ימית הגר מגשימה חלום פרטי, וגם מביאה לכן את הבלוז – עד הבית

ימית הגר, יוזמת ומפיקת פסטיבל הבלוז: "הנשים שמופיעות בפסטיבל לא צריכות שיבחרו אותן רק כדי שיהיו נשים בפסטיבל, הן נבחרות כי הן מעולות".

ההיסטוריה של מוזיקת הבלוז חוזרת אחורה עוד לימי העבדות בארה"ב, ומקורה בשירת העבדים האפריקנים. ולא בכדי, הבלוז מזוהה עם מאבקם של השחורים בארה"ב לשחרור ולחופש. יש גם לא מעט נשים שמזוהות עם הז'אנר – כמו המלכה האם, נינה סימון, בסי סמית', ועוד; נשים שפעלו ויצרו כבר מתחילת המאה העשרים, פרצו גבולות, ניפצו תקרות זכוכית וחדרו ללבבות של מליוני מאזינות ומוזיקאיות, שהמשיכו מאז את דרכן.

בשבוע הבא ייפתח בארץ פסטיבל הבלוז החמישי במספר, שיימשך ארבעה ימים (רביעי-שבת, ה-22-25.11), ויתפרס על פני 20 מקומות שונים בתל אביב ומחוצה לה. כמחצית מההופעות בפסטיבל פתוחות לקהל הרחב ללא תשלום. תפסנו לשיחה את ימית הגר, המפיקה והיזמת של פסטיבל הבלוז של תל אביב, בעלת חברת הפקות בלוז חו"ל, יועצת ומנהלת מוזיקאים, בעלת לייבל בלוז.

ספרי לנו קצת על עצמך, ומה הביא אותך לעסוק בניהול והפקה של מוזיקאים ופסטיבלי מוזיקה?

אני בת 39 שבוע הבא ועבדתי כמחשבים (ניהול + משחקי מחשב) כל השנים עד עכשיו. למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטה, למדתי קונדיטוריה מקצועית ואני לא מגיעה מהעולם של המוסיקה הפקה או פסטיבלים.
אל הבלוז הגעתי דרך האזנה יום אחד לתוכנית הבלוז של ערן סבאג בגלי צה"ל, ונדבקתי בחיידק ברגע. בגלל שהתאהבתי במוסיקה כל כך אז התחלתי לעשות דברים קטנים בכדי שיהיה בקרבתי יותר בלוז.
מהר מאוד הבנתי שאין לי מה לחפש יותר במחשבים, ואחרי כמה הופעות שהפקתי של אמנים מחו"ל – עזבתי הכל והתמסרתי אל הבלוז ולעבודה בזה. פתחתי חברת הפקות והתחלתי לעבוד בזה פול טיים.

איך הגעת להפיק את פסטיבל הבלוז?

בהתחלה רק הבאתי אמני בלוז מארה"ב. אלו היו הימים הכי מאושרים של העבודה הזו, לפגוש את המוסיקאים שאני מעריצה פנים מול פנים, לשתות איתם בירה, לקחת אותם לטייל, להיות איתם מאחורי הקלעים או לשמוע אותם מנגנים לי בסלון פתאום. ואז התחלתי לעשות דברים נוספים; התחלתי להכיר את הסצינה בארץ, הלכתי לשמוע את כל המוסיקאים המקומיים, והתחלתי לעשות דברים כמו יחסי ציבור, בוקינג, ניהול מוסיקאים והפקת אירועים קטנים של כמה הופעות. לפני שלוש שנים נסעתי לטיול הרגיל שלי במיסיסיפי (פעם בשנה) ואחרי יום אחד בפסטיבל פתאום הייתה לי הארה שגם אנחנו צריכים פסטיבל, שאין פסטיבל בלוז בארץ, שיש המון מוסיקאים – ושבטוח יש מספיק קהל. כשחזרתי לארץ התחלתי לעבוד בזה ותוך שלושה חודשים היה פסטיבל עם 3 הופעות חו"ל ו-40 מופעים מקומיים.

למה באמת לעשות פסטיבל בלוז בארץ? האם יש כאן בכלל קהילת בלוז?

