Reading Time: 5 minutes

פוליטיקלי צופות – הפמיניזם של בנות גילמור

Reading Time: 5 minutes

הטור השבוע יוקדש לתכנית אחת ויחידה, אחת התכניות החשובות של זמננו, בנות גילמור.
לפני יומיים התעוררנו לעולם מעט טוב יותר והתחוור לנו שבנות גילמור הולכות לשוב למסך הטלוויזיה שלנו עם ארבעה פרקים בני 90 דקות שייכתבו ויבויימו על ידי יוצרי הסדרה המקוריים – איימי ודניאל שרמן-פאלאדינו.
החדשות הללו אמורות לשמח את ליבן של כל מי שצפו בסדרה המופתית ששודרה לראשונה משנת 2000 ועד 2007. השמחה רבה לא רק בגלל שאנו זוכות לעוד ארבעה פרקים שיעדכנו אותנו במתרחש בסטארס הולו, אלא גם כי נזכה סוף סוף לראות איך הסדרה הייתה "אמורה" להסתיים. העונה השביעית והאחרונה שלה (שרבות מאוהדות הסדרה מכחישות את קיומה) לא נכתבה על ידי יוצרי הסדרה. לכן מעולם לא זכינו לראות את הסיום שתכננה איימי פאלאדינו במשך שנים ואת ארבע המילים האחרונות של הסדרה שהיא טוענת שנצורות במוחה עוד מהרגע שכתבה את הפיילוט.
אז, לרגל שובן של כמה מהנשים האהובות עלינו למסך, החלטתי להקדיש את הטור השבוע לדיון בפמיניזם הסמוי אך הנהדר של בנות גילמור.

כשראיתי את בנות גילמור לראשונה, לא הייתי פמיניסטית. הייתי ילדה בת 13 וחברה של אמא שלי המליצה לה על סדרה שהיא טענה ששתינו נאהב. עצם הרעיון שאצפה בסדרה יחד עם אמא שלי ואהנה מהחוויה, נשמע לי מטורף. באותה תקופה לא רציתי לבלות זמן עם אמא שלי. העולם שמסביבי סיפר לי (בלי שידעתי זאת אז כמובן) שנשים ובעיקר אמהות הן די מעפנות ושעדיף לי להתחבר עם הבנים שסביבי ולהתכחש למאפיינים ה"נשיים" שבי. ייקחו עוד שנים רבות עד שאשתחרר מהתפיסה הזאת, אבל הפעם הראשונה שבה שברתי קצת את הדוגמה הזאת שהוחדרה לראשי הייתה דרך הצפייה בבנות גילמור.
מדי שבוע, היינו מתכנסות, בהתחלה אני ואמא שלי ובהמשך גם אבא שלי ואחי הקטן וגילינו כמה מהנשים החכמות, המצחיקות, השנונות, המעניינות, הפגומות והמרתקות אי פעם.
בתור חנונית שאהבה לקרוא, לא יכולתי שלא לאהוב את רורי גילמור. היא לא הייתה הילדה הכי פופולרית בעולם אבל, למרות זאת, היא הייתה מגניבה. האהבה שלה ללימודים הוצגה כתכונה חיובית. היא לא הייתה הסטריאוטיפ הטלוויזיוני המוכר של ילדה חרשנית, חסרת חיים ולא מעניינת. היא אהבה לקרוא ואהבה לראות טלוויזיה ואהבה מוזיקה ותרבות פופולרית ובנים.
מדי פעם, יצא לי לשמוע את הטענה שבנות גילמור לא סדרה פמיניסטית כי היא עסקה יותר מדי בחייהן הרומנטיים של לורליי ורורי.
אני חושבת שזאת טעות ענקית. כי גם אם נרצה לחיות בעולם שבו רומנטיקה אינה משחקת חלק משמעותי בחייהן של נשים, זה לא העולם שאנחנו חיות בו עכשיו.
אני התיכוניסטית חשבה על בנים כל הזמן ונעזרתי בחוויות השונות והמשונות של רורי ולורליי כדי להבין עולם חדש וזר ולנסות לנווט בו.

בנות גילמור לא הייתה פמיניסטית רק כי היא הציגה ילדת תיכון למדנית כדמות מעניינת.
למעשה, היום אני יכולה לומר שהדמות של רורי מעניינת משמעותית פחות מכמעט כל יתר הדמויות בסדרה.
הדמות של לורליי, כמובן, הייתה ייצוג פורץ דרך בזמנו. אם חד-הורית שנכנסה להריון בגיל 16, ברחה מהבית והחלה לעבוד כעוזרת בבית מלון בכדי לכלכל את עצמה. אם יש דוגמה לעצמאות נשית-כלכלית זו לורליי גילמור. היא הייתה עקשנית ולעיתים מעצבנת, אבל היא בעיקר הייתה אישה בעלת חוש מאוד חזק של מה היא רוצה (לפחות כל עוד היה מדובר בתחומים הלא-רומנטיים של חייה). היא החליטה לעזוב את הוריה העשירים בגלל שהיא הרגישה חנוקה שם ועשתה זאת. כשאנו פוגשות אותה בסדרה היא מנהלת של אכסנייה ובהמשך היא משיגה את התואר הראשון שלה ואף פותחת אכסנייה משלה.

set_gilmore_flexible

רורי ולורליי לא היו המודלים לחיקוי היחידות בבנות גילמור. סוקי סיינט ג'יימס, שאותה שיחקה מליסה מק'ארתי, היום כוכבת של ממש, הייתה שפית מצליחה. היא לא הייתה נטולת פגמים, היא הייתה מגושמת ולפעמים בלתי אחראית, אבל היא גם הייתה פרפקציוניסטית ויוצאת דופן ביכולותיה הקולינריות. היא גם הייתה מהנשים השמנות היחידות שראיתי על מסך הטלוויזיה באותה תקופה. מדובר בייצוג נדיר במיוחד בהתחשב בכך שגודלה של סוקי לא עלה בתור נושא שיש לדבר עליו במשך כל עונות הסדרה.
גם ליין, החברה הכי טובה של רורי, ואולי הדמות המגניבה בסדרה, הייתה דמות נדירה על המרקע – קוריאנית-אמריקאית מרדנית בעלת אמא דתייה וקפדנית. מאמא קים בעצמה הייתה עוד דמות עגולה ומצויינת. היא הייתה קיצונית והדרישות שלה מליין שימשו פעמים רבות כמקור לבדיחות, אבל הדמות עצמה הוצגה כמורכבת – כאמא שדואגת לבת שלה, כאישה אוהבת ואכפתית.

54e5bfac52cf8_-_kimdef
אסור לשכוח כמובן את אמילי גילמור, המטריארכית של המשפחה. אישה חדה, שנונה ומעידן אחר שהתחתנה עם ריצ'ארד כי אלו היו החיים שהיא הייתה אמורה לנהל ואז גילתה שאולי העולם שהבטיחו לה הוא לא תמיד מספיק. היא הייתה ייצוג נדיר נוסף של אישה מבוגרת שהוצגה כיפה, לעיתים נחשקת, תמיד חכמה אך גם קרה ועקשנית.

images (3)
אחרונה חביבה ישנה כמובן את הפמיניסטית הגדולה מכולן אולי – פריז גלר, יריבתה המיתולוגית של רורי. שאפתנית, חכמה, ממוקדת במטרה ולא מתפשרת. התחרות בינה ובין רורי והעובדה שבסופו של דבר הן הפכו לחברות הייתה בעיניי עוד אבן יסוד פמיניסטית של הסדרה.
gilmore-girls-gif-15

