יעניין
אותך
כתבת אורחת
10 נובמבר 2016 | משך הקריאה: 6 דקות

מאת: סמאח סליאמה

אני כותבת את הפוסט הזה אחרי יום קשה מבחינה פמיניסטית. יום שנפתח בוויכוח סוער עם פעילה למען נשים בתנועה האסלאמית שתקפה את הפמיניזם שלי. לטענתה, אין לו בסיס רוחני, ערכי, אלוהי כמו לפמיניזם המבוסס על האסלאם, שנותן רוח גבית לנשים מאז ימיו הראשונים. לטענתה, האסלאם היה מהותי לשנות את מצבן של נשים, את מציאות חייהן של נשים שנקברו בחיים, וזכויות הירושה ובחירת בן הזוג וניהול חייהן נגזלו מהן. האסלאם בא ותיקן את העוולות כולן, בעוד אני, עם הבחירה החופשית, זכות האישה על גופה וחייה, והשוויון בין המינים מדברת באוויר.

לא שכנעתי אותה כמובן במה שאני מאמינה. פמיניזם בעיניי הוא האפשרות לבחור מי אני ומה אני רוצה בחיים, ולהילחם נגד כל צורות הדיכוי והכפייה כלפי גברים ונשים. פמיניזם לדעתי, זה לראות את גדולתה של דת האסלאם לפני 1500 שנה, ולהבין ששינוי נורמות ומוסכמות חברתיות ברבריות שהיו נפוצות אז, זו מהפכה עבור נשים ערביות שחיו באמצע המדבר בזמנים ההם. אני רוצה לא רק לשבור חסמים ולהוביל שינוי חברתי מקיף ונועז, אני רוצה גם את היכולת לקחת מההיסטוריה את מה שמתאים לי ולגל השינויים הללו, היום ועכשיו, להכיר את ההיסטוריה ולהמשיך לדרוש עוד.

בסוף הוויכוח המתיש, המשפט היחיד שאולי נתן למלומדת האיתנה חומר למחשבה היה ״אני מכבדת מאד את הבחירות שלך ואת הערכים שמנחים את חייך אם הן נעשו מבחירה חופשית. אני אלחם על הזכות שלך להסתובב במרחב הציבורי עם חיג׳אב, ואני רוצה שתילחמי על זכותי לא לשים את אותו חיג׳אב. אם תוכלי להשקיע בי את המאמץ הזה אז אולי, אולי נהיה באותה סירה פעם אחת למען החברה שלנו ולמען הנשים בנות העם הפלסטיני, אם רק תפסיקי לחשוב שהאידאל אצלך וכל השאר לא נחשב, לא מספיק נכון, לא מספיק חזק, פטריוטי ואמיתי.״ אנחנו שונות במהות, בהוויה, ויישות הקיום של שתינו צמחה על בסיס שונה ונזונה ממעיין שונה כנראה.

בכך נפרדתי לשלום מעוד אישה פלסטינית שיכלה להיות בעלת ברית בהמשך הדרך והמשכתי את יומי. נתבקשתי לקבל החלטה קשה, ולחרוץ את דעתי בקשר לכנס שהשתתפתי בהכנה שלו חודשיים: כנס אקטיבסטה – כנס נשים אקטיביסטיות. במרחב הזה יש מקום לכולן: ערביות ויהודיות, דתיות וחילוניות, פלסטיניות וישראליות. באקטיביזם של נשים, חשבנו לעצמנו בתחילת הדרך, המשתתפת לא חייבת להיות פמיניסטית, העיקר שתהיה אישה פעילה בסביבה שלה, לא משנה מה מנחה אותה ומה מביא אותה לפעול ובאיזו זירה, העיקר שאנחנו רוצות ללמוד אחת מהשנייה. החלטנו לא לשבת מול במה, אלא לדבר במעגלי שיח. רצינו לחבק את כולן. רוב אלו שהתאספו סביב השולחן ההכנה הן נשים גדולות מהחיים, מרשימות, שמביאות עולם שלם של עשייה ומחויבות לזכיות אדם לשולחן. התרשמתי שרוב המעורבות מכירות את הכיבוש ומבינות מה הוא עושה לעם הפלסטיני וליהודים גם כן. דיברנו גם על זה בשיחה ההיא, על הזכות שלי להיות פלסטינית פליטה ודור שלישי לנכבה, ודיברנו על יחסי כוח ודפוסי דיכוי של נשים במעגלים שונים. המטרה הייתה שלכל אחת יהיה מקום במעגל מסוים, מה שנקרא – מכל צבעי הקשת.

