לעדר" הן החלו לנופף בדגלי ישראל. בקטע אירוני, כמובן. משהו בגימיק הזה קצת הסיט את תשומת הלב מהמילים של השיר, שדווקא כדאי להקשיב להן: "האדישות ברירת מחדל/ האלימות חסרת משקל". בסך הכל זאת היתה הופעה טובה מאוד, והתרשמתי שהיא הצליחה לתפוס ולעניין גם את מי שלא הכירו אותה לפני כן.

למרבה הצער טרם מצאתי פתרון לבעיה הטכנית שמונעת ממני להיות בשני מקומות בו"ז – מקור להמון תסכול במהלך הפסטיבל הזה, ובכלל בחיים – כך שפספסתי את תחילת ההופעה של נטע אלקיים בבמת הקוף. אבל מאחר שכולן יודעות שההופעה מתחילה באמת רק בשיר השני, שכנעתי את עצמי שלא נורא, הגעתי בדיוק בזמן, כי נראה שהגעתי בדיוק לשיא. או שההופעה כולה היתה שיא אחד שנמשך כ-45 דקות. נטע אלקיים שרה במרוקאית, ומאחר שאיני דוברת את השפה, התמקדתי בעיקר במוזיקה: והמוזיקה היתה קודם כל מאוד כייפית, עם מקצבים שגורמים לך לרצות לרקוד, להזדהות, ולהרגיש, גם מבלי להבין אף מילה. ומעבר לזה, גם מוזיקה עשירה מאוד, בליווי להקה הכוללת קונטרבס וחצוצרה, כאשר על שני הכלים ניגנו נשים. לא זכור לי שראיתי נגנית קונטרבס לפני כן. פמיניסטי בעיניי.

אפשר לומר שהערב הראשון בבמה המרכזית היה בסימן אינדי-רוק-מזרחי: אחרי נטע אלקיים עלה שי צברי, ואחריו אביב גדג' (שגם אירח את שי צברי לשיר אחד), ובסה"כ שלוש הופעות של מוזיקאים/ות שהמוזיקה שלהם/ן הושפעה באופן ישיר (נטע אלקיים, שי צברי) או עקיף יותר (אביב גדג' ואלג'יר) מהמוזיקה ששמעו בבית אמא וסבתא. נטע אלקיים, שגדלה בנתיבות ומכירה היטב את נופי המדבר, סיימה את ההופעה בשיר בהשראת ברכת "תהיו מבורכים", שמקורה בנשים בהרי האטלס.

במעבר חד מאוד מההופעה המחשמלת של אביב גדג' רצתי (פשוטו כמשמעו) להופעה של Totemo, הלא היא רותם אור, בבמת הפיל. למרות הדגש האלקטרוני במוזיקה שלה, היא לא ויתרה גם על הגיטרה החשמלית, ותפעלה יפה כמה כלים בו"ז, בליווי להקה שהוסיפה עוד נפח ועומק לסאונד. אני מודה שיש לי מחסום פסיכולוגי מסוים עם מוזיקאיות ישראליות ששרות באנגלית, ויש פעמים שבהן המוזיקה של Totemo עוברת את המחסום הזה אצלי, ויש פעמים שפחות. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בהופעה, ולא התאכזבתי; היא יודעת איך לעמוד על במה, ולא פחות מכך איך להשתמש בקול היפה שאלוהים נתנה לה.

יום שישי, 25/10:

ביום שישי בשעת בוקר מוקדמת דניאל רובין עדכנה את העוקבות שלה ברשתות החברתיות שהיא עולה להופיע בהפתעה בבמת הצב בשעה 10:00. WTF זה במת הצב? שאלתי, ובצדק כנראה, כי אף אחד במתחם הפסטיבל לא ידע לומר איפה זה בדיוק. עבודת איסוף מודיעין מתוחכמת העלתה שבמת הצב נמצאת במתחם הקמפינג, צמוד למקלחות (WTF #2). כשהגעתי לשם, סמוך לשעה 10 לפנות בוקר, גיליתי למרבה האימה שאין שם במה בכלל. התבהלה התבררה כמוקדמת מדי, מאחר שכמה דקות לאחר מכן, הבמה הגיעה למקום. איך הבמה הגיעה למקום? ובכן, מסתבר שבמת הצב היא בכלל משאית שעליה הורכבה קונסטלציה בצורת צב (WTF #3).

