פוסט אורח מאת :   זויה פושניקוב

"כל המצבים האלה הינם מצבים שהמערכת המשפטית הצליחה לפשט לחוקים מאוד דיכוטומיים, ולדרוש עבורם אכיפה. רק שברור לכולנו שהחלומות באספמיה מסתיימים בדיוק שם, בספר החוקים, שכן חברתית אנחנו נמצאות במצב מאוד רחוק מלקום ולהתלונן, כי המחיר יהיה כבד מידי. בין אם יש לך אפשרות "ממשית" – המקרה של השופטת שלא התלוננה, ובין אם אין לך – במקרה של יונתן היילו שהמשאבים היו רחוקים ממנו בהרבה מאשר ממנה, נפגעות.י אונס, תקיפה מינית והטרדה מינית, לא בוחרים לרוב להשתמש ב"שירותי החוק". ולא בכדי: המערכת קורסת. היא לא מסוגלת ולא רוצה להתמודד עם מצב בו כל אישה שפנתה למרכז סיוע תפנה אליהם בדרישה לצדק". התעמרות של א.נשים אחד בשניה היא לא רק לא מוסרית, והרי מוסר הוא מושג חמקמק כל כך, אלא גם פועלת לטובת מי שמדכא אותנו, שמחזיק את המצב הקיים הזה בכוונה כדי שנפגע אחד בשני ולא במדכא. זויה פושניקוב בטור על התחום האפור בין החוק לאתיקה.

לא מעט פעמים בחרו הגלים הפמיניסטיים לעלות לשטח על ידי דרישת שיוויון מהממשל שהן היו תחתיו. למעשה, לרוב.

ההתנגדויות הפמיניסטיות המוכרות והנלמדות כיום כגלי פמיניזם, הגם שקיבלו באקלאש, הם גלים שדרשו דברים מהשלטון, החל מהסופרג'יסטיות, שבחרו לדרוש זכות הצבעה מהשלטון על מנת להיות שוות-ערך לגברים.

הבקלאש שהן קיבלו לא היה סתם באקלאש. הבאקלאש שהן קיבלו חזרה, היה שם משום שהן השאירו משהו מהותי אחרי שקיבלו את הזכויות שהן דרשו: הן השאירו בעלי כוח ושררה. הן ניסו להתברג, ואף הצליחו, לניהול הכוח הזה, לכאורה על מנת ליצור מצב של שיוויון זכויות בינן לבין גברים. תנועות פוליטיות אחרות שעשו מהפכות לא זכו עדיין ולא ברור אם יזכו להכנס להיכל התהילה שבנה הפמיניזם על כל גליו. וגם אם כן, עלינו לחשוב פעמיים אם הדבר יועיל בצורה מהותית לשינוי העולם.

בהסתכלות פרטנית יותר, המצב רחוק מלהיות "פמיניסטי". ומהו בעצם פמיניזם? פמיניזם היא תנועה פוליטית הדורשת חלוקת משאבים שווה ובדיפינישיין הראשוני שלה – שיוויון בין נשים לגברים. בהרבה הגדרות היום, לחלקנו מובן כבר כי את השיוויון אפשר להשיג בכל מיני דרכים, למשל, ללמד נשים תכונות "גבריות" ולדרוש מהן להיות חלק מהמערכת. מה שמשאיר את מה שיגרום לבאקלאש הבא: שילטון ושררה.

מה יצרה המהפכה הפמיניסטית, שדרשה מגברים נתינת סמכויות לנשים, ומנשים לצאת מהבית וללכת לעבוד? היא יצרה ניצול של נשים אחרות על מנת שהדבר הזה יצליח. אם פעם עבודות הבית המורכבות, שאפשר להודות כבר שהן דורשות מיומנויות גבוהות וטוב יהיה שיהיו מתוגמלות, נעשו על ידי נשים – היום הן נעשות על ידי נשים אחרות. אם פעם נשים היו צריכות לטפל בהוריהן בהתבגרותם – היום נשים שיובאו למען המטרה הזאת, עושות את זה במקומן. אם פעם נשים בעולם המערבי היו תופרות את הבגדים שלהן – היום יש סווטשופס בסין שיתפרו את הבגדים עבורן.