למה לעשות פסטיבל בלוז בארץ? קודם כל – כי זה כיף.

כן, יש הרבה קהל. יש הופעות חו"ל לאורך השנה ומרגישים את הקהל גדל וגדל, כי יש סצינה פורחת של הרבה אמנים שמוציאים אלבומים חדשים ומוסיקת בלוז חדשה לאורך כל השנה. וגם לנו מגיעה חגיגה, אפילו פעמיים בשנה, בעיקר כי אנחנו הפסטיבל בלוז היחיד בכל הארץ.
קהילה יש בוודאי – יש אפילו כמה. יש את הקהילה של פסטיבל הבלוז שבאה לכל הופעות החו"ל שאני מביאה לאורך חמשת השנים האחרונות, שעוקבת אחרי הניוזלטר החודשי שלנו, שכותבת וממליצה על דברים חדשים להביא, שלוקחת חלק פעיל בכל מיני אירועים שאנחנו מארגנים גם כשאין פסטיבלים.
יש את הקהילה של עמותת הבלוז, הם מקיימים ג'מים חודשיים, הם שלוחה של העמותה הבינלאומית ופעם בשנה הם עושים תחרות ומי שזוכה טס לממפיס לתחרות הבלוז הבינלאומית של עמותות הבלוז.
ויש את הקהילה של הבלוז &  בוז – שעושים כל שבוע ג'אם עם מלא מוסיקאים ותמיד מתארחים שם מוסיקאים מעולים כמו יצחק קלפטר, חמי רודנר, לייזר לויד ועוד.
יש בינינו אהבה ושיתופי פעולה רבים – אבל אם יש תת קבוצות בתוך הקבוצה זה כבר אומר שהקהילה מספיק גדולה.

בלוז נתפס כז'אנר "גברי" בעיקר, ביחס לז'אנרים מוזיקליים אחרים, ובכלל. האם לדעתך זה באמת כך? ומדוע?

אני לא יודעת אם זה נכון ואם כן – אני לא מבינה למה. רק לא מזמן באירוע של עמותת הבלוז, תחרות האתגר בלוז, זכו בשתי הקטגוריות (סולו ולהקה) – נשים. המפיקה היחידה בארץ של פסטיבל בלוז היא אישה, והיחידה שיש לה חברת הפקות שמתעסקת רק בבלוז היא אישה (אני). יש הרבה מאוד נשים שעושות בלוז שאני אוהבת גם בעבר ויש גם עכשיו. והכי חשוב:  יש הרצאה שלמה של ירון בן-עמי שהכותרת שלה – "איך נשים המציאו את הבלוז".

יש כמה מוזיקאיות שמזוהות עם הז'אנר – בסי סמית, מא רייני, וכמובן גם נינה סימון – אבל הרבה פעמים נשים נדחקו הצידה – ואחורה –  ושימשו בעיקר כזמרות ליווי. איזה מוזיקאיות וזמרות בלוז את חושבת שנשכחו מההסטוריה (אם יש כאלו), והיית רוצה שיכירו יותר?

הבלוזיסטיות הטובות ביותר בעולם נשכחות אבל לא מההיסטוריה, אלא רק ממי שלא מתעמק בהן -ואני דווקא כן. השלוש שציינת נהדרות, אבל בעיניי הן ממש לא השיא של הבלוז.

אתן כמה דוגמאות:

  • ג'סי מאי המפיל – מי שלא מכיר אותה, בכלל לא יודע מה זה בלוז. אין יותר בלוזית ממנה בנשים, זה בטוח.
  • קורה מאי בריינט – אם היה לי קול כזה, לא הייתי יוצאת מהבית ורק הייתי מקליטה את עצמי כל הזמן.
  • אלג'יה מאי הינטון – איך אפשר שלא להכיר ולאהוב הכל? יש סרטונים לייב מעולים שלה ביוטיוב, אל תפספסו.
  • בסי ג'ונס – אני יודעת שזה לא רק בלוז ולאנשים זה יישמע יותר גוספל וספיריטואל – אבל בשבילי זה בלוזי לגמרי והיא אחת האהובות עליי.
  • פרשס ברייאנט – עוד ב 2013 היא הייתה חיה ואז כבר לא. פספסנו אותה ומי שלא זוכר אותה, זה רק מי שעוד לא מכיר אותה.
  • ובכלל, נשים ששרו דברים שחלקינו מכירים בגירסא חדשה יותר ושוכחים את הישנה, כמו למשל ורה הול.