בסטינג המאתגר הזה – בהפתעה, על משאית בצורת צב, ומול אנשים שמתקלחים – דניאל רובין התחילה לשיר, ובהדרגה אספה סביבה עוד סקרנים ששמעו את המוזיקה (ו/או בדיוק סיימו להתקלח). בקלילות ועם קצת הומור ("קהל זורם") אפשר לומר שהיא עמדה באתגר, ואפילו בהצטיינות, וגם אירחה בקטנה את ניר שלמה. כבר אחרי האלבום הראשון שלה סימנתי לי את דניאל רובין כמוזיקאית צעירה שכדאי לעקוב אחריה, ונראה שהאלבום השני והמצוין שהוציאה לפני חודשיים כבר מימש את ההבטחה הזאת. שעתיים לאחר מכן היא כבר התארחה בהופעה של אלון עדר בבמה המרכזית, וביחד הם עשו ביצוע יפהפה ל"מודה אני" של מאיר אריאל, שלמרות שכבר הפך לה"הללויה" העברי (כלומר, שיר שכבר יש לו יותר מדי קאברים, עם תת קטגוריה של "קאברים המתעלים על המקור"), הם הצליחו לחדש ואפילו לרגש בביצוע הזה.

ההופעה הספונטנית וההזויה (בקטע טוב) של דניאל רובין פתחה את היום השני של הפסטיבל, שהיה כולו בסימן הופעות מעולות של נשים. בצהרי היום דניאל סאן קריאף הרימה את הבמה המרכזית והעיפה את הקהל עם האישיות הכובשת והנוכחות הבימתית המרשימה שלה, ומיד אחריה עלתה גל דה פז (עם The Paz Band) והשאירה אבק לכל השאר. והיה המון אבק להשאיר שם. בכל זאת, מדבר. זאת לא תהיה הגזמה לומר שדה פז היא אחת הווקליסטיות הכי טובות שיש כאן, אם לא ה-. עם שירים באנגלית וסאונד בינלאומי, עוד היה אפשר לטעות ולחשוב שזאת אחת מהופעות החו"ל שיובאו השנה לפסטיבל, אבל לא, היא כולה משלנו. וכמה אנרגיות יש לה, שאין דברים כאלה.

כשתמר אפק עלתה לבמת הפיל הרחבה עוד היתה כמעט ריקה, אבל לאט לאט התחילה להתמלא, למרות (או אולי דווקא בגלל) שהמוזיקה שלה בכלל לא עושה חסד עם עור התוף של המאזינים/ות. עם גיטרות ודיסטורשן שמזכירים קצת את פיג'יי הארווי, נראה שסולנית "קרוסלה" לשעבר בהחלט חזרה אלינו. במהלך ההופעה היא הזמינה לבמה את קרני פוסטל (על הצ'לו), ואפילו עברה לגיטרה אקוסטית ולסאונד מעט רך יותר. הופעות פסטיבל לא תמיד מאפשרות להתעמק ולהקשיב עד הסוף, והדיסטורשן והמילים של השירים באנגלית דורשים קצת מאמץ, אבל סימנתי לי להמשיך לעקוב.

את רצף המופעים המרכזיים של הערב בבמה הגדולה פתחה הילה רוח שעלתה ב-20:00, וכל הופעה שלה יכולה להוות בית ספר לרוקריות צעירות (וגם לרוקרים כמובן). עם קאץ' פרייז'ס שכולן יכולות להזדהות איתן כמו "אני רוצה הביתה אין לי פה מטען" ("אייסקרים"), או "אני רוצה לבכות אבל אני מרים" ("באפלו ביל") מהאלבום האחרון שלה ("מוסיקה לפרסומות"), היא גרמה לקהל לצעוק, לשיר ולזוז. יחד עם זאת, לטעמי האירוח של גלעד כהנא קטע את הרצף ואת התנופה שכבר נבנתה בשירים הראשונים מבלי לתת להופעה ערך מוסף שיצדיק את זה. הילה רוח יכולה להחזיק את הבמה המרכזית עם הנוכחות והקול שלה לגמרי בעצמה (ועם הלהקה המצוינת שלה), והאירוח של כהנא היה קצת מיותר בעיניי. את ההופעה היא סיימה ב"דובה גריזלית" שהלחינה למילותיה של יונה וולך, ואם יורשה לי – אז אני די בטוחה שבדיוק לדבר הזה התכוונה המשוררת.

