Reading Time: 2 minutes

המדור לכלות שאינן קלילות: המדידה הראשונה

Reading Time: 2 minutes

חתונה – הסיפור המלא: המדידה הראשונה

מאת: סיון גבריאלוביץ' גל

אל המדידה הראשונה אני מגיעה עם אחותי הקטנה, חברה הכי טובה שלי והחבר הכי טוב שלי, שלושתם ממש ממש ממש רזים. טעות מספר אחת. לא משנה כמה יפה השמלה תיראה, לידם אני בלון נמוך ושמנמן. שלושתם גם פאשיניסטות קטנות. ומה אם הם לא יאהבו? אולי לא בחרתי טוב? מפלס המתח עולה כשסיגל המעצבת מוציאה את השמלה מתוך שקית האריזה ומעבירה לי אותה בחרדת קודש לתא המדידות.

אבל רגע! לפני השמלה יש שלב הרבה יותר חשוב, אולי החשוב מכולם. זה שאין להקל בו ראש, זה שאי אפשר לוותר עליו, זה שבלעדיו חיינו לא היו חיים – ה מ ח ט ב!!

הרי מהי שמלת כלה ללא חברה הטוב, מחטב הגוף המלא שמגיע מהציצי עד לפני הברך? מי היינו בלעדיו? עדר בנות עגלגלות עם בטנונות מתפרצות, ירכיים עבות, וצלוליטיס לא ממושמע!

נשימה עמוקה, להכניס בטן לכווץ תחת לא לנשום להרים צוואר לשטח ציצי להדק רצפת אגן לעשות שיעור פילאטיס ויוגה ביחד ממש כאן בתא המדידות האינטימי והקומפקטי הזה לא לנשום לא לנשום והופ! הוא עלה. אז מה אם יש לי כאב ראש לחץ וחוסר חמצן במוח לשעה הקרובה? העיקר שהוא עלה…

והנה מגיע הרגע. אני מודדת את השמלה בפעם הראשונה. היא יפה כמו שזכרתי אותה. הצבע שלה כחול עמוק שמזכיר לי כל כך הרבה דברים שאני אוהבת. פתאום לא אכפת לי מה כולם יחשבו. אני מתה עליה.

יוצאת החוצה בצעד בטוח ומגלה את הפלא לשלושת נבחריי השדופים. וכולם אוהבים אותה!! היא מחמיאה. היא עובדת איתי, עם הגוף שלי, על מעלותיו ומגרעותיו. והכי חשוב מהכול – אני מרגישה בה אני. לא מנסה להיות מישהי אחרת. זו אני. עגלגלה, עם ציצי ענק. זה לא הולך להשתנות. לא בחודש הקרוב לפחות.

למשך עשר דקות כל תשומת הלב עליי. הם משבחים את בחירתי, ואפילו חברתי הטובה ואייקון אופנה בהתהוות מפרגנת לי על זה שאני מכירה לה כאן מעצבת חדשה ולא היא לי כמו תמיד.

ואז מגיע הרגע שממנו חששתי… אחותי הקטנה, שבינינו 17 שנים הבדל ויש לה עור של תינוקי קטן וגוף משגע ופנים יפות וחיוך הורס ורגליים ארוכות ו…. מגלה גם היא את אוצר השמלות בסטודיו של סיגל! וזהו. הלך לי הרגע. בזו אחר זו היא מתחילה למדוד את כל השמלות שלא יכולתי להיכנס אליהן בעצמי – אחת אדומה הורסת ג'סיקה ראביט סטייל, ואחת שחורה מנצנצת שממש רציתי, ועוד אחת ועוד אחת, וכולן עולות וכולן יפות, והנה שוב אני נשארת מאחור, עם השמלה הכחולה שלי, מסתכלת עליה ותוהה את התהייה שיעולה לי בבטן לפחות פעם אחת ביום – מה היה אם הייתי רזה שוב כמו שהייתי פעם? האם הייתי מאושרת יותר? האם זהו באמת, שטחי ככל שיהיה, המפתח לאושר?

ברור לי שזה לא יכול להיות, ועם זאת ברורה לי ההשפעה הכל כך עמוקה ואינסופית שיש למשקל שלנו עלינו, רזות, שמנות, מלאות, פיצקיות. אנחנו לא מפסיקות להתעסק בזה. לא? זו באמת רק אני? כי עם יד על הלב, אנ ילא מפסיקה לחשוב על זה. בייחוד ברגעים כאלו, מלאי משמעות כמו חתונה. כשפתאום 300 זוגות עיניים הולכות להינשא אלינו, למדוד אותנו, לבקר אותנו, לשפוט אותנו, וכן, גם לאהוב אותנו כמו שאנחנו.

הסיפור הזה, לפחות אצלי, הוא לא נגמר. כשהייתי רזה חשבתי שאני שמנה, וכשהייתי שמנה ידעתי שאני שמנה, ובכל משקל שהייתי לא הייתי מרוצה. לופ אינסופי של מחשבות שמקבל תאוצה ברגעים כמו אלו, שבהם לעיתים נדמה לי שהפחד משתלט. שכל מה שיישאר מהרגע, שכל מה שייראו בי, זה כמה הספקתי לרזות לפניו וכמה לא.

שבוע הבא מדידה שניה ואחרונה. הפעם אני חושבת שאני הולכת לבד. רגע מתוק שלי עם עצמי, ללא השוואות וללא חרדות. רק אני, סיגל המעצבת הכי מרגיעה ומוכשרת שפגשתי, והשמלה הכחולה העמוקה הזו, שמזכירה לי מה שחשוב באמת – זהו רגע של אהבה, לא של פחד.

 

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

למה מנהיגות נשית מתמודדת טוב יותר עם הקורונה?

Reading Time: 2 minutes מה משותף לניו זילנד, איסלנד, גרמניה, דנמרק ופינלנד? במדינות הללו כבר לא הולכים עם מסכות והתפרצות הקורונה בתחומן נמצאת בשליטה מלאה (או כמעט מלאה). מה עוד משותף למדינות הללו? את כולן מנהיגות נשים.