מאת עידית דסאואר, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

רבקה שמי (18 במרץ 1898, חרסון, רוסיה – 9 בפברואר 1983, קריית ענבים, ישראל), מחלוצות העלייה השנייה, דמות משמעותית בשיח האמנותי במשכן לאמנות עין חרוד, נודעה בתור "אשת הצייר", כלשון הכיתוב על המצבה שלה, בבית העלמין בקריית ענבים. אמו של אהרן שמי, הידוע בכינויו ג'ימי, עליו כתבו בני הזוג שמי את "חברים מספרים על ג'ימי", ספר הנצחה שהפך קאנוני בספרות היזכור.

ילדות ונעורים

נולדה ב-18 במרץ 1898 לחיים יצחק בן זאב (זבין) ושרה לבית גיטל, אחות למרים, חנה ולאה. אביה נולד בשנת 1854 בעיר חרסון שברוסיה, אמה, ילידת 1858, נולדה בסלוצק שליד מינסק, בשנת 1876 הם נישאו. הוא היה מורה ומנהל בית ספר תלמוד תורה בסלוצק, והיא עקרת בית. בעקבות הפרעות ב-1905 החליט האב כי המשפחה תעלה לארץ ישראל, במטרה להעניק לבנותיו חינוך יהודי וחינוך חקלאי עברי.1

בשנת 1906 הגיעה המשפחה ארצה, דרך טורקיה ואיזמיר, בימי תחילתה של העלייה השנייה. בהגיעם לנמל יפו עגנה בעומק הים. בזיכרונותיה תיארה רבקה כיצד פועלי הנמל הערבים העבירו אותם מיד ליד כמו חבילות של שקים, עד שהגיעו לחוף.2

בנעוריה, ברחובות

ההסתגלות היתה קשה מאוד. האב, שמעולם לא עבד בעבודה פיזית, נאלץ להתנסות בעבודות מזדמנות. בנוסף, כל רכושם נותר ברוסיה בידי עורך דין לאחר שהבטיח להעביר להם את שוויו, אך רימה אותם. האב למד  להכין בירה וקווס (משקה רוסי) ומכר אותם כשהוא מוביל אותם בעגלת יד בעזרת אשתו.3

כעבור כמה חודשים עברו למושבה נס ציונה, שם התפרנסו ממכירת תפוזים. רבקה עזרה במכירתם, בעיקר במקומות מרוחקים, רכובה על חמור. כעבור עשרה חודשים עברו להתגורר במושבה רחובות, בה התגוררו הוריה כל חייהם.

ברחובות פתחו בית אוכל, מעין מסעדה. הם בישלו והגישו לפועלים. שכר הפועלים היה נמוך מאוד, לכן מכרו להם בעיקר בהקפה. במהלך הזמן יצא שמו של בית האוכל, והחלו לפקוד אותו ראשי ההנהגה של העלייה השנייה, אנשי רוח הגות ויצירה, ביניהם דוד בן-גוריון, אז דוד גרין, א"ד גורדון, ברל כצנלסון, דוד שמעוני ויוסף טרומפלדור. רבקה, אז כבת תשע, הקשיבה לשיחותיהם והתפעלה מגדולתם ומרעיונותיהם המהפכניים.4 היא למדה בבית הספר ברחובות ובחופשות עבדה אצל האיכרים, בעיקר בקילוף שקדי ובטבק, במטרה לעזר בפרנסת המשפחה, לרוב עבדה בקילוף שקדים או בטבק.

היכרות עם מנחם שמי ונישואין

צייר: מנחם שמי

בשנת 1911, והיא בת 13 וחצי, סיימה את בית הספר היסודי והתעתדה להמשיך את לימודיה בירושלים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזרה לבית הוריה. ב-1915 הצטרפה למיגור מכת ארבה שפקדה את הארץ, ופגעה אנושות בחקלאות. כל תלמידי בתי הספר בעיר גויסו לעזרה, והגיעו גם תלמידי בית הספר לאמנות "בצלאל" בירושלים. אחד מהם היה מנחם שמי,  והם הכירו.

