Reading Time: 10 minutes

שושנה ורנר

Reading Time: 10 minutes

מאת מאיה אביטל, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

שושנה ורנר (1912, לבוב, פולין — 2000, כפר-סבא, ישראל) ממייסדות חיל הנשים של צה"ל, מפקדת הח"ן הראשית השנייה (1949–1952), השתחררה בדרגת אלוף משנה. שירתה בארגון ההגנה ובחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי. היתה ראש אגף החברות במרכז מפא"י וראש איגוד העובדים הסוציאליים.

נעוריה ושנותיה הראשונות בארץ ישראל

נולדה בשנת 1912 בלבוב, בפולין.[note]שושנה ורנר, מכתב בקשה ללמוד בצרפת, 24.10.1951, אתר הג'וינט.[/note] למדה בתיכון עברי והמשיכה ללימודי רוקחות. בשנת 1933 הפסיקה את לימודיה במטרה לעלות לפלשתינה-ארץ ישראל. השתקעה ברחובות ועבדה בקטיף. לאחר מכן עבדה במכון ויצמן למדע והשתלבה במחלקת שימור במעבדה ניסויית.[note]אסתר הרליץ, שושנה ורנר, האנציקלופדיה לנשים יהודיות.[/note] בשנת 1942 הצטרפה לארגון ההגנה,[note]נורית גילת, "שירות הנשים בשנותיו הראשונות של צה"ל", בתוך: ניר מן (עורך), עלי זית וחרב: אשת חיל עברייה, 2010, עמ' 181–182.[/note] והיתה בין הנשים הראשונות שהועסקו בתעשייה הצבאית. יחד עם הפרופסורים פליקס וארנסט ברגמן, עסקה בהכנת TNT, חומר לפצצות.[note]חנה לוין, "החיילות העבריות הראשונות", דבר, 25.11.1983, עמ' 1–2.[/note]

שירות בצבא הבריטי

ותיקות ב-ATS. עזה, 1945. שנייה משמאל: שושנה ורנר. מכון לבון.

במהלך מלחמת העולם השנייה הוקם ה-ATS, חיל העזר לנשים של הצבא הבריטי, אליו התגייסו גם נשים מן היישוב העברי בארץ-ישראל. עם הסיבות להתגייסותן לצבא זה נמנו השאיפה להשתתף במאמץ המלחמתי, חתירה לשוויון זכויות בין גברים לנשים והשתתפות במאבק להכרה בזהותן הלאומית תוך זיקה למדינה היהודית ולכוח המגן שלה, העתידים לקום.[note]נתנאל לורך, "חיילות מארץ ישראל במלחמת העולם השנייה", אריאל ט"ו (102–103), 1994, עמ' 87–88.[/note] לפי מחקרה של ענת גרנית-הכהן, גיוס הנשים העבריות התבצע ביוזמה ובעידוד של מועצת ארגוני הנשים בארץ, שחברותיה ראו בשירות נשים בצבא חובה לאומית בכלל והשתתפות במילוי החובות הלאומיות לצד הגברים בפרט. גם מועצת הפועלות ראתה חשיבות בגיוס הנשים וראתה בה גילוי של חלוציות שבכוחו לפעול לשינוי עמדות בחברה ביחס למקומן של נשים אחרי המלחמה והלאה עם הקמת המדינה.[note]ענת גרנית-הכהן, אישה עברייה אל הדגל: נשות היישוב בשירות הכוחות הבריטיים במלחמת העולם השנייה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2011, עמ' 45–61.[/note] עם זאת, שירות זה נתפס בתור צורך השעה ולא בהכרח הניח תשתית לשינוי לטווח ארוך.[note]שם, עמ' 366–371.[/note] בשנת 1942 נמנתה עם 66 הנשים הראשונות שהתנדבו לשירות בחיל עזר זה.[note]הרליץ, שם. בסך הכול שירתו ב-ATS כ-3,000 נשים. גרנית-הכהן, שם, עמ' 52.[/note] כמו צעירות אחרות, נשלחה מטעם ארגון ההגנה להתגייס לשורות הצבא הבריטי על מנת למלא תפקידים שונים בו, להבריח נשק ליישוב בארץ ישראל וללמוד את נהליו של צבא סדיר. בינואר אותה שנה פתח הצבא הבריטי קורס מיוחד לקצינות וסמלות במחנה סרפנד,[note]לוין, שם, עמ' 1–2.[/note] היום מחנה צריפין,[note]לורך, שם, עמ' 88.[/note] שייעודו היה הכשרתן לקליטת טירוניות. ורנר השתתפה בקורס השני ושובצה כסמלת בבית החולים הצבאי "27" במצרים.

