גיאוגרפיה. טופוגרפיה. דמוגרפיה.

אני נוסעת על כביש 99 שמוביל מביתי בקיבוץ דן לקריית שמונה, כדי להוריד את אמא שלי בתחנה המרכזית, שם תעלה על קו 845 חזרה לתל אביב. לאורך הכביש, על הגדרות, אני רואה שלטים של הדמוקרטים, של בנט ושל אייזנקוט. על שלטים של הליכוד אין מה לדבר בכלל. פתאום מופיע שלט בודד של מפלגת "נעם", אבל עד שחזרתי חזרה לקיבוץ, הוא כבר הוסר.

בקריית שמונה קיבל את פניי שלט ענק של מפלגת "עוצמה יהודית" בו נכתב "כשכולם נעלמו אנחנו התייצבנו". על השלט תמונה של וסרלאוף ובן גביר ובצידו הימני הלוגו "עוצמה לצפון". על בטונדות בצידי הדרך ועל מיגוניות בדרך לאזור התעשייה הצפוני של העיר, נתלו שלטים של "הדמוקרטים" וגרפיטי של "ידע. מימן. הפקיר. אשם". אולם מיד אחרי שעברתי את הכיכר של אזור התעשיה הצפוני, הוחלפו השלטים בשלטים של "עוצמה יהודית" בהם כתוב "עוצמה יהודית חזקה ישראל חזקה". זה אפילו לא הצחיק אותי מרוב שזה היה עצוב.

ליד השלט של "עוצמה יהודית" היו שלושה שלטים נוספים של מפלגת "הליכוד": "או ימין או פלסטין" בצד אחד תמונתו של מחריב ישראל ובצד השני תמונה של ראשי מפלגות האופוזיציה, כשמנסור עבאס מודגש במרכז. השלט השני היה שלט בשפה הערבית, עם ראשי מפלגות האופוזיציה. אין לי מושג מה נכתב על השלט, אך אני יודעת שעתרו נגדו לוועדת הבחירות המרכזית. דרומית לשלטים האלה היה גם שלט של ש"ס וצפונית אליהם גם שלט של אייזנקוט, "הפעם בוחרים בצפון" או משהו מטופש אחר.

הסתכלתי על השלטים של "הליכוד" ו"עוצמה יהודית" והגוף שלי התמלא בזעם. זה כל כך הכעיס אותי. איך איך איך הם משקרים במצח נחושה לאנשים שגרים כאן? איך הם לא מתביישים? איך אותם אלו שלא עשו דבר עבור העיר שעוד לא התאוששה ממחדליהם, עוד מגיעים לכאן למכור פוליטיקה של שנאה? איפה משהו שהוא מעבר לאנחנו או הם? איך הם כל כך מזלזלים בבוחרים שלהם?

בבחירות לכנסת ה-25, בשנת 2022 (מרגיש כמו לפני אלפי שנות אור) הצביעו 49.47% מתושבי ותושבות קריית שמונה לליכוד, 13.67% הצביעו לציונות הדתית – עוצמה יהודית. 11% הצביעו לש"ס ו – 7.33% הצביעו למחנה הממלכתי. יש עתיד, העבודה, מרצ וישראל ביתנו זכו יחד ל- 2.09% מקולות התושבים והתושבות.

בקיבוץ דן, בו אני מתגוררת כעת אך לא התגוררתי בבחירות הקודמות, יש עתיד זכתה ל-42.39% מהקולות ומרצ הייתה המפלגה השנייה בגודלה עם 23.86% מהקולות. המחנה הממלכתי זכתה ל-12.94% מהקולות ומפלגת העבודה זכתה ב-12.69% מהקולות. הליכוד והציונות הדתית – עוצמה יהודית זכו ל-4%. מיותר לציין שיהדות התורה וש"ס זכו לאפס קולות בקיבוץ. תשעה א.נשים בלבד הצביעו לישראל ביתנו.