בשנת 1915 קיבלו חלק מן התלמידים והמורים אזרחות של האימפריה העות'מאנית, וב- 1916, בעקבות החמרה במצבו הכלכלי של בית הספר, המליץ בוריס שץ מנהל "בצלאל" לתלמידיו להתגייס לצבא העות'מאני.5 מנחם שמי נמנה עם המגויסים. הוא סבל מאלימות, כינים, פשפשים ובדידות ובשל כך החליט לערוק, חזר לירושלים, נתפס ועתיד היה להיות מגורש לדמשק. בהתערבות בוריס שץ הוא נשאר בירושלים, אך עדיין היה מבוקש בידי השלטונות. מקץ שבעה חודשי שירות חלה בדיזנטריה ואושפז. רבקה הצליחה להבריח אותו מבית החולים לרחובות, כשהוא לבוש בגדי אישה.

הוריה אסרו עליו להתגורר בביתם וסידרו לו מגורים בחדר ברחובות. עם זאת אסור היה לו להראות ברחובות העיר, משום שנחשב עריק. ימים ארוכים התבודד בחדרו ורבקה ואחיותיה הביאו לו אוכל. באפריל 1917 הם נישאו ועברו לגור בבית הוריה. מפחד הטורקים עבר הזוג להתגורר בדירת מסתור ברחובות, עד לכיבוש דרום הארץ על-ידי הבריטים.

מורה צעירה בטבריה

שמי התגייס לגדודים העבריים וביולי 1920 חזר לרחובות. ב-1922 עברו לגור בחיפה, ברחוב גדעון. הוא קיבל משרה חלקית בהוראת ציור בבית ספר יסודי א' והיא לימדה שם תפירה ומלאכת יד.6

משנת 1928 החלה הקריירה של שמי לפרוח. בקיץ וסתיו 1929 ביקר לראשונה בפריז וזכה לשבחים על התפאורה שבנה ל"הבימה", במסע התיאטרון באירופה. בנובמבר הצטרף ל"אגד אמני ארץ-ישראל". בשנת 1931 ביקר מארק שאגאל בביתם ועודד את מנחם לבקר בפריז.7 החל מ-1937 התמקד בתחום הציור, הוא פנה להנהלת מוזיאון תל-אביב בבקשה לקיים תערוכת יחיד עבורו ונענה בחיוב.

שמי נעדר מהבית לתקופות ארוכות, ושהה בעיקר בצרפת. היא לקחה על עצמה את ניהול הבית והמשפחה וקידום יצירותיו בארץ. בקיץ 1937 הציג בפריז תערוכת יחיד (בגלריה בילייה), ובה ציורים מתקופת עכו (נופים ודיוקנאות), ונפגש עם חשובי אמני אסכולת פריז: שאגאל, סוטין, קרמן, קיקואין, מאנה-כץ, דוברינסקי, אברדם ואחרים. הוא פרסם מאמרים וזכה בפרסים. במהלך מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ונשלח לאל-שאט ליד סואץ, שם עסק בעבודות שיפור פני המחנה. לאורך כל השנים היא איפשרה לו את חירותו היצירתית, עודדה ואף תמכה בהחלטותיו, גם אם הדבר דרש התנתקות מהמשפחה. ביולי 1943 שירת בבנגזי שבלוב וסייע למורי בית הספר היהודי המקומי בהוראת הציור. אז החל לצייר לראשונה נושאים יהודיים. בתחילת דצמבר השתחרר משירותו וב-1946 חזר להוראת הציור בבית הספר ושכר דירה בצפת, שם צייר נופים ותפנימים של בתי כנסת עתיקים בעיר.8

בית משפחת שמי

רבקה וילדיה נעמי, זאב ואהרן (ג'ימי)