החיילות העבריות שובצו בעבודות עזר שונות בבית החולים ובמחסני האספקה, שם הן היו תחת פיקודן של הקצינות הבריטיות. ורנר שירתה בבית המרקחת והיתה פעילה באופן יוצא דופן בקרב החיילות העבריות. במרכז הרפואי היה על חברות ההגנה לטפל בשבויי המלחמה שהגיעו מן החזית. מצב זה עורר דילמות בקרב החיילות היהודיות, ביניהן עצם הטיפול בשבויי הצבא הגרמני ומידת הטיפול בהם. הלוחמות הרגישו כי הן נקרעות בין רגשותיהן לבין המחויבות והאחראיות הרפואית והמוסרית שהוטלה עליהן. לבסוף הוחלט כי יוענק להם טיפול הוגן אך לא מעבר לכך. לא ינהלו איתם שיחות וביקורים בשעות הפנאי ולא יתנו להם ממתקים או ספרים המגיעים כתרומה למרכז הרפואי.[note]לוין, שם, עמ' 1–2.[/note]

עם מייג'ור-גנרל ווטלי. עזה, 1945. מכון לבון.

לאחר תפקידה כסמלת במצרים נשלחה לקורס קצינות. חלק ניכר מהקורס הוקדש ללימודי נימוסים בכלל ונימוסי שולחן בפרט. הצוערות הוזמנו לסעוד עם הקצינות הוותיקות על מנת לבדוק את מידת שליטתן וידיעותיהן בנושא. ורנר נכשלה באחד מהמפגשים וחששה כי פחתו סיכוייה לסיים את הקורס, אך אלו נתבדו לאור מעלותיה האחרות כמפקדת. עם סיום הקורס חזרה לשרת במצרים. היא שובצה במחנה בג'ניפר, שם עבדה תחילה במחסני צבא גדולים, ולאחר מכן הועברה לבית החולים הגדול בקאססין,[note]לוין, שם, עמ' 1–2.[/note] הנמצא 60 ק"מ מקהיר.[note]"היחידות העבריות בצבא הבריטי", מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה.[/note]

במהלך הסבב השני כקצינה הגיעה למחנה האימונים בעזה, שהיה המחנה הגדול ביותר של הצבא הבריטי באזור באותם ימים. היא קיבלה תפקיד ג'וניור קומנדר בדרגת קפטן,[note]לוין, שם, עמ' 1–2. מקבילה לדרגת סרן. גילת, שם, עמ' 181–182.[/note] והייתה אחת מארבע מפקדות הפלוגה העבריות בחיל העזר הבריטי, לצד מינה בן-צבי, רות ברמן וויקטוריה בן-ארצי (טוב). במחנה זה רוב החיילות העבריות שימשו נהגות, והיו נועזות בנפשן. הן ביצעו משימות חשאיות וחשובות שהטיל עליהן ארגון "ההגנה", כדוגמת הברחת נשק ליישוב היהודי.[note]גרנית-הכהן, אישה עברייה אל הדגל, עמ' 216–217, עמ' 244.[/note] ורנר שירתה בעזה עד תום מלחמת העולם השנייה, ולאחר שחרורה התגייסה לעבודה בבתי החלוצות במטרה לסייע לפליטות מלחמת העולם השנייה תוך שילובן ביישוב באמצעות לימוד השפה העברית ורכישת מקצוע.[note]לוין, שם, עמ' 1–2.[/note]