אחת הדוגמאות הבוערות ביותר היום, הוא שיח ה"תחום האפור": התחום האפור של פגיעות בא.נשים. כיום בשיח הפמיניסטי אנחנו מדברות בעיקר בפגיעה בנשים, אבל ברור שגם גברים וגם להטבא"קים חווים את הפגיעות האלה.

ברור לכולנו מזה זמן רב שמערכות יחסים לעיתים מונחות ולעיתים כוללות בתוכן יחסי כוחות. גם אם מדובר בחיים שלכאורה השגנו בהם כל מה שרצינו, או שנשיג, אם על ידי דרישה ממפלגות לתת חמישים אחוז לנשים ואם על ידי הדרישה שלנו להיות מנכ"ליות, יחסי הכוחות הינם מכלול מורכב שקיים בכל מערכת יחסים, ובפרט בזו שבין גברים לנשים.

וזה לא שלא נעשו תקדימים משפטיים וחוקיים על מנת שנרגיש יותר בטוחות בהן: אונס והטרדות מיניות הן עברות פליליות עליהן יש לתת את הדין, ומה שלא היה ברור לפני זמן לא רב – כי נשים יכולות להאנס גם בתוך נישואין, ברור מאליו היום. אנחנו רחוקות מהמודל של נתינת הגוף והחופש שלנו על מנת לקבל בחזרה בית שנוכל לטפל בו, וביטחון בצורת גג, אוכל ובגדים לילדים שלנו.

כל המצבים האלה הינם מצבים שהמערכת המשפטית הצליחה לפשט לחוקים מאוד דיכוטומיים, ולדרוש עבורם אכיפה. רק שברור לכולנו שהחלומות באספמיה מסתיימים בדיוק שם, בספר החוקים, שכן חברתית אנחנו נמצאות במצב מאוד רחוק מלקום ולהתלונן, כי המחיר יהיה כבד מידי. בין אם יש לך אפשרות "ממשית" – המקרה של השופטת שלא התלוננה, ובין אם אין לך – במקרה של יונתן היילו שהמשאבים היו רחוקים ממנו בהרבה מאשר ממנה, נפגעות.י אונס, תקיפה מינית והטרדה מינית, לא בוחרים לרוב להשתמש ב"שירותי החוק". ולא בכדי: המערכת קורסת. היא לא מסוגלת ולא רוצה להתמודד עם מצב בו כל אישה שפנתה למרכז סיוע תפנה אליהם בדרישה לצדק.

נשים בורוד בהודו. בשל גל מקרי האונס בהודו, התארגנה קבוצה של נשים שסירבו לחכות שהמשפט והחוק יעשו עימן צדק.
נשים בורוד בהודו. בשל גל מקרי האונס בהודו, התארגנה קבוצה של נשים שסירבו לחכות שהמשפט והחוק יעשו עימן צדק.

אבל יש דברים שלא יכולים להמדד חוקתית, במיוחד במערכת בה אין אפשרות לקבל פיצויי נזיקין על פגיעות מיניות ומגדריות.

זה מה שרבות בוחרות לקרוא לו: התחום או השטח האפור.

המושג "אלימות" הוא מושג שעדיין הינו דיכוטומי. כשאנחנו אומרות או מדמיינות "אלימות", עולה לנו אסוציאציה של הכאה, למשל. בה ברור מי למעלה ומי למטה. מי השולט ומי המדוכא. מי זה שאלים ומי זה שנפגע.

אבל בחיים שמחוץ להגדרה הזאת, אלימות היא דבר מורכב. רצוי להסתכל עליה כעל ספקטרום, או כעל מעגל, על מנת לא ליצור היררכיה של פגיעות.