לרבקה ולמנחם שמי נולדו שלושה ילדים: נעמי (1921), זאב (1923) ואהרן (ג'ימי), שנולד בשנת 1926. ביתם היה בית בוהמי, בו הרבו להתארח אמני הארץ. בבית חינכו לאהבת הארץ, לאמנות ולמוסיקה. נעמי הייתה ציירת ולמדה אצל אביה מגיל צעיר. האח הצעיר ניגן בכינור. היא שילבה בחינוך הילדים את חשיבות האמנויות והיצירתיות האישית, לצד ערכים חשיבות הקולקטיב, תרומה לקהילה וזיקה לארץ ולאדמתה. אמר פעם בנם ג'ימי: "אם האמן ירד לקהל יהיו שניהם שרויים בבוץ. גם האמן וגם הקהל. אולם, אם האמן יהיה חופשי ליצור כנפשו, תהיה האמנות אמיתית וטהורה, ובמשך הזמן יתחיל גם הקהל להבין אותה", וגם: "הנה פרחים. דבר יפה. אך אם הם מצוירים רע, הרי פח זבל המצויר טוב, יפה מהם. ואפילו יוסיף הצייר לפח-הזבל, גם סיר לילה, יהווה נושא זה יצירה אומנותית. הכל תלוי, כמובן, בזה איך יעשה זאת. רוח האדם היא חופשית ויוצרת והיא יכולה להתבטא גם בנושא זה".9

נעמי שמי

רבקה ונעמי שמי

בשנת 1937 נסעה נעמי שמי, והיא בת  16, נסעה ללמוד בלונדון ב- Central School of Art. היא ביקרה בפריז והציגה בתערוכות. בארץ זכתה במספר פרסים מטעם משרד החינוך והתרבות ופרס הרמן שטרוק.10 היא שירתה בצבא הבריטי במצרים, שם הכירה את דויד, חייל אנגלי, הם התחתנו ונולד להם בן, אבנר, נכד בכור לרבקה ולמנחם שמי. הנישואין עלו על שרטון וכשאבנר היה בן שנה וחצי נפרדודויד נהרג זמן קצר אחר כך בתאונת דרכים. נעמי לא היתה פנויה לטיפול בילד, שכן היתה עסוקה בציור, ומי שטיפל בילד היה דודו, זאב. 

נעמי מציירת בצפת

אבנר עבר לגור ברחובות עם זאב ובעקבותיו עבר לקיבוץ מעגן מיכאל. רבקה היתה קרובה מאוד לנכדה והרבתה לבקרו. מששבה נעמי ארצה, בשנת 1950, התגוררה בצפת והציגה תערוכותיה בארץ11 ובעולם.12

אבנר נפל במלחמת יום הכיפורים, בקרב באיסמעיליה, והוא בן 26, קצין בדרגת סרן.13 נעמי נפטרה ב-20 בפברואר 1983.

זאב שמי

רבקה וזאב שמי

ראשית דרכו של זאב שמי הייתה בתנועת הצופים בשבט משוטטי הכרמל. כשסיים לימודיו בבית הספר הריאלי יצא להכשרה בקיבוץ גבת. הוא אהב מאוד את עבודת האדמה, על אף הקושי הפיזי, ובעידודה של אמו, שראתה בעבודת האדמה שליחות אישית, מוסרית ומצווה לגאול את הקרקע, התמיד בכך. בקיץ 1943 הצטרף לקבוצת הצופים בפרדס חנה, שם עבד במספוא וריכז את הענף.

