מאת: טלי קורד
מה יש לפפואה ניו גינאה שלנו אין? ובכן, המון המון שפות, בתור התחלה. עם קצת פחות מ-8 מליון איש, היא מתהדרת במעל 800 (!) שפות חיות, ביניהן שפות שדוברים אותן אנשים בודדים בכל העולם. יש בה גם מגוון חיות יוצא דופן הודות למזג האוויר הטרופי ויערות הגשם וכן לקרבה לאוסטרליה. למעשה המדינה מכילה שטחים רבים שבקושי נחקרו עדיין כך שסיפורים על חיות חדשות מפנ"ג נוטים לצוץ כל כמה זמן.
אבל אולי לא כדאי לארוז את הבית ולהתכונן למעבר עדיין. אם נדמה לכן שההקדמה הקלילה נועדה כדי להכין את הקרקע למידע מכאיב במיוחד, אתן צודקות: דבר אחד חשוב שאין לתושבות פנ"ג הוא בטחון אישי. דו"ח חדש של רופאים ללא גבולות קורא למנהיגי המדינה להתחיל לערוך שינויים רציניים בחקיקה, בשירותים הקיימים וביחס החברתי לאלימות מינית לפני שיהיה מאוחר מדי עבור נשים וילדות\ים רבים מספור.
הדו"ח, Return to Abuser, נכתב כסיכום של תשע שנות מחקר ועבודה של הארגון במדינה. הוא מתאר כיצד מחסור חמור במנגנונים מגנים, מערכת חוק חלשה ותרבות של חסינות מעונש פוגעת בשורדות של התעללות מינית ומשפחתית ומסכנת את חייהן ובריאותן אפילו אם הצליחו לקבל סיוע רפואי.
גם הארגון הבינלאומי משמר זכויות האדם, בדו"ח השנתי שלו על 2015, התייחס לפפואה ניו גינאה וציין כי ההערכה היא שכ-70% מהנשים שם חוות אונס או תקיפה במהלך חייהן. כשמוסיפים לכך את המספרים שמציגים רופאים ללא גבולות, מוכים בתדהמה. מתוך 3,000 מקרים שתועדו בכמה מהמרכזים שהקימו רופאים ללא גבולות לטיפול באלימות במשפחה בין השנים 2014-15, 94% מהמטופלות היו נשים; כמעט חצי מהן (49%) הותקפו ע"י בן הזוג; 56% מהמטופלות היו ילדות. אחת מתוך עשר נשים בוגרות דיווחה שחוותה אלימות מינית חוזרת ונשנית; בילדים\ות המספר עלה לכדי שניים מתוך חמישה.
אף שברור שהבעיה העיקרית כאן היא הגברים האלימים, הצרות בהחלט לא נגמרות שם. כפי שמסביר הדו"ח, הוא עצמו מיועד לרשויות המדינה ומטרתו להביא לשינוי ביחסם לניצולות. מספר כשלים רציניים מונעים מאותן נשים וילדות שיקום ובטחון. העיקרי ביניהם הוא שבפנ"ג יש בסך הכל ששה בתי מחסה בהן נשים יכולות לעבור לגור. אותם בתים לא נמצאים תחת רגולציה – הם פרטיים ולא חייבים דין וחשבון לאף אחד. חמישה מהם נמצאים במחוז הבירה, פורט מורסבי. בארבעה מתוך ששת הבתים יש פחות מחמש מיטות. אף אחד מהם לא מוכן לקחת בנים מעל גיל שבע, מה שאומר שנשים עם בנים בוגרים נאלצות להשאיר אותם מאחור או להמנע מלקבל את הסיוע המגיע להן.
איפאה ני מורצ'ו, אחות שעובדת ברופאים ללא גבולות, סיפרה כי רבות מהמטופלות שלה בפנ"ג חוזרות אליה יותר שוב ושוב. אך בעוד אלימות מינית היא תופעה נפוצה בכל מקום אליו מגיע הארגון, ההבדל הוא שבפנ"ג אין לאותן נשים לאן לברוח. "המטופלות נאלצות לחזור למקום לא בטוח בו גם הן וגם אנחנו יודעים כי הן כנראה יחוו התעללות נוספת," היא מספרת. "אין מרכזי סיוע, אין בתי מחסה, אין שירותי משפחה." למעשה, האלימות הנרחבת מגיעה עד למרפאה עצמה. "חברות הצוות המקומיות שלנו גם הן מגיעות לעיתים לעבודה פצועות או כואבות מדי לבצע את העבודה שלהן. אותן אחיות, יועצות פסיכולוגיות, טבחיות ומנקות שעוזרות לנו לטפל בנשים ובילדים שסובלים מההתעללות הנוראית בבית חוות אותה בעצמן."
