Reading Time: 3 minutes

פאולה מוספיה

Reading Time: 3 minutes

נאסף ע״י: יונה יגלום והדס מזוז מעדות קיימת במאגר יד ושם

פאולה נולדה בסרייבו, היום בירת בוסניה והרצגובינה, בשנת 1924. שמה הרשמי היה פאולה, אך משפחתה הייתה וקראת לה פלומבה, כינוי בספרדית. אביה, יוסף, עבד בבית חרושת לעורות. את אמה קלרה היא מתארת כאישה מאוד יפה ואלגנטית. לאחיה קראו משה, אך בבית הוא כונה בראצו.
הקהילה היהודית בסרייבו הייתה גדולה ופורחת. בעיר היו הרבה בתי ספר, תיכון ובתי כנסת של הקהילה. פאולה גרה עם משפחתה ברחוב גדול, שם הייתה להם דירה נאה.

כשהייתה בת חמש נפטר אביה. שנה אחר כך, היא נשלחה להכיר את משפחתו ובאותו זמן, אמה נישאה בשנית לאדם הונגרי בשם ד׳זה אברהם שניהל בית חרושת לעורות. אחרי חתונתם עברה המשפחה לקרלובץ. משם, בשנת 1932, המשפחה עברה לזגרב, שם התגוררו עד 1961.

בזגרב הם חיו בסביבה יפה, בבית קומות, והיו בעיקר בחברת המשפחה. הבית היה מסורתי, אימה הדליקה נרות ביום שישי, וכמסורת אביה שהיה ספרדי, הם היו מציינים את ט"ו בשבט. לבית הכנסת היו הולכים רק בחגים. אמה הייתה חלק מארגון ויצ"ו ופאולה הייתה הולכת למחנה קיץ של השומר הצעיר. הם היו ציוניים, אבל העלייה ארצה הייתה מבחינתם חלום רחוק. המשפחה הייתה מבוססת, תמיד הייתה להם עוזרת בבית, ובכל קיץ היו נוסעים לעשרה ימים לים בסלובניה. הם היו חלק מהתרבות היוגוסלבית, בבית היו מדברים יוגוסלבית וסרבית. אמה הייתה משכילה וכבוגרת ניהלה חנות נעליים, היא הייתה גם מוזיקאית ונהגה לשיר. בזגרב פאולה ואחיה למדו בבית ספר מעורבב, רוב הילדים היו קרואטים קתוליים. הם לא חוו אנטישמיות עד למלחמה, עד אפריל 1941 עדיין הייתה הולכת לבית ספר.

באפריל 1941 הגיעו הגרמנים לזגרב. החלו הפצצות בעיר בלגרד אך הן לא הגיעו עד זגרב. היהודים בעיר החלו לענוד טלאי צהוב, ונאסר עליהם ללכת על המדרכות. כשהחלו לקחת נערים למחנות עבודה, אמה של פאולה החליטה לשלוח אותה לאיטליה, לדודה סשה. היא חשבה שבאיטליה המצב יהיה יותר טוב. אחיה נשאר בבית עם הוריה. פאולה ודודה, סשה, נסעו ברכבת לדלמציה (זאדר). הרכבת הייתה עמוסה מאוד, מלאה ביהודים מבוסניה והרצגובינה. בתוך ההמולה, המזוודה של פאולה נגנבה והיא נותרה בלא כלום. במשך כמה חודשים היא ודודה חיו בדלמציה על הכסף שהביאו איתם. בהמשך נשלחו על ידי האיטלקים דרך ספליט לחוואר.

בחוואר התארחה פאולה בבית של משפחה שהכירה. שם פגשה חברה, קטיה, שידעה לשיר ולימדה אותה לעזור בבית בתמורה לכך שחברי המשפחה נתנו לה לשהות בו. סשה, דודה, היא מעידה, לא עשה כלום, הוא היה גבר יפה וכל הנשים התאהבו בו וסלחו לו. בזמן שהם שהו באיטליה, הוריה של פאולה היו בדרך לשוויץ, והצליחו להישאר חופשיים כמעט עד סוף המלחמה. לקראת סו המלחמה הן נלקחו לברגן בלזן. אימה של פאולה נהרגה ב1945 אבל יתר משפחתה הצליחה לחזור לזגרב.