שירות בצה"ל והקמת הח"ן

בשנת 1946 שירתה בארגון ההגנה בתחום הרפואי, עברה קורסים לעזרה ראשונה והתמחתה בחדרי המיון שבבתי החולים.[note]לוין, שם, עמ' 1–2.[/note] בקיץ 1947, במהלך פעילותה של ועדת אונסקו"פ בנושא תכנית החלוקה, החל היישוב לגייס חיילים וחיילות לקראת הקמת צה"ל.[note]נורית גילת, "שירות הנשים בשנותיו הראשונות של צה"ל", בתוך: ניר מן (עורך), עלי זית וחרב: אשת חיל עברייה, 2010, עמ' 166–167.[/note] במקביל, קצינות עבריות ששירתו ב-ATS החלו לתכנן את חיל הנשים אשר עתיד להיות חלק מצה"ל. שושנה ורנר, מינה בן צבי, שושנה גרשנוביץ וקצינות אחרות ניצלו את היכרותן עם המבנה הארגוני של צבא סדיר, ורתמו את הידע והניסיון שרכשו בניהול ובפיקוד לקראת הקמת החיל. בריאיון לעיתון דבר אמרה ורנר: "ידענו שכאשר יקום צה"ל, תהיינה בו גם חיילות, בלי ח"ן לא יהיה צבא".[note]לוין, שם, עמ' 1–2.[/note]

עשרה ימים לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל נקראו 15 קצינות ומפקדות ששירתו ב-ATS להשתתף בקורס יחד עם 15 מפקדות נוספות מן ההגנה. זו הייתה התשתית לחיל הנשים של צה"ל שהיה עתיד לקום.[note]גרנית-הכהן, אישה עברייה אל הדגל, עמ' 360–361.[/note] בראיונות מאוחרים סיפרה על הימים הראשונים להקמת הח"ן, במקביל להקמת המדינה: "ביום שישי הוכרזה המדינה וביום ראשון, יומיים אח"כ, יצאנו מבית החלוצות 500 נשים לבסיס האימונים".[note]לוין, שם, עמ' 1–2.[/note]

אופיו של חיל הנשים שהיה העתיד לקום היה נתון לוויכוח.[note]שם, עמ' 1–2.[/note] גישה אחת, שנתמכה על ידי יוצאי הפלמ"ח, חתרה לצמצום הפערים בין הגברים לנשים ולשילובן המלא של החיילות ביחידות צה"ל. לפי גישה שנייה, אותה הובילו תומכי מודל ה-ATS, על חיל הנשים לקום כחיל עצמאי, לטפל בהיבטים השונים של נשים בצבא ולשלב את החיילות ביחידותיהם של הגברים בהתאם לצורך.[note] איריס ג'רבי, המחיר הכפול: מעמד האישה בחברה הישראלית ושירות הנשים בצה"ל, תל אביב: רמות, 1996, עמ' 70–71.[/note] הקצינות שקדו ימים ולילות במטרה לתכנן יחידה צבאית שתשלב את כל המרכיבים הללו. בסופו של דבר, למסגרת הארגונית של הצבא הבריטי היתה השפעה מכרעת על מבנה הח"ן ואופיו. המינוי של חמש מפקדות הח"ן הראשונות מלמד על מקומה המרכזי של מורשת הצבא הבריטי בעיצוב דמותו של חיל נשים במשך השנים הבאות.[note]גרנית-הכהן, אישה עברייה אל הדגל, עמ' 360–362.[/note] השפעתו ניכרה בסדרי המגורים, בהגבלת התנועה של הקצינות והחיילות בתוך הבסיסים, ואף בקצינות בחיל שהחזיקו בספרי הדרכה בריטיים.[note]גילת, שם, עמ' 171.[/note] ויכוח ציבורי אחר היה בנושא חובת גיוס הנשים לצה"ל וסוגי התפקידים אשר יוטלו על נשים בו. עם פרוץ מלחמת העצמאות התקבלה הכרעה ראשונית בנושא והוחלט כי חובה על נשים וגברים בגילאי 17–25 להתפקד לשורותיו של הצבא. נושאים אלו לא ירדו מסדר היום הציבורי ועוררו סערות גם בימיה של ורנר כמפקדת הח"ן.[note]שם, עמ' 168.[/note]