האם יש הבדל בין "בלוז גברי" ל"בלוז נשי", לפי דעתך? מהו?

זה כמו לשאול אם יש הבדל בין גברים לנשים – יש, וזה נהדר. מהו ההבדל? כל אחד או אחת נשמע ממש אחרת מכל אחד או אחת אחרת. כל מי שעושה בלוז שמרגש אותי או משמח אותי או חלילה אפילו מרקיד אותי, זה מצויין, הג'נדר של הבנאדם פחות מעסיק אותי, זו האמת.

יש לנו זמרות בלוז כאן בארץ?

בוודאי. רק לפני כשבועיים זכו בתחרות אתגר הבלוז שתי נשים – דבורה בנאסולי ונויה סול. נועה בראל גולן שרה בלוז וכל שנה עושה הפקה מיוחדת בפסטיבל, הפעם יחד עם בקה כריסטובסקי. הגר לוי עושה הפעם מחווה לנינה סימון. אופיר ונטורה עושה בלוז על מפוחית בלהקה שלה "אלקטריק בלו", והיא גם מהמנחות של כיתת אמן מפוחיות של סיידל שתתרחש בפסטיבל. ליבי עושה בלוז ותמיד עשתה בלוז, היא הבלוזיסטית הכי ותיקה שיש לנו האמת.
התוכנייה של פסטיבל הבלוז מלאה בחמישים הופעות הפעם ואם תציצו תמצאו בה לא מעט נשים.
אבל אם את באמת שואלת אז אגלה לך איפה הסוד: שבחיה בת אברהם.

בבואך לבנות את הליינאפ של הפסטיבל, האם את לוקחת בחשבון גם נושאים כמו ייצוג נשים במופעים השונים?

בפסטיבל שלי כל תפקידי המפתח (למעט הגרפיקה) מוחזקים בידי נשים: הניהול, ההפקה, ההפקה בפועל, הבוקינג, מנהלת התוכן, בונת אתר הפסטיבל.
לגבי הליינאפ – הנשים לא צריכות שיבחרו אותן רק בכדי שיהיו נשים בפסטיבל, הנשים נבחרות כי הן מעולות. בשנה שעברה הייתה הפקת "סקסי בלוז" ששרה בה נועה בראל-גולן והיא הייתה מהממת. שרון קנטור תיתן גם הפעם, הרצאה מדהימה על חיוו הקצרים והמוזרים של אבי הבלוז רוברט ג'ונסון. נשים הן מוזיקאיות/ יצרניות תוכן מספיק טובות בכדי שהן יהיו חלק מהכל בזכות המוזיקה שלהן והאמנות שלהן.

ולגבי מופעי החו"ל – שם דווקא אני כן מנסה לאזן, ועד כה זה קרה, כי אני כן אשמח שכולם יכירו את הבלוז מכל הסוגים והטעמים והמינים.

אני מסכימה איתך שנשים הן מוזיקאיות מוכשרות ומצוינות בפני עצמן, ולא זקוקות למקום בליינאפ מתוקף "העדפה מתקנת" כלשהי, ועדיין, כשאני מסתכלת על רוב הליינאפים של פסטיבלי מוזיקה בארץ – אני רואה שם בעיקר גברים. האם את חושבת שכאישה, שמנהלת ומפיקה, את יותר מודעת וערה לצורך לאזן ולתת במה גם לנשים, ביחס למפיקים אחרים?