זאב ורבקה שמי

בשנת 1949, כשעלו להתיישבות במעגן מיכאל, שימש כמרכז משק. הוא נישא לניצה, מורה לתרבות הגוף. ב-1963 נהרג בתאונת דרכים.14 גם לאחר התאונה, נשארה המשפחה מאוחדת.15 בשבעה למותו כתב חבר מעגן מיכאל: "זאב שמי, בן אמו רבקה, ובזה מקופלים נאמנות ויחסי כבוד מופלאים; ונהר של רגשות, שגם הוא העצור והמאופק לא יכול להסתירו".16

בשלושים למותו כתב יוסי גמזו, תחת הכותרת "חברים מספרים על אמא", שיר לרבקה שמי. השיר מונה עשרה בתים ונפתח במילים: "יקירה שכמותך, אם תנמיכי בינינו את בכיך – יכירוך גם אזני החרשים: בכי מכר שכזה, כבר שומעים ברחובותינו. לא אחת, ולא שתיים, כי אם בשלישית".17

אהרן (ג'ימי) שמי 

אהרן נולד ב-29 במאי 1926 וכונה בפי חבריו "ג'ימי". לצד לימודיו עבד בחקלאות, תחום אותו אהב ובו שאף לעסוק. כמו כן  צייר קריקטורות, כתב שירים וניגן בכינור. בספר מעלות לוחמים נכתב: "העידו עליו כי היה הטיפוס החדש שצמח בארץ ישראל. צבר, אבל מיוחד במינו, צבר שההתלבטות, הנובעת מאופיו המורכב, משמשת בו בערבוביה עם בהירות מופלאה. הוא היה מסוגל להגיד לבחורה בשעת ריב: נשקי לי בת… ודקה לאחר מכן לשבת על-ידה ולהתווכח על סוציאליזם, אמנות ומוסיקה".18

רבקה אהרן (ג'ימי) ומנחם שמי

ב-1945 הצטרף להכשרה המגויסת של הפלמ"ח בקיבוץ נען והשתתף בפעולות חבלה כנגד הבריטים, ביניהן פיצוץ גשר עזה בליל הגשרים. ב"שבת השחורה" נאסר ונשלח לרפיח. אחרי כן סיים קורס מפקדים והוסמך כמפקד מחלקה. במהלך שירותו הוא נפצע פעמיים, בין היתר נחלץ מהתהפכות ג'יפ בוער, וחזר להכשרה לאחר שהחלים ויחד עם חבריו עלה להתיישבות בקיבוץ חוקוק. במלחמת העצמאות נתמנה למפקד פלוגה ב' של הגדוד החמישי של חטיבת הראל ונלחם בדרך לירושלים. באוקטובר, במסגרת "מבצע ההר",  נהרג כתוצאה מפגיעת כדור בודד.19 גופתו הובאה בארון מבית שמש לבית החולים הקדמי של הפלמ"ח בקריית יערים, ולאחר שהוריו הוזמנו להיפרד ממנו, נטמן בבית העלמין הצבאי בקיבוץ קריית ענבים.

בספר חברים מספרים על ג'ימי כתבה על ביקורו האחרון בבית: "אני הולך, חפשי אותי בעוד עשרה ימים. אלה היו המילים הפטאליות והאחרונות ששמעתי ממנו. כשנפרד ממני קמתי לפניו. היה לי רצון לרוץ אחריו. התרוממתי וצעדתי כמה צעדים בכיוון האוטו. באזני צלצלו המילים המילים: אמא, תחפשי אותי כעבור עשרה ימים […] מילים פטאליות היו אלה. זה היה ב-11 בלילה. בדיוק כעבור 10 ימים באותה שעה מצא את מותו. […] באתי לאבו גוש. הורדתי את השמיכה מעל פניו החיוורים, פני שיש. הם היו יפים וגאים כפני נשר צעיר. כאילו היה גאה על מוות זה שמת".20

חברים מספרים על ג'ימי

רבקה ומנחם יצרו יחדיו את הספר חברים מספרים על ג'ימי, כאחד מספרי הזיכרון הראשונים המוקדשים לנופל אחד במלחמת העצמאות. חלקו הראשון מורכב מסיפורים וזיכרונות מפי חבריו לקיבוץ חוקוק, שחלקם לחמו עמו. כמן כן יש בספר אוסף ממכתביו ושירים שכתב אז. ההגות והשירים עוסקים בעיקר בפילוסופיה ולא בחוויות הקרבות עצמם. את שיריו נהג להחביא בתחתית הקיטבג הכחול שלו. משזה אבד, אבדו גם רוב שיריו. בספר איורים מאת אביו, ובסופו מכתב אישי ארוך, המתפרש על פני עשרים עמודים, בו נפרדה רבקה מבנה, כפי שהיא כינתה אותו – אהרונצ'יק.

רבקה על יד קברו הטרי של ג'ימי / קריית ענבים

היא סיימה את מכתבה במילים הבאות: "יש אומרים, אנשים נכים אומרים זאת, שלעתים הם מרגישים את האבר הקטוע, את היד ואת הרגל, כאילו עודם אתם. עצבים אלה שהפעילו את האיברים הקטועים עדיין קיימים ופועלים והם שיוצרים אשליה זו.  כמה עצבים ונימים, דקים שבדקים, עוד קושרים ומרתקים את האם אל הבן שאיננו. ועם הסתלקותו הם מתעוררים אז לפעולה מוגברת להחיות אותו בתוכה מחדש, להולידו כאילו שנית. ואם נגזר שהמוות הוא חידלון מוחלט וסופי, – הרי שחידלון סופי זה בא על הבן עם מות האם. ורק אז הוא בא על שניהם יחד".21

בספר נכללה גם שיחה בינו לבין הוריו, באחד מימי ההפוגה, כשהגיע לביקור בבית לאחר שלא כתב להם תקופה ארוכה. "אתה יודע אהרן, אינני כועסת עליך על שלא כתבת לנו. אני מבינה שהיה לך קשה לחשוב גם על הקרבות ועלינו […] אמא – אינך יודעת. עם אמא אנו יוצאים לרוב לקרב ואם אמא חוזרים; כשאחד נפצע הוא אומר 'אמא'. זו המילה הראשונה שלו, ולפעמים גם האחרונה".22

הספר היה פרי יצירתם המשותפת של ההורים, אך ראה אור בשנת 1952 לאחר מותו של מנחם, וכך את שלבי העריכה האחרונים סיימה בגפה.

חברים מספרים על ג'ימי, בית העלמין קריית ענבים

לספר חברים מספרים על ג'ימי נודעה השפעה רבה על הדור הצעיר בארץ בשנות החמישים והשישים, בתארו את דמות הצבר. קטעים הוקראו לרוב בפעילויות של תנועות הנוער ובטקסי זיכרון ומאוחר יותר שולבו במקראות של בתי הספר. יצחק שדה כתב: "הספר אינו על ג'ימי כלומר לא רק על ג'ימי. והוא לא רק על אלה ששמותיהם הוזכרו בפרוש או לא בפרוש בדפיו. זהו ספר על דור, על קולקטיב, על הכלל. ועם כל זאת, כל פרט שהוזכר בספר מיוחד הוא וניכר הוא. הכלל לא טישטש את ייחודו, לא טישטש שום סגולה מסגולותיו. הספר הוא שיר מזמור לכלל".23

ב-1970 העלה תיאטרון "הבימה" הצגה על בסיס הספר.24 עיון נוסף בו מתבטא במחזה של עמוס קינן חברים מספרים על ישו".25

 

דוד בן גוריון כותב לרבקה שמי

רבקה וג'ימי באבו גוש. צייר מנחם שמי / חברים מספרים על ג'ימי.

