מאת: טלי קורד

רבים ומגוונים הם כלי המאבק הפמיניסטי, מטורי דעה ופוסטים בפייסבוק, דרך צעדות והפגנות ועד חקיקה. ולפעמים מסתבר שגם דברים יומיומיים שרבות מאיתנו לוקחות כמובן מאליו יכולים לשמש ככלי בסיטואציה הנכונה. למשל, האופניים. בעוד אצלנו הם משמשים לעתים ככלי למיזוגניה במסווה של הומור, במקומות אחרים בעולם נשים מוצאות בהם הזדמנות לאמירה אישית והעצמה.

בלוס אנג'לס למשל צוברת תאוצה קבוצת רוכבות בשם Ovarian Psychos, קבוצת נשים צעירות מקהילות לא-לבנות שונות ברחבי העיר – קהילות ממעמד הפועלים, נטולות סיוע ותקציבים. הן נוהגות לערוך רכיבות קבוצתיות בלילות כדי להראות את נוכחותן ולמחות על אלימות נגד נשים, אונס, רצח, וגם התנאים הקשים בהן הקהילות חיות והג'נטריפיקציה שעוברת על השכונות שלהן. מה שמגביר את הרושם החזק שמשאירות הרוכבות בלוס אנג'לס הוא המיעוט שלהן באור היום – פחות מחמישית מרוכבי האופניים בלוס אנג'לס הן נשים. כמה עוצמתי היה האקט הזה אם נשים על אופניים היו נדירות אף יותר?

אין צורך לדמיין – רק להפנות מבט לטג'יקיסטן. בקהילות כפריות ברחבי המדינה האופניים הן פריט יומיומי כבר עשורים, אבל בעיקר לצרכי עבודה, ועד לאחרונה, בהחלט לא בידי נשים. "פעם נהגו לומר שנערה מסכנת את הבתולין שלה בכך שהיא עולה על אופניים," מספרת הלימה, אשה בת 61 מדרום טג'יקיסטן. המעשה נחשב לסותר נורמות מגדריות ויכל ממש לשים בסיכון את סיכויי הנישואין של הרוכבת. בעיני הלימה ורבים ורבות אחרים זה פשוט לא יאה. אבל דברים הולכים ומשתנים בהדרגה בעשור האחרון, בעיקר מכורח המציאות – מחירים גבוהים של רכבים ודלק והיעדר תחבורה ציבורית באזורים פחות מרכזיים. "כשהתחלתי לרכב על אופניים לפני כמעט חמש שנים, אנשים הסתכלו עלי כאילו אני משוגעת," מספרת דילדורה, חקלאית בת 43 מצפון טג'יקיסטן. "כיום כבר בקושי שמים לב."
בעוד הדור המבוגר מחזיק בדעותיו הקדומות ודור ההורים הולך ומסתגל, הדור הצעיר של נערות באזורים שונים במדינה מתחיל לראות באופניים זכות (והכרח) לכולם ולכולן. בכפרים נידחים שונים במזרח המדינה, למשל, נאלצות נערות לרכב כ5-7 ק"מ ביום כדי להגיע לעיירה בה נמצא בית הספר היחיד באזורן. עבורן האופניים הן צורך של ממש, בהיעדר אוטובוסים, והדרך שלהן להתקדם לעבר חלומותיהן. נערה אחת מספרת על חלומה להפוך לרופאה, והאופניים שמאפשרים זאת: "אני צריכה להשקיע בלימודים ולא יכולה להרשות לעצמי לאחר לבית הספר," אומרת שריפמו קוסימובה בת ה-17.

למעשה הקשר בין אופניים ופמיניזם אינו חדש בכלל. מאז המצאת האופניים בתחילת המאה ה-19 ולאורך כ-150 שנים הם כיכבו לא פעם במאבק. בחברה הויקטוריאנית של המאה ה-19, בה מצופה היה מנשים להיות חלשות, עדינות וחסרות ישע ולא לעסוק כלל בפעילות גופנית, אופניים היו טאבו רציני. ואם כל טאבו נועד לשבירה, הרי שהרכיבה על אופניים הייתה שחרור של ממש, שכן האקט השפיע לא רק על נראות ספורטיבית אלא נראות בכלל – הביגוד. השמלות הכבדות ושכבות הבגדים התחתוניים המוגזמות לא איפשרו רכיבה נוחה ועל מנת לעלות על אופניים עשו הנשים שינויים נרחבים בלבוש. כך למשל שיחררו בשנת 1888 חברות "הארגון למען לבוש הגיוני" הודעה לפיה המשקל המקסימלי של לבוש תחתון הגיוני הוא 7 פאונד (קצת מעל 3 ק"ג). כלומר 3 ק"ג הם אחרי הרפורמה!

ההתעקשות של נשות המאה ה-19 על כך שהן בני אדם ולא בובות מאולפות לא עברה בשתיקה, כמובן. רוכבות אופניים נתקלו בקללות ואלימות ברחוב, ולא אחת נקראו לחזור לביתן ולהתנהג בצורה נשית יותר, קריאות שהגיעו הן מגברים והן מנשים אחרות. החברה ראתה בתופעה סיכון של ממש לרמת המוסר של הרוכבות אבל למרבה השמחה אותן זה לא הרתיע. ככל שהמשיכו לרכב – ובכל זאת, עד כמה שקשה להאמין, להשאר נורמליות ו"טובות", (מה שזה לא אומר) – הן הראו לעולם שגם פעילות יומיומית יכולה להיות מהפכה בנסיבות הנכונות. האופניים נותרו סמל למאבק זה ואחרים מסביב לגלובוס עד היום. גם נערות טג'יקיסטן יוכלו אולי להתחבר לדבריה של סוזן בי אנתוני, ממובילות התנועה הסופרג'יסטית בארה"ב, שאמרה: "לדעתי הרכיבה על אופניים קידמה יותר את שחרור האשה מכל דבר אחר בעולם… מראה אשה על אופניים הוא סמל לנשיות חופשית ובלתי כבולה."

תגובות

תגובה אחת

  1. כתבה מעניינת ומרעננת, לצערינו גם בישראל אישה על אופניים יכולה לעורר פרובוקציה (מסתבר שיש אנשים שרואים זאת כסקסי מידי?!?;???)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הממשלה הפלסטינית היוצאת | צילום: רויטרס
לפני כחודש התפטר ראש הממשלה הפלסטיני מתפקידו במהלך שהחל שרשרת של מהלכים ורופורמות ברשות הפלסטינית. מה מסמנים המהלכים האלה, ואיך זה ישפיע עלינו? גלי אלון בסדרת כתבות על הפוליטיקה הפלסטינית
מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית
השמאל העולמי מפנה גב לשמאל הישראלי, הימין רודף ומשתיק. עם המלחמה שהחלה בטבח בדרום, חווה השמאל הישראלי רגשות קשים של ניכור וחוסר מקום. אלה הרגשות שחוויתי אני מהשמאל הישראלי. אז אנחנו חייבות לדבר

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.