ואז, שבועיים לפני הכנס, הקשת בענן הזאת נחתה על האדמה – אדמה שמורכבת מצד אחד, מהשטחים הכבושים של 67, ומצד שני, מהמדינה שקמה לה על שטחים כבושים ב-48, ואני אזרחית בה. על המורכבות הזאת, שחוזרת בכל פעילות שאמורה להיות משותפת, כתבה איה זינאתי היקרה והיא צודקת. אנחנו והפמיניסטיות היהודיות לא באותה סירה, שוב אני נתקלת באמת הזו בעודי מוצאת את עצמי בלב ים סוער ומלא כרישים.
למרות זאת, אני חושבת שלא צריך להטביע הסירות האחרות ששטות בים הגברי הזה בשם צדקת הדרך. זו בדיוק טקטיקת ההדרה והשימוש בכוח שהם מפעל חייו של המין הגברי, ובדיוק בשל כך אנחנו לא מובילות את העולם הזה כמו שאנחנו יכולות ורוצות. פמיניזם אמיתי ואמיץ, לדעתי, לא מבטל את האחרת, הפלסטינית והיהודייה, אלא מאתגר את החתירה של הסירות ומכוון את כולנו לאותו חוף מבטחים.

עם התאוריות והאמונות האלו הגעתי להתמודד עם דילמה חדשה, תיבת פנדורה נוספת בדרך – יש אקטיביסטיות מתנחלות בכנס!!
מה? מתנחלות? למה עכשיו ומה קרה? אז כן, יש כרגע בצוות הארגון של הכנס ״מתנחלת״. בזמן שהייתי עסוקה במחאה בלוד ויפו נגד רצח הנשים, לא שמתי לב שהצוות הורחב, ואישה שמגדירה את עצמה ״מתנחלת״, ופעילה נגד הזנות בישראל הצטרפה למארגנות.
מנחה ערבייה אחת החליטה לבטל את השתתפותה עקב כך, והמארגנות התקשרו אלי כדי לחשוב ביחד. ״אני מבינה את הביטול ומקבלת אותו", אמרתי לצוות. ברור לי שמתן לגיטימציה להתנחלויות עבור פעילה פלסטינית זה קו אדום שלא ניתן לעבור, גם בשם ״צבעי הקשת״. בעקבות השיחה כתבתי לקבוצה מייל בו אני מסבירה למה זה מאד מורכב לפלסטיניות להיות באותו מרחב עם נשים שמגדירות את עצמן מתנחלות, והכוונה לא לאלו שגרות מעבר לקו הירוק סתם (אם יש כאלו נשים), או שמצאו עצמן שם בלית ברירה, לאחרונה התודעתי לתופעה של נשים, עולות חדשות, שבאו לפה ותקעו אותן שם בלי לשאול. אני מדברת על נשים בוגרות, בעלות בחירה חופשית ואמצעים וקשרים, שבנו בית וגזלו את חירותן של נשים פלסטיניות במעשיהן, מתוך מודעות, כוונה ואידיאולוגיה. זה לא אקטיביזם נשי, זה כיבוש אלים ובלתי חוקי וגזל של כספי המסים שהאזרחים האחרים משלמים עבור האבטחה והחינוך של הכובשים האלו שעולה פי שבע מחינוך של כל ילד אחר. אני לא רוצה להיות הפלסטינית שנותנת חותמת ״הכשר״ לדבר הזה .

אז האם עכשיו נפתרה הדילמה? הכל טוב ויפה? אני יכולה פשוט להחליט שאינני מוכנה להשתתף בכנס פמיניסטי שבו משתתפת מי שמגדירה את עצמה כך וזהו? כמובן שלא. אני נחרצת בעמדתי כלפי הכיבוש המתנחל, אבל לא יכולה לראות את אותה תוצאה שחוזרת על עצמה שוב ושוב כשדילמות כאלה עולות. נשים מתנחלות מגיעות להתארגנות של נשים אחרות בכדי ״לאתגר אותה״ עם אמירות כמו, "גם אני אישה וגם אני פעילה וגם אני פמיניסטית ואני רוצה להיות אתכן״. ואז הבטן מתהפכת ובן רגע, התפקיד של הפלסטינית נהיה להכיל, של השמאלנית לפרשן, של פעילת זכויות האדם להבין ולהתפתל, של הפמינסטית הליברלית לחבק ושל הימנית התומכת בחברתה לצאת מהארון.
זאת התנהלות שממש לא מתאימה לי. זה לא התפקיד שלי להוריד את הנשים האלו מהגדר, את הישראליות שקופאות במקום כאשר הכיבוש נכנס לחדר, אלו שמסתכלות עלינו הפלסטיניות ומחכות שנחליט אם להישאר או ללכת ומה שיהיה בסוף, הן זורמות, בסבבה, אלו ששולחות לי בסוף מייל עם השורה ״אני מכבדת את ההחלטה הקשה שלך לא להשתתף״ וממשיכות הלאה כאילו הכל בסדר.