בינתיים, סשה ופאולה נסעו בעקבות דוד אחר של פאולה לצפון איטליה, למודנה. אולם אשתו של אותו דוד לא הסכימה שישהו איתם והוא נתן להם כסף ושילח אותם לדרכם. הייתה זו בדיוק התקופה בה מוסוליני נפל ואיטליה הייתה באנדרלמוסיה. השמועה הייתה שהגרמנים יפלשו מצפון ואנשים החלו לברוח דרומה. ב1944, פאולה וסשה הגיעו לרומא. ברומא היה מחסור גדול באוכל ורבים מתושבי העיר נדדו דרומה בכדי להתפרנס. ברכבת בעיר הם פגשו איש זר שהציע להם לבוא לביתו. הוא היה מהנדס טוב לב שהתגורר בבית גדול במרכז רומא. שם פאולה זכתה לעשות אמבטיה חמה אחרי זמן רב מאוד. בהמשך, אותו זר, עזר לסשה ופאולה להגיע למנזר שם הם היו מוגנים. החיים במנזר היו טובים יחסית, פאולה פגשה שם חברה – אמה. הנזירות נתנו להן לישון במיטותיהן וישנו בעצמן על הרצפה ומעולם לא ביקשו כל תמורה.

אחרי השהות במנזר, נסעה פאולה ברכבת לבארי ושם חשבה לחבור לקבוצת יהודים בכדי לעלות ארצה. היא החליטה שלא לחזור לזאגרב בגלל היחס לו זכתה שם, שם גם נהרגו דודיה.

בבארי סשה הצטרף לפרטיזנים של טיטו (קבוצת מחתרת שפעלה ביוגוסלביה), שם דרכיהן נפרדו אחרי כל שנות המלחמה. בבארי היא פגשה את אביה של חברת ילדות שלה שלקח אותה לביתו, שם שהתה תקופה עם אשתו וחברתה, מרה. בני המשפחה לא רצו לעלות ארצה כי הרגישו מוגנים ביוגוסלביה. מרה ופאולה ידעו אנגלית והחלו לעבוד יחד כמתורגמניות. במשך כל הזמן הזה, פאולה לא ידעה מה עלה בגורל משפחתה. עם תום המלחמה היא החליטה כן לחזור לזגרב ושם פגשה שוב את סשה שסיפר לה שאימה נהרגה.

דוד אחר שלה, שהתגורר בארץ והיה פועל קשה יום בים המלח, ניסה לשכנע אותה לעלות ארצה ומשפחתה תמכה בכך. היא החליטה לעלות, הצטרפה לעוד 19 בנות שהגיעו מהמחנות, עליהן הייתה אחראית בזכות האנגלית שלה. בארץ היא התגוררה עם דודה בראשון לציון.

כשפאולה הגיעה לארץ, דודה קיבל אותה מאוד יפה מפני שהתגעגע אליה. הוא לא היה נשוי, היה גבר נאה וכולם חשבו שהם זוג. היא קיבלה מיד עבודה באוניברסיטה העברית בזכות האנגלית שלה. היא אומרת שלא ידעה עברית טוב אף פעם. בראשון לציון היא הכירה גם את בן זוגה, חיים ויינברג, שנודע בתור  'הפרינס' של ראשון, ובשנת 1948 הם התחתנו. נולדו להם שני ילדים, דפנה קלרה ודן יוסף, על שם הוריה.

 

 

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

לה מאמי: מה שקורה בשירותי הנשים לא נשאר שם

Reading Time: 3 minutes הסרט "לה מאמי" נכנס לשירותי הנשים במועדון מקסיקני בו גברים משלמים כדי לשתות ולרקוד עם גברות יפות. סיפורן של 2 נשים וחדר שירותים אחד מאפשר הצצה לפיסה בחיי נשות מקסיקו. הסרט זמין און ליין כחלק מפסטיבל דוק-אביב

פוליטיקלי מצלמות: תומר אסייג

Reading Time: 3 minutes תומר אסייג, צלמת סטילס ויוצרת דוקו מתל אביב מצלמת את המחאה בבלפור ומטיילת בדההב של אחרי כיכר תחריר. בלוג הצילום של פוליטיקלי קוראת, פוסט שלישי בסדרה

טראמפ והפרברים: ד"ש משנות החמישים

Reading Time: 3 minutes בניסיון נואש לייצר פער בבחירות, טראמפ פונה לנשות הפרברים ישירות, באותו האופן בו פנה ניקסון לאנשי הפרברים אי אז בשנות השישים, באמצעות איום על הבית. אך האיומים שלו נכשלו במבחן הקשר לבוחר – ולמציאות. סיקור הבחירות בארצות הברית מנקודת מבט פמיניסטית