איבון לביא (דואני)

Reading Time: 2 minutes

תיעוד זה הוא חלק מפרויקט סיפורי נשים בשואה. לעמוד הראשי של הפרויקט:
ייחודיות הגורל הנשי בשואה

אספה: דורית וולך

איבון נולדה ב 1937 בנגאזי שבלוב, בת למשפחת דואני ליוסף ואסתר

לפני המלחמה:

משפחת דואני הייתה משפחה ממעמד סוציו אקונומי גבוה מאוד. לאיבון שתי אחיות צעירות. אביה היה סוחר נעליים מצליח ואילו אימה הייתה עקרת בית. היו להם נכסים רבים.

היא לא זוכרת גילויי אנטישמיות וילדותה עברה עליה בנעימים עד לשנת 1941.

תקופת המלחמה

באפריל 1941 הגיעו האיטלקים הפאשיסטיים, ביצעו ביהודים פרעות שבמהלכן נרצחו שני יהודים ורכוש רב נבזז ונהרס. גם שתי החנויות של הוריה נשרפו. היהודים אולצו לעבוד גם בשבת, הפחד היה גדול, הזכויות נשללו מהם.

בשל החשש לחייהם רבים ברחו והתכנסו בבתי הכנסת, אך גם לשם הגיעו האיטלקים: "הפשיסט ירה לכיוון אבא לרצפה ואימה שלו פחדה, יש לה רק שני בנים והיא הוציאה את חבילת הכסף ונתנה אותה לפשיסט" .

ב 1942 הודיעו האיטלקים כי יש להתכנס בכיכר, למשפחה עם ילדים אושר להביא גם מזוודה בעבורם: "לכל אחד היה רק בגד אחד על הגוף ולא יותר מזה", כ-2600 יהודים הועברו לג'אדו, מחנה צבאי ישן שהומר למחנה ריכוז: "הביתן של המשפחה שלי היה ביתן H היינו שם שלוש אחיות,  האחרונה נולדה בג'אדו".

התנאים היו קשים לא היה אוכל ומנת האוכל שחולקה לא הייתה ראויה למאכל אדם, אולם הערבים היו מגיעים לגדרות למכור לחם ופיתות ומשפחתה האמידה יכלה להרשות לעצמם דברים הכרחיים. התנאים היו קשים אך הם היו יחד. היא נזכרת כי פעם אחד האיטלקים רצה להרביץ לה וסבתא שלה צעקה עליו ולכן הוא רדף אחריה במטרה להכות אותה. היא נפלה ושברה את רגלה: "היא צלעה עד יום מותה".

בשל התנאים הסניטריים הקשים פרצה מחלת הטיפוס במחנה. האיטלקים הבטיחו לילדים סוכריות וכשהגיעו גילחו את ראשם. היא זוכרת שאביה אמר "לוקחים אתכן לתת לכן סוכריות ובמקום זה חזרתן עם קרחת". מחלת הטיפוס גבתה מחיר מ660  יהודים ששהו במחנה, ובנוסף, על מנת לשבור את נפשם, חויבו הגברים להעביר אבנים ממקום למקום יום אחר יום ללא מטרה.

בינואר 1943 נתבקשו היהודים במחנה לצאת למקום פתוח. כל מי ששרד התאסף, הפחד היה גדול הם חשבנו כי הם מוצאים להורג. להפתעתם הגיעו מספר משאיות לאסוף אותם ובמהלך יומיים של נסיעה צפופה וארוכה הם שוחררו.

השחרור, עלייה לארץ ישראל

בעת השחרור בסוף חודש אפריל 1945, משפחת דואני חזרה לביתה. אביה איש ידוע ומוכר, קיבל הלוואה ושיפץ את ההריסות והחיים חזרו למסלולם. לאחר הקמת מדינת ישראל שררה שנאה עזה בין הערבים ליהודים ורבים עלו ארצה. אביה שסירב לעזוב בתחילה הבין שאין מנוס, הרכוש הרב נמכר בפרוטות ובשנת 1950 הגיעו באנייה לארץ ישראל ל"מחנה ישראל".

לאיבון שני ילדים ושבעה נכדים.

לקריאה נוספת: עדות במיזם "לדורות"

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

Evan L'Roy/The Texas Tribune

מדברות הפלות

Reading Time: 29 minutes נשים מדברות על הפלות שעברו, על הקושי, על הצורך בהפלה, על מה שצריך להשתנות במנגנונים ועל החוויה המורכבת של בחירה (או אי בחירה) בהפלה

קראי עוד »
A 'pro-life' activist holds a sign during a demonstration in front of the US Supreme Court on June 29, 2020 in Washington, DC [Alex Wong/Getty Images/AFP]

כשהפלה לא חוקית, נשים מתות

Reading Time: 3 minutes בשנת 1973 נקבע בארה"ב פסק דין תקדימי, הידוע בכינוי "רו נגד וויד", שהתיר הפלות חוקיות על בסיס הזכות לפרטיות, בהתבססות על התיקון ה14 לחוקה. עד לפסיקה זו, נשים שידן לא הייתה משגת ולא יכלו לנסוע מחוץ למדינתן, עברו הפלה לא חוקית, לא בטוחה, שסיכנה את חייהן וחיבלה בעתידן. נשים רבות שילמו על כך בחייהן והמצב היה חייב להשתנות. בסופ"ש האחרון, אחרי עשורים של מסע שמרני בבית הנבחרים ובבית המשפט, הפך ביהמ"ש העליון בארה"ב את ההחלטה הזו על פיה

קראי עוד »
תמונה: ©Zuma Press/Alamy

"כידוע, אנחנו רק רוצות להפיל כל היום"

Reading Time: 3 minutes בסוף השבוע האחרון הפך בית המשפט העליון בארה"ב את ההחלטה המתירה הפלות בכל מדינות ארה"ב. מעתה, כל מדינה תחליט האם לאסור או להתיר הפלות בעצמה. נשים בארה"ב נשענו במשך כמעט חמישים שנה על הפסיקה שהתירה הפלות. מקבלי ההחלטות מעולם לא טרחו לעגן את החקיקה (שהתקבלה במשפט "רו נגד וויד") וכך, החקיקה הרופפת, שנשענה על שיווי משקל פוליטי עדין, קרסה באחת. האם זה יכול לקרות גם כאן?

קראי עוד »