אם אבטל את הסדנה של ״הומור ופמיניזם״ שתכננתי, הכיבוש המתנחל ינצח ועדיין, אני מבינה את חוסר היכולת לשהות במרחב אחד עם מתנחלות. אני כועסת ומתוסכלת מהחברות היהודיות שלי, לא מהערביות שנקטו עמדה כל כך מובנת וצפויה, הרי לא נשארה להן ברירה. גם אני לא רוצה תמונה שלי עם מתנחלת שמסתובבת ברשת! ולא רוצה לשמוע אף יהודייה יפת נפש אומרת ״הערביות הדירו את עצמן״, "הן היו צריכות להישאר ולהשמיע את הקול שלהן״.
מצד שלישי ,איך אפשר להגיש את פרי עמלן של חברות טובות על מגש של כסף למפעל ההתנחלויות שמחבל בחיים, לא רק מעבר לגדר, ומאמלל את חייהם של אלפי פלסטינים, לא רק שם, אלא גם פה. אני מצפה מהחברות היהודיות לנקוט עמדה, ולא עמדה אמפאתית, נסתרת במחשכים, ״את צודקת כמובן, ואת יודעת שאני איתך, אבל …". לא רוצה אבל! אכן גבירותיי היקרות, אי אפשר 'להחליק' דיכוי והוא לא בא יד ביד עם פמיניזם, נקודה.

אני מודה ומתוודה שאנחנו לא באותה סירה יהודיות יקרות, אבל מי אמר שהמאבק הפמיניסטי צריך להיות בסירה אחת גדולה, טיטניק פמיניסטי שכזה? על הסירה שאני בה לא יהיו מתנחלות, אבל אני כן רוצה בה יהודיות ישראליות אנטי-ציוניות, שרואות בנכבה שלי ובכיבוש מעשה אלים ורוצות להלחם בו ולא לפטור את הפמיניסטיות הישראליות מהצורך להתמודד איתו. אם הפמיניזם שלי מדבר על  חופש הבחירה של כולנו, אז אני רוצה להיות ליד החרדיות שרוצות להיבחר ואני לא רואה למה המאבק על העלאת גיל הפנסיה לנשים או מאבקן של עובדות הקבלן חייב להיות בשתי סירות נפרדות?

למען האמת, למידה מדוקדקת של הההיסטוריה של תנועת שחרור הנשים בעולם הזה, מראה שמאז ומתמיד נשים נלחמו בכל החזיתות וילדו זרמים וסוגים חדשים של פמיניזם (שחור, מזרחי, סוציאליסטי ,מרקסיסטי ערבי, רדיקאלי ועוד). אני רוצה את חופש הבחירה הזה גם עבור אחרות שנאבקות בצורות שונות של דיכוי.
קשה לי עם הקביעה של איה במאמרה שכל אישה פלסטינית שנכנסת למעגל שיח עם ישראליות היא ״חלשה, צבועה ואולי לא מודעת לסכנה בשיח הזה״, כך גברים דיברו איתנו ועדיין מדברים בכל מעגל שאנחנו רוצות להשפיע בו, גברים פלסטינים וישראלים כאחד. אני גם לא חושבת שיש ״מסע שחרור מזויף משותף״ כלשונה של אף אישה במרחב הזה. אני חושבת שכמעט אין סיכוי לפמיניסטית יהודייה להכיר בנכבה שלי, ולהכיר בעוולות הכיבוש בלעדיי, הפלסטינית החופרת כפי שאני מכנה את עצמי.
בלעדינו, מאיפה יגיע בדיוק השחרור התודעתי הזה? מצפייה בלתי מוגבלת בתקשורת הישראלית המגויסת? או ממערכת החינוך שחיה בהכחשה עצמית ופיצול אישיות כבר 68 שנים? או אולי מהצבא? מתי הנשים האלו יבינו באמת מה עבר על משפחתי בסג׳רה ההרוסה מאז מלחמת 48, ומה קרה בטבח בלוד במהלך מבצע דני בשנת 1948 ובגטו שכלאו בו משפחות פלסטיניות במרכז העיר לוד שלוש שנים?