אני מבינה מה את אומרת, אבל אני לא מסתכלת על זה ככה.
כשפונות אליי בלוזיסטיות מעולות – אני מכניסה אותן לליינאפ כי הן מעולות, ולא כי הן נשים וצריך לאזן. אולי אם לא היו פונות נשים בכלל אז הייתי חושבת שצריך.
אבל הפעם למשל, יש לנו רק הרצאה אחת ומכל המרצים, שרון קנטור נבחרה ולא בגלל שהיא אישה אלא כי זה היה הכי מתאים בתוכן.
ממש עכשיו בפסטיבל הפסנתר והאינדינגב ראיתי הרבה מאוד נשים דווקא. בטח יש פחות נשים מוזיקאיות, אני עובדת הרבה בייעוץ למוזיקאים ורוב הפונים הם גברים. ביח"צ אני כן אתן דגש לנשים בפסטיבל דווקא בגלל שאנשים חושבים שתמיד יש יותר גברים בפסטיבל, זה כן.

האינדינגב הוא באמת דוגמא טובה לפסטיבל שיש בו יותר איזון. אולי ההבדל הוא בין פסטיבלי "המיינסטרים", שבהם אני לרוב רואה רשימה של אמנים גברים וזמרת אחת כלשהי, במה שנראה לפעמים כ"עלה תאנה", לבין פסטיבלים שנמצאים יותר ב"שוליים", בז'אנרים שבהם מלכתחילה יש יותר מוזיקאיות בהשוואה למייינסטרים? ואולי זאת כבר שאלה אחרת, למה יש יותר מוזיקאיות נשים בשוליים מאשר במיינסטרים – ששם גם נמצא הפרסום, וגם הכסף.

זו שאלה טובה. להיות מוזיקאי זו עבודה קשה. ולהצליח במוזיקה זה הארדקור גם ככה. אני יכולה להגיד לך שאפילו להיות בסביבות המוזיקה, בהפקה וניהול זה מאבק כלכלי יומיומי, ממש ככה. יודעת שלמוזיקאים זה ככה גם כי ההוצאות שלהם גדולות, סביב כל אלבום והופעה ויח"צ. למה במיינסטרים יש מעט? זו שאלה מעולה. אני יודעת שמאחורי כל מוזיקאית יש מנהל שמאמין בה, יח"צ, בוקינג – ועדיין היא לא מתעשרת ממש מזה, זה קשוח גם לה.
האם זה קשור לזה שזו עבודה של שעות הערב, בשורה תחתונה? כי צריך להופיע כמה שיותר, וזה תמיד בערב? ותמיד על חשבון הילדים? האם עד שמגיעים להצלחה בעולם המוסיקה – מגיעים גם לגיל שעושות ילדים ואז יש פתוח זמן ויותר תשוקה והורות ולא לעבודה? אין לי מושג.

גם להיות אישה מפיקה ומנהלת, במוזיקה ובכלל, זה להיות במיעוט. תחום פסטיבלי המוזיקה בארץ הוא גברי בעיקרו: גם מבחינת ההפקה והניהול, וגם מבחינת ייצוג האמנים.

אחת השאלות ששואלים אותי הכי הרבה היא באמת – הפקה זה עולם של גברים לא?
ואני תמיד תוהה למקור השאלה. מה זה אומר? מה בדיוק צריך להיות במפיק שעושה את זה עולם של גברים? נגיד שמוח יש לי, זמן יש לי, יכולות ניהול יש לי, יכולות הפקה גם – אז למה זה עולם גברי? האם זה בגלל שאני אישה שלא רוצה ילדים, אז יש לי את ה – 17 שעות ביום שזה דורש? האם זה בגלל זה? אני באמת לא יודעת. אני רק יודעת שהתשוקה למוזיקה (כי אני לא מתפרנסת מהפסטיבל אלא מהמסביב, כמו ניהול, ייעוצים, וכו') זה מה שעושה לי להיות בעולם הזה, לא משנה מה המחיר. ויש מחיר. זה להשקיע אינסוף, זה הרבה על הראש, הרבה לחץ. לא יודעת מה לומר, ועוד פחות יודעת למה זה גברי. ולמרות זאת – אין לידי שוב מפיקה, רק גברים.