בשנת 1976 פרסם דוד בן-גוריון ספר ובו מכתבים אישיים להורים ששכלו את בניהם במערכות ישראל. בספר נכלל מכתב לרבקה שמי בחברים מספרים על ג'ימי. בסיומו כתב התייחס לזיכרון הנופלים: "איני מסכים לדבריך האחרונים; אין חידלון סופי, וטוב שהוספת המילה 'ואם'. המוות אינו חידלון מוחלט וסופי. חיי כל אדם נארגים לא רק בחיי אמא שלו; הם נספגים בתוך החיים של דורו ושל הדורות הבאים – ואין חידלון מוחלט. גם חיי האם נארגים בחיי הבנים ובני-בניהם ובחיי דורה. לבנים ולאימהות כאלה ודאי שאין "חידלון מוחלט' – אפילו הכאב והצער העמוק עומד בעינו – ונצרר בצרור החיים. תפארת חיי – האדם – זוהי מצבת –הנצח שהאדם מקים לעצמו בלא יודעים, והחידלון אינו שולט בה".26

רבקה גובר ורבקה שמי

התייחסות נוספת למותו נמצאת בספר של רבקה גובר, מורשה להנחיל. גובר, ששכלה את שני בניה במלחמת העצמאות, כתבה אודות בני הזוג זבין אותם הכירה, לאחר עלייתה ארצה עם בן זוגה מרדכי, בשנת 1925, בהצטרפם לקבוצת "חבורת דרום", ברחובות. "בשובי מ'הדסה' חיכתה לי הפתעה. מרדכי עבר דירה. הוא שכר דירה משותפת במרכזה של רחובות, בביתם של הזוג זבין, ממייסדי המושבה. היו אלה זקנים מופלאים. כעבור שנים רבות אחרי מותם, פתאום הם הופיעו שוב בפני עיני המשתאות במלוא קומתם, ליד שולחן השבת, ממש כמו חיים! היה זה בתערוכה של הצייר מנחם שמי, שהיה חתנם. בעלה של בתם רבקה ואביו של 'ג'ימי', המהולל שבין בחורי הפלמ"ח, שנפל במלחמת השחרור.

כעבור למעלה מעשרים שנים, כשנתיים אחרי מלחמת השחרור, נכנסתי למשרד הביטחון בקריה בתל אביב ופגשתי באשה בלתי מוכרת לי, אשר הסתכלה בי בתשומת לב מיוחדת. רציתי להיזכר, היכן ראיתיה? היא נגשה אלי, חיבקה אותי ואמרה:  האינך זוכרת את בית זבין, שבו התגוררתם ברחובות בשנים הראשונות לעלייתכם ארצה?… הרי אני בתם רבקה אשתו של מנחם שמי. ודאי שזכרתיה היטב, אותה, את בעלה הצייר ואת שני ילדיהם הקטנים, ילד וילדה. מה שלום הילדים? – הבן נפל, הנה הספר שיצא לזכרו; 'חברים מספרים על ג'ימי'. קיבלתי הלם; שמו של ג'ימי כבר הפך לאגדה עוד לפני צאתו של הספר, אך לא ידעתי מניין צמח הנער. חשבתי בלבי, שכל בעל נפש היה מוכרח לחוש באור הגנוז, הקורן מן הבקתה העלובה של הזקנים זבין. לא ייתכן היה, שלא יתגלה בה אוצר בלום…".

האנדרטה בקריית ענבים

שמי תיכנן ובנה את האנדרטה בקריית ענבים, הממוקמת בקצה הצפוני של בית העלמין, הוקמה לזכרם של נופלי חטיבת הראל של הפלמ"ח במלחמת העצמאות ובתחתיתה חדר הנצחה, שבפתחו חקוקות המילים: "ללוחמי פלמ"ח הראל שחרפו נפשם למות למען ירושלים יהודה והנגב במלחמת שחרור ישראל". על חזית האנדרטה נחקק הסמל של חרב שזורה בענף זית, באפריל 1951 נחנכה בקריית ענבים.27

הנשיא יצחק בן צבי, יגאל אלון ורבקה שמי. אזכרה ללוחמי חטיבת הראל, קריית ענבים.