אני כפמיניסטית פלסטינית מייחלת ליום בו אהיה משוחררת מהצורך לשחזר את הסיפור של הנכבה הפלסטינית, ולהשמיע את הקול של הדור שלי, דור שלישי לנכבה. בינתיים, עד שזה יקרה, אמשיך לדבר, לכתוב ולספר את הסיפור. להציב מראה מול כל אישה ישראלית שמפחדת מההיסטוריה של המפעל הציוני אותו היא מעריצה. מי שבאמת מחזיקה בערכים של שיוויון, שחרור מדיכוי וחירות לנשים תעמוד מול המראה ותבחר בעצמה אם להסתכל, להודות ולפעול, או לעצום עין ולהמשיך הלאה בדרך מזויפת, עוקפת התנחלויות, מחסומים ושיירות צבאיות משוריינות שבה צועדות וצועדים בני ובנות העם הפלסטיני יום יום .

כנס אקטיבסטה ייצא לדרך, הפילה שנקראת כיבוש נחתה בשלום בחדר ואנחנו חייבות להתמודד איתה. כן, זה אפשרי להתמודד איתה ואולי הגיע הזמן להנכיח את הסכסוך הלאומי במרחב הציבורי, להגיד מה הוא עושה לנו כנשים ולשאול את עצמנו האם אקטיביזם פמיניסטי אפשרי בצל הכיבוש? האם שותפות של פלסטיניות ויהודיות אפשרית בכלל במאבקים ומה התנאים לכך? אני חושבת שהיא אפשרית ואף נדרשת למען שיחרור נשים מהדיכוי הגברי שכובש אותנו משני צדי הגדר. אין לה תחליף. על התנאים לקיומה ועל השאלה איך נעשה זאת, נצטרך לחשוב יחד.
לסיכום, אני רוצה להודות לכל המעורבות בחלום הזה של הכנס, על הרבה שיחות, אנרגיות וחשיבה משותפת ובעיקר על זה שאתן לא מוותרות .

כולכן מוזמנות לכנס ב15/11 اللد  אל-ליד, לוד יעני. אולי תופתעו לראות אותי מארגנת מחאה בחוץ נגד הכנס שאני חלק ממנו, זה עוד לא קרה לי כפעילה פמיניסטית, אבל מסתבר שהכל אפשרי באקטיביזם. פשוט תבואו.

סמאח סלאימה היא מייסדת עמותת נעם, נשים ערביות במרכז, פעילה פמיניסטית ובלוגרית בשיחה מקומית.

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

7 תגובות

  1. תשובה לאלי אמינוב: הבעיה היא שכבר ניסו להגיע לפתרון בהסכמה עם הפלסטינאים, והצד השני סירב כי הוא לא השלים עם קיומה של ישראל. מי שמשמר את המצב הקיים זה ההנהגה הפלסטינאית. המאבק הפלסטינאי איננו מאבק לעצמאות, אלא מאבק להשמדת ישראל. הפלסטינאיות שחשוב להן זכויות לאומיות של הפלסטינאים – שיבואו בטענות קודם כל להנהגה שלהם שמנעה הקמת מדינה פלסטינאית.

  2. אני מבינה אותך ומוקירה את דעותייך מה שמפריע לי שממה שהבנתי את נגד מתנחלות בנשות שלום לדעתי ככל שיהיו יותר ויותר מתנחלות יקירו ויבינו את הבעיות באי שלום ואולי יקרב אותן לוויתור על מקוממם בהתנחלות למען השלום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

7 תגובות

  1. תשובה לאלי אמינוב: הבעיה היא שכבר ניסו להגיע לפתרון בהסכמה עם הפלסטינאים, והצד השני סירב כי הוא לא השלים עם קיומה של ישראל. מי שמשמר את המצב הקיים זה ההנהגה הפלסטינאית. המאבק הפלסטינאי איננו מאבק לעצמאות, אלא מאבק להשמדת ישראל. הפלסטינאיות שחשוב להן זכויות לאומיות של הפלסטינאים – שיבואו בטענות קודם כל להנהגה שלהם שמנעה הקמת מדינה פלסטינאית.

  2. אני מבינה אותך ומוקירה את דעותייך מה שמפריע לי שממה שהבנתי את נגד מתנחלות בנשות שלום לדעתי ככל שיהיו יותר ויותר מתנחלות יקירו ויבינו את הבעיות באי שלום ואולי יקרב אותן לוויתור על מקוממם בהתנחלות למען השלום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *