עדי שחם היא מוזיקאית יוצרת שפרצה לחיינו רק בשנה האחרונה, וכבר הספיקה להרעיד את הסצנה המקומית.
אלבום הבכורה שהוציאה באוגוסט האחרון – "צבא של מכשפות" זכה להמוני שבחים מכל עבר, בזכות טקסטים נוקבים וחתרניים ומוזיקה עם ניחוח משנות השמונים.

ביום רביעי הקרוב (31.10), תשיק את אלבומה הראשון – "צבא של מכשפות" במועדון לבונטין 7 בתל אביב. בהשקה החגיגית תארח את טליה אליאב ולכבודה גם תופיע בהרכב מלא. 

אז מאיפה את מגיעה?

עברתי הרבה דירות בחיים שלי, בגיל 10 הגעתי לרעננה ושם בעצם גדלתי. הייתי ילדה די אפלה וחסרת בטחון. הייתה לי קומה משלי במרתף בבית של ההורים ובקושי יצאתי משם חוץ מלבי"ס ולפעמים לתנועת נוער. שמעתי המון מוזיקה וראיתי הרבה טלוויזיה ואכלתי ג'אנד פוד ובכיתי. בתיכון ישבתי עם חברים מאחורי האולם ועישנתי. ממש סצנה מתוך סרט אמריקאי. כנראה כשאת גרה ברעננה וגדלה על בברלי הילס ודוסון קריק אם את לא בלונדינית עם אוטו אדום או רקדנית דקיקה ממגמת מחול – ככה החיים שלך נראים. לא משהו מגניב שהייתי רוצה לחזור אליו. הפריבילגיה היחידה היא שהיה לי הרבה זמן לבד אז קראתי המון וחשבתי המון מחשבות והייתה לי הזדמנות לפתח ביקורת חברתית די נוקבת על החיים שם. יצאתי לשנת שירות ולגרעין נח"ל וזה עיצב את השקפת העולם שלי יותר מכל דבר אחר. גרתי בקומונה עד גיל 27 והייתי חלק מחבורה של אידיאליסטים מחנכים שעוסקים בצדק חברתי.

אז מתי התחלת להתעסק במוזיקה באופן עצמאי?

התחלתי לעשות מוזיקה בגיל יחסית מאוחר, בתור טינאייג'רית שרתי במקהלות וטקסים אבל לא הייתי קוראת לזה "לעשות מוזיקה" . תמיד כתבתי טקסטים ולמדתי פיתוח קול אבל זה היה משהו מהצד, לא חשבתי שיש לי זכות לשים את זה במרכז….
בגיל 25, אחרי פרידה מבן זוג שהיה לי, התחלתי לחשוב מחדש על דברים  והעניין עם המוזיקה התחיל לבעבע..

מתי הבנת שזה עיסוק כל כך מרכזי בחייך?

 קצת לפני שעזבתי את התנועה בגיל 26-27. הייתה לי תחושה חזקה שאם אני לא הולכת לעשות משהו עם החלק בי שיש לו צורך לשיר ולעסוק במוזיקה אני אתחרט על זה מאוד. חזרתי ללמוד פיתוח קול ותוך שנה נרשמתי לרימון. זאת הייתה הדרך שחשבתי שבה אנשים עוסקים במוזיקה – הולכים ללמוד. הלימודים היו קשים והרגשתי אבודה לגמרי, גם חברתית וגם יצירתית. תוך כדי הלימודים הבנתי שלא מעניין אותי להיות זמרת ואני חייבת להפוך את הטקסטים שלי לשירים. אז כל המחשבות והשירים הקטנים שכתבתי בשוליים של המחברות שלי התחילו להפוך לשירים מולחנים. למדתי ללוות את עצמי על פסנתר, למדתי לשיר ולנגן לפני אחרים ולא להתנצל על זה. למדתי בעיקר למי לא להקשיב, איזה עצות לא לקחת.