יום שבת, 26/10:

השנה החליטו באינדינגב לוותר על במת החיפושית, הבמה השלישית בגודלה (אחרי הקוף והפיל), שאפשרה למוזיקאים/ות שנמצאות יחסית בתחילת דרכן לקבל במה, ושם גם ראיתי כמה מההופעות שיותר הפתיעו, ריגשו או סקרנו אותי. את במת החיפושית אמנם החליפו חלקית מתחם הספינה (עם זליגת סאונד בעייתית מהבמה האלקטרונית ומבמת הקוף, וליינאפ די איזוטרי) ובמת הצב המזדמנת (או בכינויה: WTF), אבל יכול להיות שהבחירה לוותר על החיפושית היתה חלק מהסיבות לכך שבפסטיבל השנה לא גיליתי איזו מוזיקאית חדשה שלא הכרתי לפני כן והעיפה לי את המוח. ייתכן כמובן שהיו כאלו ופספסתי אותן (בגלל העובדה המצערת שטרם פיתחתי את כוח העל שיאפשר לי להיות בשני מקומות בו"ז). כך או כך, למרבה הצער לא יצאתי מהפסטיבל הנוכחי עם איזה גילוי מרעיש בתחום האינדי-בנות.

אבל כמו שרונה קינן אומרת: "אין לי ברירה אלא לרצות את האפשר", אז לקראת הצהריים הלכתי לשמוע את המוזיקאית המבטיחה בתחילת דרכה, שהגיעה להופיע בבמת הקוף. אני מודה שהופתעתי לראות את שמה של רונה קינן בליינאפ של האינדינגב, במיוחד לאחר שהאלבום החדש (והמצוין) שלה פונה דווקא לקהלים שלרוב ניתן למצוא ברחבי הזאפות ועוזריהן. אווירת הפסטיבל דווקא אפשרה לה לנטוש סוף סוף את הגיטרה האקוסטית לטובת החשמלית, ולהרים קצת (את הווליום. השירים עדיין…פחות), עם ביצועים קצת יותר מכסחים לשירים שלה, וגם קאבר מאלף ל"פתחי לי את הדלת" של אחרית הימים. או כמו שהחברה שהיתה איתי בהופעה אמרה לי: "זה דווקא פחות מדכא ממה שהזהרת אותי".

אחד הרגעים היפים ביותר בהופעה היה כשקהל שר את הבית האחרון של "מבול". שעה לאחר מכן, השירים ניבאו את עצמם, הם חזו את מה שקרה, ושערי השמיים נפתחו. הגשם טפטף לאט לאט, ואז בבת אחת, וכ-3 שעות לפני תום הפסטיבל, כמה שירים לתוך ההופעה המתוקה מאוד של לולה מארש, הורידו את השאלטר וביטלו את המשך ההופעות. הצטערתי במיוחד על ביטול ההופעות של "סוס מביט", ההרכב החדש של זוהר גינצבורג וחברות נוספות, ועל A-WA, שהיו אמורות לסגור את הפסטיבל. אם נשרוד את המבול הפעם, אז אולי בשנה הבאה.

בתמונה בראש הכתבה: The Paz Band. צילום: אילן בר

https://www.facebook.com/ronakenan/videos/533123977245939/?__xts__[0]=68.ARDK1JCIyEsTPuDKV6rnkSNi-lybfRmWl4QzAhCNmYkhacN_Jcu46qGnji5fLiI4qcu-sHmNt0qeMx-c1kNk0spdijRZjQV36te3V5O_2XQxqTnIaP_8Uqzhg6THR_tFhcMKmaq9IcWNoQurwNw8UT5lUPPQKqoq0qsEYm2mVxp71NduZqXeaif418HFaEh9LUnYp60a4iEdUvJ_wntSdtgUwlTq9bD7QYWqX_SkFofUjbc2uIhX8-FlXeaDnobn6DvqpJ_zez3oFdhhJvHuBNJqqz8OmLaVVSNg2xYh0ZoTZWX3eB-e4SX2q6Pd6HQ4oMQ9woqB7-mkAhZL7HzbLDAM4gE&__tn__=-R