ד"ר אורית גלילי-צוקר מעידה

פרסמה בבלוג פוליטיקלי קורקט בתאריך 13 במאי 2010:

"…

ב. הייתי עורכת חדשות בדסק "הארץ" בשנים שיצחק לאור היה שם. האם היתה שם הטרדה מינית מילולית המיוחסת לו? כמובן שהיתה.

ובפתח דברי, בקשה: אנא סלחו לי על הפוסט הקצת ארוך יותר מהרגיל; בכל זאת לאור קיבל, כאמור, שבעה עמודים בהעיר.

לאור כותב שנותרו לו ידידות נפש מאותה תקופה. לכאורה הייתי יכולה להיחשב ביניהן. לאור ואני תמיד ניהלנו במסגרת המפגשים בעבודה ולעתים ברחוב שינקין שבו נתקלנו באקראי, דיאלוג שבמרכזו נושאים פוליטיים. השקפותינו דומות בתיאוריה, המחלוקת היא אולי בפרקטיקה. אבל לשיחות האלה תמיד השתרבבו משפטים שבחסות החוק של היום בהחלט נחשבים להטרדה, אפילו בוטה. לא ביטאתי אז התנגדות מילולית לשיח הזה: 1. כי הוא תמיד היה שזור בשיח אידיאולוגי פוליטי שבחיי היתה לו חשיבות מרכזית ובו אני עוסקת גם כיום. 2. כי נשים – בוודאי היו אז ולצערי גם היום, ב-2010, נטולות הגנה יותר מגברים. 3. כי הסתכלות במשקפת פסיכולוגיסטית על אנשים בכלל – נשים וגברים – בחיי הבוגרים היא זו שיצרה אצלי מיסוך למול פגיעה אפשרית.

בעל דימוי מהפכני

בהקשר הזה אישיותו של "חברי לעבודה", היתה די שקופה: קל היה להבחין בפיצול שבו נקט כלפי נשים מסוימות שהיוו עבורו מין "מדונות קדושות" ושהיו חסינות יותר מפני הטרדה, לבין הנשים שהיו יעד להטרדה. גם ההמשך העיד על כך. יצחק לאור רכש בשנות התשעים תואר ד"ר, וגם כאן הפיצול באישיותו נחשף. לכאורה הוא היה בעל דימוי מהפכני של מי שגם שילם מחיר אישי בלתי נסבל על עמדותיו האמיצות, וזאת לעומת אנשים שתויגו כפחדנים בעיניו, שאינם מהפכנים כמוהו. אבל בפועל לאור תמיד היה מקושר למלגות ותמיכות מסוגים שונים שאפשרו לו לכתוב מבלי להגיע לקושי קיומי כלכלי, על אף שזה לא הפריע לו אף פעם להתלונן דרך קבע שהוא מקופח. אני לחילופין עשיתי את הדוקטורט לבד בתחילת שנות האלפיים, כאם חד הורית, ללא שום רשתות של תמיכה כלכליות או חברתיות. זה היה לאחר שפרשתי מ"הארץ", בדיוק באותה השנה שהוא פרש. כאשר היה נדמה לי כי לפחות מבחינת התואר האקדמי הושג שיוויון מסוים בינינו, שהרי אינני גבוהת מצח כמו לאור ובוודאי לא מרובת כשרונות כמוהו, הופתעתי כי ברגע קבלת התואר הפכתי בעיניו לאוויר. משהו במשוואה השתבש ויצר אצל לאור תוקפנות חדשה מסוג אחר."