מה את מרגישה שלהיות "אישה בתעשיית המוזיקה" אומר? ומה זה אומר לך?

זה אומר שאני צריכה להילחם חזק יותר, כמו נשים בכל תחום אחר. לצערי הרב נשים עדיין מקבלות פחות במה בתעשייה הזו. והן מקבלות בראש כשהן נאבקות על מקומן. בחרתי במודע לעבוד בעיקר עם נשים באלבום הזה, חוץ מיובל רוזין בן זוגי שהפיק איתי את האלבום וגם מנגן איתי, כל נשות המקצוע הן נשים. זאת גם אפלייה מתקנת והזדמנות לעבוד עם נשים שאני מעריכה ואוהבת אבל גם תוצר של חוויות פחות טובות שהיו לי בעבר עם גברים מוזיקאים שניסו להסגביר לי. יצאו מתוך הנחה שבגלל שני אישה אני אולי זמרת טובה אבל לא מוזיקאית. זה התיש אותי ואין לי כח לדינמיקה הזאת.  אני גם מראש אומרת על עצמי שאני מוזיקאית פמיניסטית והתכנים של המוזיקה שלי הם בהתאם. ברור לי שזה גורם לחלק מהאנשים להירתע ולא להתייחס. אבל זה נאמן למי שאני.

את מציפה נושאים שלא זוכים להתייחסות משמעותית במוזיקה הישראלית איך זה הגיע? מאיפה הדחף להתעסק דווקא בנושאים האלו?

השירים באלבום "צבא של מכשפות" לא נכתבו מתוך אג'נדה של לעשות אלבום פמיניסטי אלא מתוך שיחות עם חברות, קשרים עם גברים, התבוננות על יחסי הכוחות בחברה. הנושאים שעולים באלבום – ניכור, קשרי תלות בתוך זוגיות, קנאה בין נשים, מחלות שלא רואים – אלה דברים שמעסיקים נשים ביום יום וזה מעסיק אותי כנראה בעיקר בגלל שאני אישה.

ובכל זאת, רוב האנשים נוטים לכתוב על הרגשות שהם חווים מהסביבה שלהם כמשהו מאוד אישי, את פתחת את האלבום שלך למקום אחר, לא עוד אלבום על אהבה נכזבת וסיטואציות יומיות.

נכון,  אני כועסת הרבה על דברים, אני לא יכולה להישאר אדישה למה שקורה סביבי. בשבילי האישי הוא פוליטי.  שירים אישיים ורומנטיים לא מעניינים אותי ואני גם פחות שומעת אותם. אני רוצה לשמוע אמת ולדבר אמת. תמיד צרכתי מוזיקה, ספרים, סרטים שיש להם מסר פחות אישי ויותר חברתי. ואני שמחה שבתור מוזיקאית זה מה שאני מוציאה החוצה.

 

השיר "אובססיה" מרגיש לי מצד אחד מאוד אישי, שנכתב "בהקדשה" כמעט,  ומצד שני, אני חושבת שכל אחד יכול להזדהות איתו .

זה באמת שיר אישי. מדי פעם אני "נתפסת" על אישה שאני ממש מעריצה/מקנאה/רוצה להיות כמוה ואני הופכת להיות קצת סטוקרית שלה בדמיון. אני מתחילה לחשוב בצורה אובססיבית, לא רצונית, על מה היא חושבת, מה מעניין אותה, איזה ספרים היא קוראת, מה היא היתה עונה אם היו שואלים אותה משהו וגם אם היא חסרת בטחון כמוני, אם יש לה חולשות ומה הן. אני בולשת אחריה בראש שלי ומנסה להידמות אליה. אני חושבת שזו סוג של קנאה לא מדוברת שהרבה נשים חוות. מצד אחד זה מפחיד להפסיק להיות מי שאני ולהתחיל להיות חיקוי מצד שני ברור זאת אשליה מוחלטת כי אני לא באמת יודעת איך האישה הזאת חיה, אני ממציאה אותה בעצמי. כתבתי אותו על מישהי ספציפית אבל מאז כבר הייתי באובססיה על הרבה נשים אחרות.

מעניין, איך זה בא לידי ביטוי?

זה בא לידי ביטוי בסטוקריות בפייסבוק ובאינסטגרם, אבל גם בלקבל השראה מנשים מדהימות. להתבונן על דרך שעשו נשים שאני מעריכה ולשאוב מהן כח, לראות מה הן עשו ולעשות גם, אבל בדרך שלי.
לגמרי יכולתי להיות אובססיבית ככה גם לגברים אבל אובססיה לאישה זה נטו קנאה ולגבר זה סוג של צורך להיות נאהבת. אבל שניהם נובעים מאותו מקום – צורך שיראו אותי, לקבל אישור חיצוני למי שאני.

הוצאת אלבום באופן עצמאי לגמרי.  עשית באמת כמעט כל דבר שאני יכולה לחשוב עליו לבד. איך זה מרגיש?

הכי קלישאה בעולם אבל האלבום הזה הוא הילד שלי. החלטתי לעשות אלבום עצמאית בלי לייבל או יח"צ חיצוני. את הפקת האלבום והרבה מהחלקים הטכניים של הקליפים עשיתי עם יובל באולפן הביתי שלנו. הבאתי לאולפן שירים ועיבודים מוגמרים וכל ניואנס באלבום הזה או סביבו הגיע מתוך חשיבה על מה יש לי להגיד ואיך הכי נכון לי להגיד את זה. כאישה שמוקפת בהמון מוזיקאים גברים היה לי חשוב מאוד ששום דבר לא יהיה מוכתב לי. לא רציתי שחוסר הבטחון שלי יצוץ ברגע הלא מתאים ויגרום לאנשים אחרים לקחת את היצירה שלי למקום שמתאים להם ולא לי. אני שמחה שאין להקה מאחוריי, זה משחרר שאני לא צריכה להביא בחשבון אסתטיקה של אף אחד אחר. כל מה שלא הולם את הרעיון שהיה לי לגבי השירים באלבום, או אפילו עטיפת האלבום או הקליפים, לא נכנס. זה היה תהליך ממש מפרך אבל זיקקתי מתוכו את היוצרת שאני רוצה להיות וזאת הייתה חוויה מדהימה.

כמובן שגם אותי השורה – "כולכם גרועים בעיני" תפסה, שזה גם המשפט שבחרת להדפיס על המרצ'נדייז שלך.

 זאת מחווה לכל מי שאי פעם ישב מאחורי האולם ועישן וחשב מחשבות מיזנתרופיות. כשאת ממש ערה העולם והאנשים בו מייאשים. מדהים כמה אנשים כתבו לי שהם מזדהים עם השורה הזו, ואז חברה הציעה לשים אותה על חולצה וחשבתי שזה ממש מדויק. חברות כתבו לי שהן ילבשו את החולצה ביום רע כשלא בא להן שאף אחד ידבר איתן. זאת תגובה לגיטימית בעיניי לעולם שהולך ונהיה יותר מדכא לחיות בו. זה ולעשות מוזיקה כועסת.

 

מי ההשפעות הכי גדולות שלך?

מגיל קטן שמעתי המון מוזיקאיות נשים. קיבלתי בתיכון אוסף תקליטים ופטיפון שעבר בירושה מדודים שלי שהתבגרו באייטיז וזה השפיע המון על הטעם שלי. שמעתי המון מדונה, קייט בוש, סוזי והבנשיז. וגם הרבה מוזיקה בעברית. מזי כהן באופרת הרוק מאמי הייתה השפעה גדולה, וכמובן ענבל פרלמוטר שהקול הייחודי שלה עדיין מהדהד בעיניי בהרבה נשים שעושות מוזיקה בארץ. יש אפילו הייטרים שכותבים לי שאני מנסה לרכב על ההצלחה שלה ולגנוב את השם המכשפות… זה מצחיק אותי כי אפילו לא חשבתי על זה כשכתבתי את השיר שעל שמו נקרא האלבום אבל זה רק מראה איזו השפעה תרבותית משמעותית הייתה לה. אני רואה המון הופעות ומכירה טוב את סצנת המוזיקה המקומית, אני חושבת שזה עזר לי להיות מוזיקאית יותר טובה. היוצרים שאני הכי מתחברת למה שהם עושים כיום בארץ והכי מעוררים בי השראה הם אסף אמדורסקי הילה רוח ורייסקינדר.

 היו שירים שלקח לך זמן להוציא? שהרגשת שהם אישיים מדיי מכדי להתפרסם באלבום שיכול להגיע לכל אדם באשר הוא?

היו שירים שלא נכנסו לאלבום אבל לא בגלל שהם אישיים מדי אלא בגלל שהטון שלהם לא התאים לרוח של האלבום. השיר המחלה הוא אולי השיר היחיד שהתלבטתי לגביו. זה שיר שמספר על התמודדות עם הפרעות אכילה והתמכרות. היום אני מבינה שכל אחד לוקח את השיר הזה למקום האישי שלו. לכל אחד יש את המחלה הנראית או הלא נראית שלו להתמודד איתה.

איך הכרת את טליה אליאב? ומאיפה הגיעה ההחלטה לארח אותה?

אני עוקבת אחרי טליה כבר הרבה שנים, כמעט עשור. ההופעות שלה תמיד היפנטו אותי, מבחירת הבגדים, לסאונדים המדויקים שהיא מביאה, לקול הענק שלה. היא הייתה השראה עבורי. הופעת ההשקה של האלבום שלה 6:28 הייתה השראה גדולה בעבודה על הופעת ההשקה של "צבא של מכשפות". ובכלל האלבום הזה יפיפה בעיניי, מאוד אלקטרוני ושונה מכל דבר אחר שהיא עשתה. הכרתי אותה דרך אחותי נועה שחם, שהיא קולנוענית ועשתה סרט שטליה כתבה לו פסקול. טליה אהב את המוזיקה והסכימה לבוא להתארח. אנחנו מבצעות ביחד בהופעה שירים שלה ושלי. מרגש מאוד.

מה התכנון להמשך?

אחרי ההשקה אני יוצאת לסיבוב מינימליסטי שמשיק את האלבום בכל הארץ. ואחרי זה מתחילה לכתוב אלבום חדש עם שירים שכבר מתחילים להיאסף. התחלתי גם להפיק מוזיקלית למוזיקאים אחרים וזה ממש כיף. ויש גם איזה רעיון של אי פי עם שירים שתירגמתי שאולי יקרה ואולי לא.

 

הסיבוב המלא של האלבום הוא:

31.10 – השקה בלבונטין 7 בת"א

19.11 – התקליט, ירושלים

24.11 – טאקו סלאש, חיפה

26.11 – פאב ליבובסקי, שדרות

 

קישור לרכישת כרטיסים להשקה בלבונטין 7 : https://tinyurl.com/y9wfrxyn

את האלבום המלא של עדי תוכלו למצוא כאן:
 https://www.adishaham.com/ 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

ניתוח הספר "האירוע", שמספר את סיפורה של הכותבת שיברה הפלה לא חוקית בשנות ה60 בצרפת. הגוף הנשי הוא גוף ללא מוצא שכן כל ניסיון להפסיק את ההריון נתקל במערכות פטריארכליות חברתיות ומדינתיות. האירוע פורם את המערכות האלה וחושף צעד צעד כיצד נשים מנסות להציל את חייהן והסכנות הטמונות בכך.
אם אתן שואלות אותי מה הבעיה המרכזית המונעת מהאנושות להתמודד עם האתגרים הרבים שמציפים אותה – היא שפסיכופטים מולכים עלינו במופע מתעתע ואכזרי במיוחד. אבל יש מה לעשות, יש לנו כבר את הידע של איך להתמודד עם פסיכופטים

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.