שמי נטמן בבית עלמין זה, בסמוך לקבר בנו ובצלה של האנדרטה שהקים. תערוכת היחיד שתוכננה להיפתח במוזיאון תל-אביב הפכה לתערוכת זיכרון. בספר חברים מספרים על ג'ימי שולבו קטעים שכתב על תוכנית האנדרטה: "ביום השלושים למותו של ג'ימי, בעלייה לקברו, סיפר אידל, חברו הטוב של ג'ימי, שבימי הקרבות היו סרים הוא וג'ימי עימו לבקר את בית הקברות. היו משוחחים, מעלים זיכרונות על החברים שנלחמו ונטמנו כאן. באחת השיחות הללו אמר ג'ימי: הבט וראה איזה בחורים עצומים שוכבים כאן! פאר הנוער שלנו קבור באדמה זו! אתה יודע, כשתיגמר המלחמה אבוא הביתה, אבקש מאבא שיתכנן תוכנית של מצבה גדולה ראויה לזכרם.

המלחמה נגמרה, והנה גם בני שוכב עם השוכבים באותו מקום. שמרתי בליבי את הדברים שסיפר לי אידל וראיתים מעין צוואה של בני בטרם מותו. ניגשתי לערוך את תוכנית המצבה".28

ב-1952 יצאה לאור המהדורה הראשונה של הספר. באותן שנים החלה רבקה גם את פעילותה סביב מוזיאון עין חרוד המוזיאון הראשון לאמנות בארץ ואף קיימה חלופת מכתבים עם ציזלינג, מנהל המוזיאון.29

אחרי נפילת ג'ימי ומותו של מנחם

עם אהרון ציזלינג במוזיאון עין חרוד

אחרי מות שמי המשיכה להתגורר בחיפה, וקיבלה ייפוי כוח לחתום על יצירותיו של בעלה המנוח.30 היא תמיד היתה שותפה מלאה לעשייתו האמנותית. לאחר מות יקיריה התמקדה בהנצחתם. היא ראתה בקידומו ופרסום עזבונו של מנחם מטרה ושליחות, יזמה פתיחת גלריות ותערוכות רבות ביניהן בחוקוק הקיבוץ אליו השתייך בנה, ובחיפה.

כמו כן קידמה שיח ועיון ביצירותיו של שמי במוזיאון לאומנות בעין חרוד ובמקביל קדמה את פרסום ספר יצירותיו "48 תמונות ומבחר אגרות ורישומים" וחדר על שמו במוזיאון חיפה. היא הקדישה את זמנה ומרצה למפעל הנצחתו של ג'ימי, ערבי הוקרה והנצחה ומגוון ימי עיון,31 ובהקמת בית תרבות על שמו בקיבוץ חוקוק.32

"אשת הצייר"

ב-9 בפברואר 1983 נפטרה מסיבוך של דלקת ריאות. בתקופת חייה האחרונה סבלה מדמנציה. בתה, שהיתה קרובה אליה מאוד. בסמוך לתום ה"שבעה" הלכה בתה נעמי לעולמה.

המשפחה התלבטה מה לחקוק על המצבה בבית העלמין בקריית ענבים. היות ומירב חייה היו תוך שותפות למעשה האמנות של בעלה, וראתה את מהות חייה בהנצחת מורשתו, הציעה ניצה כלתה לחקוק את המילים: "אשת הצייר" ובני ובנות המשפחה הסכימו.

כשלושה חודשים לאחר מותה, סיכם אריה אורי, חבר קיבוץ מעגן מיכאל, את חייה כך: "אישה אחת הייתה בישראל, רבקה שמי שמה. בת הארץ הזאת הייתה ואם הארץ. ומתה האישה ייגעת ימים וספוגת שכול. ליווה לבית העולמים, אשר בקריית ענבים".33

רבקה שמי

רבקה שמי היתה אישה חזקה, חיונית ופעילה בקידום מורשתו האמנותית של מנחם והנצחת הבן ג'ימי. משנהרג בנה זאב היה השכול כבד מנשוא. תשוקתה ליצירה השאירה אותה במעגל החיים והעשייה.

בחלוף השנים עברה לקיבוץ מעגן מיכאל על מנת לחיות קרוב למשפחתה. למרות שהשכול נמצא תמיד סביבה, לגביה חידד את תחושת חשיבות החיים והעצמתם. רבקה הקדישה את חייה לחיים.

תודה  מקרב לב לניצה שמי כלתה, רוני שמי ועינת רם נכדיה, ששיתפוני בסיפורים במקורות, ופתחו את שהיה סגור שנים רבות.  בזכותם, סיפורה של האישה האמיצה הזו, יצא לאור.

קישורים חיצוניים

לקריאה נוספת

  • חברים מספרים על ג'ימי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד (מהדורה ראשונה: 1952).
  • דוד בן גוריון, מלב אל לב: דברים להורים שכולים, תל אביב: משרד הבטחון, 1976.
מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

הערות שוליים:

  1. משפחת זבין, הארכיון לתולדות רחובות, ועל פי עבודת השורשים מאת עינת רם, נכדתה של רבקה שמי.
  2. רם, שורשים.
  3. שם.
  4. רם, שורשים.
  5. ציוני דרך, אתר בצלאל.
  6. מנחם שמי: קורות חיים, האתר להנצחת מורשתו האמנותית של מנחם שמי.
  7. שם.
  8. שם.
  9. משה בן-שאול (עורך), מעלות לוחמים, תל אביב: הדר, 1966, עמ' 255.
  10. פרס שטרוק הוענק לצ. מאירוביץ ונעמי שמי, דבר, 15.2.1957.
  11. תערוכת בכורה לנעמי שמי, דבר, 8.4.1951.
  12. מרים טל, מגמות חודשות באמנות הפלאסטית הישראלית, הבוקר, 14.9.1958.
  13. אבנר שמי, אתר ההנצחה במעגן מיכאל.
  14. שלושה נהרגו בשתי תאונות דרכים, למרחב, 10.2.1963.
  15. אבנר שמי, אתר ההנצחה במעגן מיכאל.
  16. זאב שמילמרחב, 18.2.1963.
  17. חברים מספרים על אמא, דבר, 15.3.1963.
  18. מעלות לוחמים, עמ' 244.
  19. סרן אהרן (ג'ימי) שמי, אתר הפלמ"ח.
  20. חברים מספרים על ג'ימי, עמ' 228.
  21. שם, עמ' 228.
  22. חברים מספרים על ג'ימי, עמ' 223.
  23. יצחק שדה, חברים מספרים, על המשמר, 9.5.1952.
  24. תיאטרון, מעריב, 3.7.1970.
  25. ערב ערב, מעריב, 16.8.1972.
  26. דוד בן גוריון, מלב אל לב, עמ' 58-59.
  27. לזכר משחררי ירושלים שנפלו, מעריב, 3.4.1951.
  28. חברים מספרים על ג'ימי, עמ' 249.
  29. חלופת מכתבים בעין חרוד.
  30. ציורים צמודים לדולר, מעריב, 27.5.1983.
  31. כנס הראל פלמ"ח, זמנים, 14.6.1954.
  32. בית תרבות על שם ג'ימי בחוקוק, למרחב, 10.4.1966.
  33. אריה אורי, וידויו של אשכנאצי, דבר, 13.5.1983.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

חביבה מסיכה, זמרת ושחקנית תיאטרון יהודייה-תוניסאית משנות העשרים, הייתה דמות נערצת ואהובה הן בציבור היהודי והן בציבור התוניסאי הכללי. היא הייתה אישה יפה, ססגונית ושנויה במחלוקת, שניהלה חיי אהבה מגוונים וסוערים עם נשים וגברים, באופן פומבי ומוחצן. בגיל 27 נרצחה בידי מאהב יהודי קנאי. בספר שפורסם בשנת 2023 מסופרים קורות חייה.

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.