מפקדת ח"ן ראשית

בסיס אימונים של הח"ן. מימין: שושנה ורנר. ארכיון צה"ל.

בעת הקמת המדינה, מינה דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון דאז, את ורנר לתפקיד מפקדת בסיס האימונים של הח"ן ומפקדת גדוד 201. ב-2 במאי 1949 היתה למפקדת הח"ן השנייה, אחרי אל"מ מינה בן-צבי.[note] גילת, שם, עמ' 182–183.[/note] בשנה הראשונה לתפקידה חזר מבנה הח"ן ועצם גיוס הנשים לצה"ל לעורר סערות הן בקרב מפקדי הצבא והן בקרב הציבור בישראל.[note]שם, עמ' 177–179.[/note] במהלך תפקידה התמודדה עם ירידה ברמת המוטיבציה של צעירות להתגייס. על פי חוק שירות ביטחון שאישרה הכנסת ב-1949, חובה על כל צעירה בגילאי 18–26 להתייצב לשירות סדיר בצה"ל. היו צעירות שהביעו אי אמון כלפי המסגרת הצבאית וטענו כי הצבא גוזל שנתיים מחייהן ולא מעניק להן דבר בתמורה. בנוסף לכך, החלו להתפשט שמועות בדבר תפקידה הזוטר של האישה בצבא וכי התפקידים היחידים אותן הן ממלאות קשורים למטבח או לניקיון. ורנר נאלצה לפעול כדי לשנות תפיסה זאת, ועל כן פעלה להגברת המוטיבציה לשירות נשים.[note]"אישה בצבא", מחנה 28, 9.3.1950, עמ' 10.[/note] היא בחרה לטפל בבעיית המוטיבציה באמצעות העצמת יתרונותיו של השירות לצעירה בישראל וגרסה כי יש להקנות לחיילות מקצועות ולהעסיקן בהם. היא תמכה בחוק שירות ביטחון וציינה כי על מנת להשיג יעדים אלה שנת שירות אחת לא תספיק ויש צורך בשנת שירות נוספת. המקצועות שהוצעו לחיילות בתקופת פיקודה היו: פקידות, אחראיות על קשר, אפסנאיות, אחיות, שרטטות, נהגות, תותחניות, עובדות קרקע בחיל האוויר, נשקות, קצינות ניהול וקצינות פיקוח. היא האמינה כי האישה חיונית לצבא כבעלת מקצוע ובלי שירות הנשים ייפגמו שירותים חיוניים, אך הרווח חייב להיות הן לאישה והן לצבא.[note]שם, עמ' 10.[/note] בשנת 1950 אמרה:

Cquote2.svg

"הן לומדות מקצוע בעוד שמקום עבודה אזרחי היה מנצלן כנערות שליחות ומדביקות בולים. למעשה רבות אפשרויותיהן משל הבחורים ללמוד מקצוע בצבא. כי בחורים הולכים בעיקר לחיל הרגלים ואילו בחורות תשרתנה בצבא כבעלות מקצוע בלבד. הן יוצאות לראשונה בחייהן מתחת לסינר האם, ורואות את החיים באופן עצמאי".

Cquote3.svg
 – ריאיון לביטאון צה"ל במחנה, 9.3.1950.