אלימות הם שם כולל למגוון של פגיעות. אלימות לא נעשית רק פיזית, ולא רק פרטנית. היא יכולה להעשות חברתית, קהילתית וממסדית. היא יכולה להיות נפשית, והיא יכולה להיות מניפולטיבית. היא יכולה להיות מאוד חמקמקה ולהיות פוגענית באותה מידה. אלימות היא לא דבר-מה סובייקטיבי שניתן לפרשנות. אלימות היא עדיין התנהגות כוחנית כלפי בני אדם, חיות או חפצים.

את הכוחניות אפשר לפרש. אין להבין מכך שרק מי שזכה לתמיכה ממסדית וקיבל כוח, יכול להיות אלים. מספיקה נתינת סמכות חברתית או קהילתית על מנת ליצור צלחת פטרי לאלימות.

אלימות על גווניה יכולה להיות גם נפשית, גם ניצול של א.נשים וגם להעשות ממרחק, בתרבות שבה הפייסבוק והסמארטפון הינו מרכז העולם המערבי, כך נדמה. אלימות גם יכולה להיות מחיקה: זהותית, תרבותית. היא גם יכולה להיות אקט גזעני, כמו הערות מגחיכות או קריאות גזעניות חמורות יותר, כמו "מוות לערבים".

כל אלה משרתים את הסדר החברתי הקיים, אותו ההגמוניה מחבקת. תהיו בטוחים שכל אלה מניחים לתרבות להמשיך להראות כמו שהיא. הם מניחים לשלטון להמשיך להתעמר באזרחיה, וכן, גם מניחים לשלטון להמשיך בכיבוש. בין אם כאן או מעבר לים. יצירת היררכיות חברתיות, היא דבר שהשלטון שרוצה להשאר בראשו מאוד מעוניין בו. אין להבין מכך שעלינו להתעלם מהם. ההיפך הוא הנכון: עלינו להמשיך לפרק את הדיכוטומיות המובנות שאלימות היא רק מה שהחוק קבע ש"אסור" לעשותו.

החוק לא קבע, למשל, כי אסור לקרוא לנשים רוסיות "זונות". הוא לא קבע כי אסור לקרוא לגברים מזרחים "ערסים". הוא לא קבע שאסור לומר "שערבי טוב הוא ערבי מת". הוא לא קבע כי לגבר אסור לשלוח סמסים חוזרים ונשנים לנשים איתן הוא בקשר, גם אם היא מראה איזשהו אקט של חוסר רצון, שיכול להיות גם התעלמות. הוא לא הגדיר קבע כי במערכת יחסים אסור להעביר אחד את השניה גזענות או לחץ מסיבי כדי שדברים יקרו. הוא לא קבע שלנשים אסור להתעמר אחת בשניה. ההיפך, כל הדברים האלה הם מאוד נוחים למצב שהשלטון מעוניין בו: להפוך אותנו להיות קהים לאלימות שמתרחשת בחברה שלנו. ברור כבר שהיום גם דקירות סכין לא מרגשות אף אחד. שחלוקת המשאבים הלא הוגנת גם מונעת מהדברים האלה להעלות לפרונט של השיח החברתי הכולל, ולא רק בשיח בתל אביב רבתי.

התעמרות של א.נשים אחד בשניה היא לא רק לא מוסרית, והרי מוסר הוא מושג חמקמק כל כך, אלא גם פועלת לטובת מי שמדכא אותנו, שמחזיק את המצב הקיים הזה בכוונה כדי שנפגע אחד בשני ולא במדכא. לדרוש הכרה במקרים האלה על מנת ליצור סט חדש של חוקים שיאכפו לעיתים רחוקות, זה ממש זילות במצבים האלה. אבל אסור לנו, כא.נשים, כפמיניסטיות.ים להעלים עין על הדברים האלה. עלינו להתחיל לבנות חברה חדשה שלא מתעלמת ממורכבותם של מצבים כמו שהחברה הנוכחית, בחסות השלטון כולו מתעלמת. ועלינו להתחיל בנו.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.