המשפט – הגרסה ה"מודרנית"

כששת אלפים אסירים פלסטיניים כלואים באגפים הביטחוניים בבתי-הסוהר הישראלים. עד היום לא פתחו האסירים שנשפטו והורשעו בשביתות רעב, והשובתים הינם אסירים מנהליים, או אסירים שמוחים על אי-קבלת טיפול רפואי, או מניעת ביקורים מטעם בני משפחתם, לרוב ילדות בגיל ההתבגרות. גם האסירים ששוהים במאסר בתנאי הפרדה, בתא לבדם כבר כשנה וחצי או יותר, לא פתחו בשביתת רעב.

אז מדוע פתח עדנאן ח׳דר, אסיר מנהלי ששוחרר לפני כחודשיים לאחר צום שנמשך 55 ימי שביתת רעב, ומדוע מוחמד עלאן שובת, ואומר או המוות או החירות ולא מוכן לקבל את מאסרו המנהלי, ומדוע האסירים המנהליים להבדיל מהאסירים שנשפטו, מוכנים לוותר על חייהם במחאתם כנגד העוול שבמאסרם המנהלי?

להעמדה לדין והקביעה שהנאשם אשם או זכאי, כללים פרוצדורליים ומהותיים שנבנו במסורת משפטית בת מאות שנים, גם במשפט העברי נקבעו כללים כשעסקינן בדיני נפשות, כי תוצאת ההרשעה הינה פגיעה חמורה שלא ניתן לתקנה בחזרה אחורה מאחר והפגיעה היא בנפש, או בחירות. הרשעה לאחר הוכחת האשמה מעל לכל ספק סביר הינה תנאי בלעדיו לא ניתן לגזור דין ולפגוע בחירותו של אדם שעומדת לו חזקת החפות כל עוד לא הוכח אחרת. אמירה ידועה בעניין זה היא של וויליאם בלקסטון (מלומד אנגלי מהמאה ה-13), שטען כי "עדיף לתת לעשרה אשמים להימלט מהדין, מאשר להרשיע חף מפשע אחד". גם ביהדות קיימת אמירה זו, הרמב"ם טען כי "עדיף לשחרר אלף רוצחים, מאשר שיורשע חף מפשע אחד".

 מוחמד ע׳ לא יודע מה ההאשמות נגדו, לא את מקום ביצוע העבירה, לא את עובדות האישום, או זמן ביצוע העבירה ומהסיבה הזו אין לו כל דרך לנהל את משפטו ולהגן על עצמו. משמעותו של המאסר המנהלי היא הפרה של כללי המשחק הפרוצדראליים והמהותיים. בהיעדר אפשרות להרשיע את העצור, בוחרים בדרך שלא מכבדת את מסורת המשפט ארוכת השנים ושמה מעצר מנהלי. ומשמעותה, פטור מכל הכללים הפרוצדראליים שמטרתם להעניק זכות למשפט הוגן, למנוע את עינוי הדין ועיוותו. תחליף ״פרווה״ להליך הפלילי, כשלאדם העצור אין אפשרות להגן על עצמו ולזכות למשפט הוגן והתוצאה -דינו מעוות ונגרם לו עוול.

ועדת זכויות האדם של האו״ם הביעה את דאגתה ״מן השימוש התכוף בצורות שונות של מעצר מנהלי, בייחוד של פלסטינים מהשטחים הכבושים, שגוררות הגבלות על הגישה לייעוץ משפטי ועל חשיפת הסיבות המלאות למעצר. מאפיינים אלה מגבילים את יעילותה של הביקורת השיפוטית״, וזאת באופן שאינו מתיישב עם האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיותי.

כגודל הרגשת העוול של עו״ד עלאן ששובת רעב, כך גם גודל המחיר שהוא מוכן לשלם בעבור חירותו, אדם שמבקש הגינות וצדק, כל אשר הוא מבקש זה או להעמידו לדין הוגן או לשחררו ממאסר. כל אשר נותר לעלאן זה גופו, וכדרכם של גנדי ומהטמות, הוא בחר לשבות רעב.

אני תוהה מה קפקא היה כותב על מוחמד ע׳ , ואולי סוקרטס היה משיב :

"מישהו אולי יאמר: 'סוקרטס, אינך מתבייש שהתעסקת במין עיסוק שבגללו אתה מסתכן עכשיו במיתה?' לאיש זה אשיב, ובצדק: 'אתה טועה מאוד, אדוני, אם אתה סבור כי אדם שיש בו אפילו קמצוץ כבוד צריך לשקול את הסכנה של חיים ומוות, יותר מאשר לבחון, בכל מעשה, רק זאת: האם הוא פועל בצדק או באי צדק, והאם אלה מעשי איש טוב או איש רע".

ומה המשפט המודרני יגיד על משפטו של מוחמד ע׳. הרי כבודו של מוחמד ע׳ לא נפגע רק בגלל שלילת חירותו ללא הליך הוגן לפי הדין הבינלאומי. בנוסף לפגיעה זו, מעל ראשו תלויה חרב ההזנה בכפייה. כיצד יכולה שיטת משפט שמתנהלת כך להגדיר את עצמה כמודרנית, כשואבת את כלליה ממסורת שהתפתחה לאורך מאות שנים ובמרכזה כבוד האדם.

כל שכל מודרני ונאור יתהה כיצד מדברים על הזנה בכפייה בעידן המשפט המודרני! שלאחר הנאורות ולאחר צמיחת כבוד האדם במובנו הקנטיאני, משפט שיסודותיו כיבוד רצונו של הפרט, האוטונומיה על גופו וההימנעות מפטרנליזם.

התמונה המצטיירת מחדרו של מוחמד ע׳ הינה ציור חשוך מתקופה שקדמה לקדמתנו האנושית בעידן הנאורות, וכדרך תיאור מה שקדם לקדמה ומפגר אחריה, נכון יהיה לתארה כברברית. בן אדם כחוש, כבול בידיו ורגליו, מוקף בסוהרים אדישים לעובדה שהו צם כבר שישים ימים ואוכלים לידו. כשכל מה שהוא מבקש, זה משפט צדק והליך הוגן, הרשעה בדין לפני שלילת חירותו.

והשאלה הכואבת, מדוע לא איפשרו לאימו של מוחמד ע׳ לפגוש את בנה הגוסס לפני שאיבד את הכרתו, והמחווה ״האנושית״ נעשתה רק לאחר שנכנס לתרדמת ולבשה צורה של מחווה סדיסטית, מזכרת מעינויי טנטלוס. ובצדק אמו של עלאן שאלה, עכשיו נזכרתם! ״רציתי לראות אותו כשהוא בהכרה ומדבר, התגעגתי לחבק אותו ולשמוע את קולו״

גם אם ינסו לשלול כל צלם אנוש ממוחמד עלאן. שם, בבית חולים ברזילי, שוכב לו בן אנוש ושמו מוחמד עלאן, וגם אם הוא בן ישמעאל ולא בן יצחק, יישאר בן אנוש מצלמו של אותו אלוהים ורצונו של אדם-כבודו.