 

לדעתה, השירות הצבאי משמעותי לנשים הן ברמה האישית והן ברמה החברתית, כי הוא מקדם את מעמד האישה ותפיסת מקומה בחברה הישראלית ומהווה קרש קפיצה לחיים האזרחיים. בריאיון לעיתון דבר בשנת העשור למדינה סיפרה על השינוי שזיהתה בדימויו של צה"ל בעיני המיועדות לגיוס:

Cquote2.svg

"הייתה אז הרגשת התנדבות בעם כולו כמו בהגנה, וכך הרגישו החיילות עצמן. היום, לאחר שיש חוק שירות חובה, אין הצעירה בת ה-18 חושבת עוד את הדבר להישג או לזכות הניתנת לה כאישה להשתתף במערכת הביטחון. היום חושבות הבנות את עניין השירות בצבא למעמסה…אך למעשה אין לי ספק שזה מביא תועלת למעמדה של האישה ולבת המשרתת בפרט. אין זה מקרה שהצבא מתגנדר כל כך בחיילותיו. הואיל והן יצירה ישראלית מיוחדת, שאין דוגמתה בעולם… מספרים הרבה אגדות על גבורת החיילת שלנו בימי ההגנה ובמלחמת העצמאות. אך לדעתי גבורה גדולה מזו היא המסירות לעבודה של יום יום, ההכרחית לניצחון הצבא בזמני חירום ולעיצוב דמותו בימי שלום".

Cquote3.svg
"עשר שנות מצעד ח"ן", דבר, 22.4.1958. עמ' 3.

 

ורנר חיזקה את יתרונותיו של חיל הנשים גם על ידי תכני לימוד והכשרה לנשים וטיפול ברווחתן. במהלך תקופת פיקודה השתתפו חיילות מעבר לאימון הפרט, בקורסים בידיעת הארץ, בציונות וכן בנושאים הקשורים לניהול משק בית כמו היגיינה, בישול, תזונה וטיפול בילדים.[note]גילת, שם, עמ' 177–183.[/note] בנוסף הקימה בית תרבות במחנה הח"ן, שכלל אולם משחקים ומוזיקה לאנשי סגל והמדריכות, חדר קריאה ופינת נוי.[note]"נפתח בית תרבות במחנה ח"ן", דבר, 28.7.1950, עמ' 1.[/note] תפיסתה את מבנה צבא הקבע תאם את תפיסת האישה ומקומה בהיבט הלאומי באותם ימים.[note]גילת, שם, עמ' 166.[/note] היא טענה כי בצבא הקבע אין צורך בחיילות אלא במספר מצומצם של מדריכות בעלות מקצועות מיוחדים וקצינות פיקוח, וחזרה והדגישה כי "חשוב הרבה יותר שתהיינה אימהות".[note]"אישה בצבא", שם, עמ' 10.[/note]

ורנר (משמאל), עם הרמטכ"ל יגאל ידין ושושנה גרשנוביץ. פריץ כהן, לע"מ.

לנוכח שאיפתו של בן-גוריון לצמצם את הצבא בשל העומס התקציבי, נטען כי מבנה הח"ן אינו אפקטיבי ויש להפחית את מספר הנשים המשרתות בצבא. בשנת 1949 הוקמה ועדה בהשתתפות נציגים מכל הפיקודים במטרה לדון בארגון הח"ן מחדש. המלצותיה היו: פירוק גדודי הח"ן, הקמת מטה מצומצם של הח"ן בתוך המטכ"ל וביטול סגל הח"ן. עם זאת, המליצה הוועדה להשאיר את הטיפול בגיוס, באימון בהדרכה ובזכות השיפוט בידי הח"ן.[note]גילת, שם, עמ' 177–183.[/note]