 איך החוויה של להיות מפיקה בסביבת עבודה גברית ברובה, עבורך?
אני באה מעולם ההייטק, גם שם רובם גברים, אבל אין לי שום בעיה עם זה. אני אוהבת להיות איפה שאני ואוהבת לעשות את מה שאני עושה ואוהבת לעבוד גם עם נשים וגם עם גברים, כל עוד הם אנשים טובים, אז שוב, הג'נדר לא משנה לי.

הפסטיבל מתקיים בתל אביב, ברובו, אבל ראיתי שיש לו "שלוחות" של הופעות גם בזכרון יעקב, עשן הזמן בב"ש ובמצפה רמון. האם חשוב לך לצאת מתל אביב? האם יותר קשה להביא קהל מחוץ לתל אביב?

מתחילת הדרך היה לי חשוב להביא את הבלוז לכל הארץ – וזה עדיין כך.
את הבלוזיסט השלישי שהבאתי לקחתי למצפה רמון ואת הרביעי למטולה. את ג'רון פקסטון, שהיה בארץ ל-30 הופעות עד כה, הבאתי לכל פינה ברוב הפריפריות שאני מכירה.
חשוב לי להביא את הבלוז הביתה לכולם, כמו שאני מביאה אותו לבית שלי בתל-אביב. הפסטיבל שלי במהותו הוא חברתי, חצי מההופעות חינם, אנחנו מחלקים חולצות פסטיבל בחינם, אנחנו תמיד עושים שיתופי פעולה עם כל מיני גופים בכדי להביא קהלים שבד"כ לא מגיעים לפסטיבלים שכן יגיעו לשמוע את הבלוז וליהנות ממנו גם. טיילנו עם המוזיקאים מחו"ל – מקטורה בדרום עד מטולה בצפון – דרך מקומות כמו ערד, שאף אחד לא מביא לשם מופעי חו"ל, והופענו מול אולם מלא. אין גבול לאהבה של אנשים למוזיקה אבל לפעמים יש גבול לכמה שקלים הם יכולים לשלם עבור כרטיס או כמה רחוק הם יכולים לנסוע, אז אנחנו דואגים לפחות לנסות להביא את הבלוז לכמה שיותר מקומות שאפשר.
במשך שנים אני עוברת בין עיריות ומועצות במטרה לנסות ולהרים פסטיבלי בלוז גם בערים אחרות, לאט לאט יש ניצנים להצלחה שאולי תהיה בקרוב.

איזה מופע אסור לקוראות של פוליטיקלי קוראת לפספס, לפי דעתך?

באופן אישי, לא הייתי מוותרת על ההרצאה של שרון קנטור המדהימה על רוברט ג'ונסון מצד אחד, ומצד שני לא הייתי מוכנה לוותר על שלמה מזרחי, אני חושבת שזה שני סוגים שונים של הנאה אבל אני בטוח לא מתכוונת לוותר על אף אחת מהן.

מה החלום – או היעד – הבא שלך?

הייתי מאוד שמחה אם הייתה עירייה שתתמוך בפסטיבל הבלוז, כי כרגע אנחנו עושים הכל עצמאית. הייתי שמחה אם חסויות היו רוצות לתת חסות מכיוון שאנחנו פסטיבל של כבר 10,000 איש. נכון לכרגע יש בפסטיבל 200 משתתפים על הבמות, הייתי מאוד שמחה אם זה היה ממשיך וגדל גם בתל אביב וגם בערים אחרות. אין עוד פסטיבל שקורה בכל הארץ בסופ"ש אחד – אני רוצה כזה.
ובעיקר הייתי רוצה שתקשיבו לשני השירים הבאים:

ולרי טרנר – שעדיין בחיים תודה לאל, עושה היום פידמונט בלוז משובח, והייתה בארץ בפסטיבל הבלוז השני.

וריהנון גידנס – כל מיני אנשים יגידו שהיא לא רק בלוז וזה נכון, אבל הבלוז שלה אש, ואני מקווה שיום אחד נזכה לביקור שלה כאן.

לרשימת ההופעות המלאה בפסטיבל הבלוז באתר של עכבר העיר

צילום התמונה של ימית הגר: אורן גמפל. צילום הפוסטר של פסטיבל הבלוז: אלעד אלחרר

השאירו תגובה