הדמויות הנשיות הרבות, המגוונות והעמוקות הן חלק מהותי מהפמיניזם של בנות גילמור. אף דמות לא הייתה שטוחה. כל אחת מהן הייתה עולם ומלואו וכולן יחד שיקפו עולם שבו לנשים יש עבודות, שאיפות ואופי. זה אולי נשמע מעט אבל בנוף הטלוויזיוני של תחילת שנות האלפיים היה מדובר בתופעה די נדירה.
אבל הפמיניזם הגילמורי היה עמוק יותר מהייצוג שהיה בסדרה.
עד לאותה תקופה, לא ראיתי קשר חיובי בין אמא ובת על מסך הטלוויזיה.
תחשבו על זה שנייה, בכלל לראות אמא ובת מדברות הייתה תקרית נדירה כי תכניות טלוויזיה רבות נמנעו מלהציג אמהות באופן כללי. מעבר לכך, כשאמהות כן הופיעו על המסך, פעמים רבות הן היו קפדניות מאוד, לוחצות, מציקות או פשוט לא מחוברות לבנותיהן.
תכניות טלוויזיה שהציגו אמהות ובנות שמדברות זו עם זו, הציגו בעיקר ריבים בין השתיים. כמובן, שאמהות ונערות בגיל העשרה רבות לא מעט, כפי שכולנו יודעות. אבל לצד זאת, לרובנו יש גם קשר עם אמא שלנו. קשר עמוק ואמיתי ויפה שכמעט ולא נראה באף תכנית. בעולם הטלוויזיוני, אמהות כעסו על בנותיהן, הבנות הימרו את פיהן של האמהות ומעבר לכך, לא היה ביניהן כמעט קשר. מדובר בייצוג כל כך מעוות של המציאות אבל הוא חילחל אט אט לתודעה החברתית. כולנו ידענו שבנות ואמהות רבות בעולם הטלוויזיוני. לא ידענו שיש להן גם קשר מצחיק, שפה משלהן וקירבה שהיא מהותית להתעצבות ולהתקדמות שלנו בחיים. כמעט ולא ראינו את היכולת של הקשר בין אם ובת לעצב את חייהן אחת של השנייה לטובה.
בנות גילמור שינתה את כל זה. כשראיתי את התכנית עם אמא שלי נזכרתי ברגעים הטובים והרעים שלנו. הבנתי את הקשר שלנו מחדש, בתור הקשר החשוב והעמוק שהוא.
עצם הצפייה בתכנית הייתה חלק מאותו קשר והעמיקה את הקשר בינינו, הוסיפה לנו חוויה כייפית משותפת לנצור.
מדי פעם, ראינו את רורי מתייעצת עם לורליי ופניתי לשאול את אמא שלי עצות גם כן.

images (4)
היפוך התפקידים שהיה בבסיס הסדרה – הרעיון שרורי הייתה המבוגר האחראי ולורליי הילדה חסרת האחריות – איפשר לכל אחת מאיתנו להזדהות יותר עם השנייה. פתאום הקשיים של אמא שלי היו לי יותר ברורים, יכולתי להיות יותר סלחנית כלפיה. יכולתי להתחיל ולהבין שהיא אולי אמא אבל היא גם בן אדם (קונספט שהיה זר לי באותה תקופה ולא בטוח שהפנמתי עד הסוף גם היום).
בנות גילמור הייתה חגיגה של הקשר הנשי הבין-דורי ובכלל. החברות הנשית וקשרי הדם הנשיים היו הבסיס האמיתי של הסדרה. כן, כולנו רצינו שלורליי ולוק יהיו ביחד וכולנו לוקחות חלק בדיון המהותי של ימינו – עם מי רורי הייתה צריכה להיות (התשובה היא ג'ס כמובן). אבל בסופו של דבר, החוזק של הסדרה היה טמון בקשרים הנשיים שבבסיסה. רורי אולי שכבה עם דין כשהוא היה נשוי אבל התקרית הזאת רק הייתה מכשול במערכת היחסים שלה עם לורליי.
מערכת היחסים של לורליי וכריסטופר (יימח שמו) הייתה תמיד מסובכת כי, בין היתר, לורליי הייתה מושפעת מהדעות של אמילי בעניין.
מערכות היחסים הרומנטיות אולי היו מהותיות על פני השטח אבל בפועל הן רק היו עוד חלק מהסולידריות הנשית העמוקה ששררה בסדרה.
רורי ופריס שנאו זו את זו בהתחלה אבל נהפכו לחברות קרובות בהמשך, לורליי ואמילי היו שונות מהותית זו מזו אבל עד סוף הסדרה הן למדו להעריך את הקשר שלהן. בעולם שבו מפמפמים לנו שוב ושוב שנשים נועדו להיות אויבות ושהן "שק של נחשים", בנות גילמור הזכירה לנו את הכוח שבחברות נשית ובקשר בין-דורי בין נשים ואם זו לא אג'נדה פמיניסטית חשובה ומהותית, אני לא יודעת מה כן.

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

חטאתי לפנייך ואני לוקח אחריות

Reading Time: 5 minutes התנצלות, מרחב החלמה ולקיחת אחריות אמיתית הם חלק מהתהליך המורכב שקורבנות מתמודדות איתו לאחר פגיעה. אך, מובן מאליו ככל שזה יישמע, טרם הבנו את המשמעות הרחבה של הדברים

בעקבות האימהות – יומן מסע

Reading Time: 12 minutes השיטה פשוטה – הם קודם כל מפצלים בין המפגינים. מרחוק אנחנו רואות אימהות אחרות, אנחנו מקוות שזה עוזר. כמה דקות אחר כך הן מופיעות עם עיניים אדומות ומספרות שהפעם, האלימות הופנתה גם אליהן.