במסגרת בחינתה מחדש סקרה ביולי 1950 את תהליכי הגיוס, האימון והמיון. היא מצאה שהנערות מנצלות את האפשרות להשתחרר משירות באמצעות נישואין, הצהרה על דת ובריאות לקויה, וכי שיעור המתגייסות קטן ביחס לשיעור המשתחררות. היא שאפה לעלות את שיעור המתגייסות בקרב כל שנתון. לאחר מלחמת העצמאות מספר החיילות ירד באופן משמעותי אך בשנה האחרונה לתפקידה, 1952, הסתמנה עלייה. היא האמינה כי במסגרת הקיימת הענקת הכשרה מקצועית ראויה לנערות, הערכתן ודאגה לרווחתן תעלה את שיעור הגיוס. ככלל תמכה ברעיון לפיו יש לשלב חיילות ביחידות הקיימות ואין צורך לבודדן בחיל נפרד.[note]גילת, שם, עמ' 177–183.[/note]

היא פרשה מתפקידה בשנת 1952, בדרגת אלוף משנה.[note]שם, עמ' 177–183.[/note] החליפה אותה סגניתה, שושנה גרשנוביץ.[note]"השושנות מתחלפות", מעריב, 16.4.1951, עמ' 2.[/note]

מפקדת הח"ן מארחת את ורנר, רחל היבנר ודבורה כהן לביקור בבסיס הח"ן. ארכיון צה"ל.

מנהלת אגף החברות במרכז מפא"י

עם שחרורה מצה"ל, כבוגרת בית הספר לעובדה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים,[note]במחנה 34, 19.4.1951, ארכיון צה"ל.[/note] נסעה להשתלמות בצרפת באוניברסיטת "פול ברוואלד".[note]הרליץ, שם.[/note] כשחזרה הצטרפה למפלגת מפא"י ונבחרה בשנת 1956 למזכירות המצומצמת של המפלגה.[note]"נבחרה מזכירות מצומצמת של מפא"י", דבר, 5.12.1956, עמ' 4.[/note] בהמשך התמנתה לתפקיד מנהלת אגף החברות במרכז מפא"י.

במסגרת תפקידה הרצתה על תפקיד האישה בחברה הישראלית. היא ציינה כי בין חובותיה של האישה נמנו חינוך הילדים לאזרחות טובה תוך הסתפקות במועט והעצמת חשיבות רעיון החיסכון.[note]"שושנה ורנר על תפקיד האישה כאזרח וכאם", דבר, 1.11.1959, עמ' 7.[/note]  היא הדגישה כי על האישה לממש את זכות הבחירה שניתנה לה אחרי מאבקים ממושכים ועליה להוקיר זכות זו, שאינה מובנת מאליה במדינות אחרות. בנאומיה זקפה לזכות מפא"י, כמפלגת השלטון, את מקומן של נשים בתפקידים משמעותיים. היא קראה לנשים לממש את זכות ההצבעה במטרה לתמוך בנשים שתבחרנה לתפקידי ציבור, ואמרה: "כי אין ערובה בטוחה יותר להגנת זכויותיה של האישה וקידום מעמדה מאשר ייצוגה על ידי נשים".[note]"שושנה ורנר קוראת לנשים להשתתף במערכה", דבר, 24.9.1959, עמ' 4.[/note]

בהתאם לגישה זו תמכה בשיריון נשים במוסדות ציבור,[note]"התנגדות בוועידת מפא"י לתכנית לבון לפיצול המשק ההסתדרותי", קול העם, 15.5.1958, עמ' 4.[/note] וכתבה על שוויון האישה ומעמדה בחברה. היא הדגישה כי קיימים הבדלים ביולוגיים ופיזיולוגיים בין גבר לאישה, שמקנים לו ולה תפקידים שונים בחברה, אך אין משמעו של דבר כי האישה נחותה מן הגבר. לדעתה, מקומה של האישה במערכת הביטחון היה טוב יחסית למדינות אחרות, כך במערכת הפוליטית הדרך עוד רבה, וכי המכשול הוא הסטראוטיפים והפערים בין גברים לנשים המושרשים בחברה. היא הטילה את האחריות למצב על גברים ועל נשים. הגבר, טענה, עלול להפיק הנאה מהאפליה ולכן לא יפעל לשינוי, ואישה נוטה להזניח את הזכויות עליהן נלחמה. היא כתבה: "האישה הישראלית אינה רשאית להסתפק בהישגיה; עליה לחתור להרחבתם, לביסוסם ולמימושם של חוקי השוויון. יחד עם זאת היא יכולה להיות גאה בחברתה בה עולים הישגי האישה בכמה וכמה שטחים על הישגיהן של הנשים במרבית ארצות תבל, לרבות המפותחות שבהן".[note]שושנה ורנר, שוויון האישה-כיצד?, תל אביב: מפא"י, תשי"ט, עמ' 13.[/note]

