נינה סימון

לרגל יום הולדתה של נינה סימון שחל ב-21 בפברואר:

נינה סימון היתה זמרת, כותבת שירים ופסנתרנית. היא נולדה בשנת 1933 בקרוליינה הצפונית למשפחה בת 8 ילדים. כבר כילדה, החלה לשיר בכנסייה ולנגן על פסנתר. בגיל 10 הופיעה כפסנתרנית, והוריה נאלצו לפנות את מקומם בשורה הראשונה לאנשים לבנים. יש שטוענים כי זה היה אחד האירועים שהשפיעו עליה, ותרמו לפעילותה בתנועה לזכויות האזרח מאוחר יותר, בשנות ה-60.

היא התקבלה לבית הספר היוקרתי "ג'וליארד", אבל מסיבות כלכליות לא התאפשר לה ללמוד בו. ב-1959 התפרסמה לראשונה כשביצעה את שירו של ג'ורג' גרשווין "אני אוהב אותך פורגי". בשנות ה-60 הקליטה מספר שירים פוליטיים, בין השאר את "To Be Young, Gifted and Black" (שזכה לגרסת כיסוי מאריתה פרנקלין), "Mississippi Goddamn", שנכתב כתגובה לרצח של מדגר אוורס ופיצוץ כנסייה בברמינגהם, אלבמה, שגרם למותם של ארבעה ילדים שחורים.

היא היתה ביסקסואלית. הקשר הזוגי הארוך ביותר שלה היה נישואיה הסוערים, שארכו 11 שנה, לאנדי סטראוד, שהתעלל בה פיזית ומינית כדי להגביל את האקטיביזם ואת החברויות שלה, וכדי להשתלט על "התפרצויותיה הסוערות והבלתי צפויות". נדרשו עוד עשרים שנה כדי ש"התנודות במצב הרוח" של סימון יאובחנו כהפרעה דו־קוטבית (מאניה דיפרסיה).

ב-1971 סימון עזבה את ארצות הברית בעקבות חילוקי דעות עם אמרגנה, חברת התקליטים שלה ועם רשויות המס, אם כי לטענתה סיבת העזיבה הייתה גזענות. היא חזרה ב-1978 ונעצרה בעוון העלמת מס (היא לא שילמה כמה שנים מס הכנסה כמחאה על מלחמת וייטנאם). היא גרה במדינות שונות באיים הקריביים, אפריקה ואירופה, כשהיא ממשיכה להופיע גם בשנות ה-60 לחייה. לסימון הוענקו שני תוארי דוקטור לשם כבוד במוזיקה ובמדעי הרוח מאוניברסיטת מסצ'וסטס ומהקולג' על שם מלקולם אקס. לאחר מכן היא העדיפה להיקרא "דוקטור נינה סימון". רק יומיים לפני מותה, הוענק לסימון תואר דוקטור לשם כבוד על ידי מכון קרטיס, המוסד שסירב לקבלה בתחילת הקריירה שלה. היא נפטרה בשנתה בשנת 2003.

בנוגע לסגנון המוזיקלי שלה סימון אמרה: "ג'אז הוא מונח של אנשים לבנים למוזיקה שחורה, המוזיקה שלי היא מוזיקה קלאסית שחורה".

הסופרת הפמיניסטית ג'רמיין גריר הכריזה פעם: "כל דור צריך לגלות את נינה סימון. היא ההוכחה שאשה־גאון זה דבר אמיתי". נינה סימון היתה מוזיקאית ייחודית, מוכשרת ופורצת דרך. את הכעס ואת הכאב שלה היא הפכה למתנה; היא השתמשה באמנות כמחאה נגד הדיכוי, ולא חששה לשלם מחיר אישי על עמדותיה ומחאתה הפוליטית. היא ספגה לא מעט גזענות, כאישה שחורה, בארה"ב של שנות ה-40, ה-50 ו-60, וגם לאחר מכן, ודלתות רבות נסגרו בפניה אך ורק בגלל צבע עורה. שיריה הפכו לנכסי צאן ברזל, וגם כיום, שנים לאחר מותה, המחאה שלה עדיין רלוונטית, וקולה עדיין נשמע, עמוק, חודר וברור.