קיבוץ דן מורכב מאוכלוסייה די הומוגונית. אין בקיבוץ הרחבה מאסיבית כמו בקיבוצים שכנים. וגם אין בו בית כנסת כחלק מהחלטה עקרונית ואידיאולוגית. מי שרוצה להתקבל לחברות בקיבוץ צריך להצהיר על כך שלא ינסה לשנות את אופיו החילוני ושיידע שלעולם לא יקום כאן בית כנסת. ההגירה לקיבוץ מדירה מראש אוכלוסיה מסורתית ודתית. עד כדי כך חילוני כאן שכאשר ניסיתי להרים תפילות בסגנון רפורמי ליום הכיפורים בשנת 2023, לא הצלחתי לגייס עשרה א.נשים בוגרים.ות למניין.

אני כותבת את זה לא כדי לבקר את הקיבוץ בו אני גרה אלא כדי לתת הקדמה לפילוח התוצאות באזור ובהשוואה לקיבוצים השכנים. בכפר בלום, בשדה נחמיה ובהגושרים התבצעו הרחבות מאסיביות, כולל שכונות קהילתיות, בהן לא צריכים להתקבל לחברות. אפילו בקיבוץ שמיר, קיבוץ שיש בו עוד הרבה מהפרקטיקה השיתופית והוא נצר לשומר הצעיר עם האידיאולוגיה העמוקה, התקיימה הרחבה קהילתית. כל זה שינה את דפוסי ההצבעה (לא הבאתי את תוצאות הקלפיות כי זה ארוך מדי אבל מוזמנות לקרוא בעצמכן ולראות את ההבדל ביניהם לקיבוץ כמו קיבוץ דן).

ההרחבות גם הכניסו הרבה מתח ופוליטיקה בין ותיקי וותיקות הקיבוץ וצאצאיהם.ן לבין תושבי ותושבות  ההרחבות. זה נפיץ בכלל לדבר על זה, אבל ההרחבות הכניסו גיוון אתני/עדתי לקיבוצים ובהתאמה גם גיוון מסורתי (ראו את הכתבות על המאבקים הפנימיים בקיבוץ כפר בלום בנושא). התנועה הקיבוצית והקיבוצים עצמם, כבר איננה מורכבת מאוכלוסיה אשכנזית עם מיעוט מזרחים ובטח לא אוכלוסיה שמאלנית כפי שהייתה התנועה הקיבוצית בעשוריה הראשונים (למרות שגם על זה ניתן להתווכח שכן קיבוצים רבים קמו על חורבות של כפרים שגורשו ובוצעו בהם טיהורים אתניים במלחמת 1948). אבל כן, הבסיס של הקיבוצים הוא עדיין מרכז שמאל ציוני וקריית שמונה היא עדיין ימנית.

ומה קורה במושבים השכנים? א.נשים לא תמיד יודעים את זה אבל באזור הגליל העליון/עמק החולה, יש שש רשויות מקומיות על אותו שטח גיאוגרפי. המושבים והקיבוצים באזור אינם שייכים לאותה מועצה והילדים גם לא תמיד לומדים באותן המסגרות.

הקיבוצים שייכים למועצה האזורית גליל עליון והמושבים למועצה האזורית מבואות חרמון. במקביל, ישנה גם עיריית קריית שמונה, המושבה מטולה, המועצה המקומית יסוד המעלה וכפר ע'ג'ר. וזה עוד בלי להדרים לחצור הגלילית ולראש פינה. עכשיו יותר קל להבין איך חבל ארץ שלם הופקר במשך שנתיים של מלחמה והשיקום הולך ומתעכב לו: כשהכל כל כך מפוצל קשה להיאבק על מטרות משותפות. אפשר גם להבין את הטינה והאיבה בין היישובים הכפריים לבין הערים. אי השוויון בשיקום פשוט משווע. בעוד החטיבה להתיישבות בראשות השרה אורית סטרוק, שאני כמובן רחוקה מלהיות אחת מתומכותיה, העבירה סכומי כסף עצומים לשיקום הקיבוצים והמושבים צמודי הגדר ונתנה עבודה רצינית ומשמעותית, עיריית קריית שמונה נזנחה כמעט לחלוטין והייתה תלויה בפילנתרופיה של יהדות צפון אמריקה.

מול קיבוץ דן יש את מושב שאר יישוב, שכאמור, אינו חלק מהמועצה בה אני גרה למרות שמדובר בדקה נסיעה וכמה דקות של הליכה ברגל. שם אגב, יש בית כנסת. גם כאן התמונה קצת משתנה. יש עתיד זכתה כאן ב- 35.74% מהקולות והליכוד ב-22.62% מהקולות. אחריהן הגיעה המחנה הממלכתי עם 17.38% מהקולות ואחריה מפלגת הציונות הדתית – עוצמה יהודית עם 10.16% מהקולות. מפלגת העבודה, מרצ וישראל ביתנו קיבלו יחד כ-11% מהקולות.

מושב מרגליות הוא מושב שנמצא על רכס רמים שבהרי נפתלי, רכס ההרים בצידו המערבי של עמק החולה, מוקף בקיבוצים עם אתוס סמי סוציאליסטי בשילוב התיישבות על הגבול ושמירה על הבטחון. מרגליות הוא מושב ששייך למועצה השנייה. הוא הוקם ב-1951 ומורכב בעיקר ממזרחים. הוא מה שהיה נקרא "מושב עובדים". שם הפערים מתחדדים עוד יותר: מפלגת הליכוד זכתה במושב ב-47% מהקולות ומפלגת הציונות הדתית – עוצמה יהודית עם 13.24% מהקולות. ש"ס הייתה למפלגה השלישית בגודלה ואחריה יש עתיד והמחנה הממלכתי. מפלגות שממוקמות שמאלה מהן קיבלו 4% מהקולות יחדיו. מעולם לא ביקרתי במושב מרגליות. יצא שזה פשוט לא מקום שאגיע אליו. הנשים היחידות שאני מכירה משם הן עובדות הסיעוד שעובדות עם קשישים דרך "עמל" מהתקופה שעבדתי בקיבוץ כפר גלעדי כמנהלת בריאות ורווחה. ואולי גם זה מספר חלק מהסיפור.

למה אני כותבת את כל זה ומפרטת אחוזי הצבעה?

כי ההבדלים מעולם לא היו גדולים יותר. הסיפור של אצבע הגליל מספר את הסיפור כולו על קיבוצים ומושבים חקלאיים שהוקמו לפני קום המדינה, על עיירת פיתוח ועל מושבי עובדים שהוקמו אחריה. והסיפור הוא לא רק התפלגות מפלגתית וההבדלים בין יישובים שכנים על בסיס סוג היישוב. הסיפור הוא הניכור האנושי בין מי שגרה כאן למי שגרה שם. הסיפור הוא על היסטוריה של אי צדק, מאבק על קרקעות והכנסות מהן והבנה שעד שלא נשבור את החומות האלה, לא נצליח לצאת מהלופ הפוליטי והניכור בו אנחנו חיות. וזה מה ששמאל אמיתי אמור לעשות. שמאל אמיתי לוקח אחריות על העבר, מודה בפה מלא, מרכין ראש ואומר "סליחה". אבל יותר מכך, שמאל אמיתי מבטא את תפיסותיו במעשים: הוא מחלק מחדש את תוואי הקרקעות בין קריית שמונה למועצה האזורית גליל עליון כחלק מההחלטה על הפיכתה של מכללת תל חי לאוניברסיטה ולא נאבק בה.

אני כותבת את כל זה כי הסיפור העדתי הוא ה-סיפור של הפוליטיקה שלנו. כי השמאל שאני מאמינה בו ושייכת אליו לא עשה מעולם את עבודתו כשמאל מעמדי שמייצג, מדבר, מכיר וחשוב מכל – מתקן עוולות היסטוריות. עוסק באי השוויון המשווע ובצלקות שנותרו בקרב אלו שעד היום נותרו מאחור וגרים בשיכוני רכבת מתפרקים ברחובה הראשי של קריית שמונה.

וזה מבאס אותי. מבאס אותי שזאת החלוקה ושהפופוליזם הימני הבין את זה מזמן וניצל את זה לטובתו. מכעיס אותי שמנצלים את הכאב הזה כדי לזרוע שנאה ולחזק את הערך העצמי הזה דרכה. מכעיס אותי שלא הצלחנו לפצח את הסיפור הזה ומאכזב אותי עוד יותר ההבנה שזה כנראה לא מעניין אף אחד במחנה המרכז שמאל אליו אני לכאורה שייכת. הלוואי ובבחירות האלה אתבדה ונראה התפלגות אחרת של ההצבעה. אני בספק רב. בשביל זה צריך לעבוד קשה. להיות נוכחים. לקחת אחריות. אנחנו עוד לא שם.