ראש איגוד העובדים הסוציאליים

בשנת 1960 פרשה מתפקידה כראש אגף החברות במרכז מפא"י ונבחרה כמזכירת איגוד העובדים הסוציאליים.[note]"שושנה ורנר- מזכיר אגוד העובדים הסוציאליים", דבר, 7.1.1960, עמ' 6.[/note] בהרצאותיה ציינה כי זהו המקצוע היחיד שהמחזיקים בו אינם נחשדים ברדיפה אחר הטבת תנאי עבודתם לטובת האינטרסים האישיים שלהם.[note]"הוסמכו 93 עובדים סוציאליים חדשים", הצופה, 27.6.1960, עמ' 2.[/note] בכנסים שערכה עסקה בשאלות מהותיות וערכיות של הארגון, בתנאי הצטרפותו של העובד הסוציאלי לארגון ובחינת רמת השכלתו וכן עקרונות התנהגותו של העובד הסוציאלי כלפי גורמים בסביבתו. בתקופתה כמזכירת הארגון היו חברים וחברות בארגון בו למעלה מ-1,000 עובדים ועובדות סוציאליים.[note]"כנס העובדים הסוציאליים ידון בתקנון ארגוני ובתקנון אתיקה", דבר, 18.10.1962, עמ' 7.[/note]

שירות במחנה צבאי לנערות בחוף השנהב

בין השנים 1966–1967 נסעה לשנת שירות בחוף השנהב,[note]עפרה אליגון,"חוף השנהב", מעריב, 22.9.1967, עמ' 22–23.[/note] במטרה לחזק את קשרי הידידות עם מדינת ישראל.[note]"הערכה לקצינות ח"ן המאמנות את חיל הנשים בחוף השנהב", על המשמר, 29.3.1968, עמ' 9.[/note] בשנת 1962 ביקר נשיא חוף השנהב,[note]שושנה ורנר, "דו"ח מסכם על פעולותיי בשרות האזרחי לנשים בחוף השנהב מ- 1.8.1967-1.8.1966", ISA-President-Leettercredence-000aws6, ארכיון המדינה, עמ' 31–33.[/note] פליכס אופואר בואני, בישראל. במהלך ביקורו סייר בארץ ושמע על הישגיה וקשייה של המדינה, והתרשם בפרט מחטיבת הנח"ל ומחיל הנשים. הוא פנה לממשלת ישראל בבקשה לעזרה בהקמת מסגרות צבאיות כאלו בארצו.[note]אליגון, שם.[/note] ראשונה הגיעה לחוף השנהב אל"מ דינה ורט, קצינת חיל הנשים הרביעית, שהקימה מחנה צבאי ליד העיר בואקה,[note]שם, עמ' 22–23.[/note] שנועד לנערות.[note]ורנר, "דו"ח מסכם", שם.[/note] לאחר שנתיים החליפה אותה ורנר. בפיקודה הוכשרו מאות נערות שלמדו לנהל משק בית, לטפל בתינוקות, לתפור ולהתמקצע בעבודות יד ולמדו תזונה, היגיינה וספורט.[note]ורנר, "דו"ח מסכם", שם, עמ' 31–33.[/note] הן למדו שפה אחידה והכירו את התרבויות השונות של השבטים.[note]אליגון, שם, עמ' 22–23.[/note] על מחנה צבאי זה נכתב רבות בארץ ובעולם. השירות הביא תועלת רבה לישראל בכך שחיזק את הידידות עם חוף השנהב. כשחזרה לארץ סיפרה שברגע הפרידה שרו לה הנערות "הבאנו שלום עליכם" ורקדו הורה למענה.[note]-שם, עמ' 22–23.[/note]

בזמן שירותה בחוף השנהב פרצה מלחמת ששת הימים. במכתב לאשת הנשיא דאז, רחל שזר, שיתפה בתחושותיה:

שזר השיבה כי היא תומכת ומחזקת את שירותן של הנשים הישראליות שם, ומוקירה את תרומתן ועשייתן.[note]רחל שזר, מכתב מאת רחל שזר אל אל"מ שושנה ורנר, ירושלים, 24.7.1967, ISA-President-Leettercredence-000aws6, ארכיון המדינה, עמ' 28.[/note] כשבועיים לאחר חזרתה התראיינה לעיתון מעריב וסיפרה על חשיבות השירות בעיניה:

Cquote2.svg

"הקניית ידע לאדם, בן המאה שלנו, נתינת קצת מן הקצת ממה שיש לנו בשפע, אינם פיצוי מספיק? האין אנו כולנו ברואי אלוהים. הלא דומה הדבר להסרת מחסום מעיניו של אדם עיוור. אין עוד כשמחת הנתינה, ואין עוד חובה אנושית קדושה כמו ביעור הבערות והתחלקות עם הזולת."

Cquote3.svg
– עפרה אליגון,"חוף השנהב", מעריב, 22.9.1967, עמ' 23.

 

תפקידים ציבוריים נוספים

ורנר המשיכה למלא תפקידים ציבוריים כל חייה. היא הייתה מנהלת קש"ת, ארגון שמטרתו לסייע לקשישים בעת הצורך, ולעזור להם במימוש זכויותיהם.[note]שרת פרידמן, "מאמצי 'מעריב' זרזו את התקנת טלפון לקשישים", דבר, 23.5.1983, עמ' 25.[/note] היא השתתפה בסיוע לשכונת התקווה וקראה להגדיל את מספר תחנות טיפת החלב בשכונה, גני הילדים ומוסדות החינוך לנוער במטרה לחלץ משפחות ממעגל העוני ולמנוע הידרדרות לפשע.[note]יוסי ביילין, "תקוה בשכונת התקווה", דבר, 28.3.1971, עמ' 8.[/note] נפטרה בשנת 2000, בכפר סבא.[note]הרליץ, שם.[/note]

קישורים חיצוניים

לקריאה נוספת

  • שושנה ורנר, שוויון האישה כיצד? תל אביב: מרכז מפא"י, תשי"ט.
  • ענת גרנית-הכהן, אישה עברייה אל הדגל: נשות היישוב בשירות הכוחות הבריטיים במלחמת העולם השנייה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2011.
  • איריס ג'רבי, המחיר הכפול: מעמד האישה בחברה הישראלית ושירות הנשים בצה"ל, תל אביב: רמות, 1996.
  • נתנאל לורך, "חיילות מארץ ישראל במלחמת העולם השנייה", אריאל ט"ו (102–103), 1994, עמ' 87–91.
  • נורית גילת, "שירות הנשים בשנותיו הראשונות של צה"ל", בתוך: ניר מן (עורך), עלי זית וחרב: אשת חיל עברייה, 2010, עמ' 159–186.
מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

בעקבות האימהות – יומן מסע

Reading Time: 12 minutes השיטה פשוטה – הם קודם כל מפצלים בין המפגינים. מרחוק אנחנו רואות אימהות אחרות, אנחנו מקוות שזה עוזר. כמה דקות אחר כך הן מופיעות עם עיניים אדומות ומספרות שהפעם, האלימות הופנתה גם אליהן.