מאת: אלינור סאם

בינואר 1999 רפי מת. באוקטובר 2008 רפי חזר לחיים. לא, זה לא סיפור זומבים, או מסתורין. רפי חזר בין השורות, התווים והדפים של בחירתו של רפאל פ.


"אלינור, חשובה לי דעתך," רעד קולה של אמא בעליית הגג של מכשפה גרמניה, בפאתי ברלין.
"כך מתחיל הסיפור של רפי," הצביעה על הכותרת במסך המחשב שלה: "רפאל שלי."
אמא קוראת לו רפאל. אני קוראת לו רפי.
שקעתי בטקסט, בעוד אמא מתכווצת על הספה.
"אם תגידי שלא טוב. אגנוז," הפריעה לי בקריאה.
טרפתי את ארבעת העמודים הראשונים והסתובבתי אליה מוכת הלם.
"שלא תעזי לעשות שום דבר חוץ מלכתוב. את שומעת?! אל תצלמי! ואל תִּצקי נרות! ואל תציירי על עץ ואל תעשי שום דבר אחר! שבי ותכתבי את הספר הזה!"
"זה טוב?" מגמגמת אמא, שרגילה לחטוף ממני ביקורת קרה על עבודתה, על אף שכבר קיבלה לא מעט מחמאות ואפילו הכרה בינלאומית.
"טוב? זה מעולה! ואני אף פעם לא נלהבת ככה, נכון? מגיע לך, כי זה מעולה!"
אמא זהרה, וחיבקה אותי, וקיפצה כמו תינוקת, "את אוהבת! אני לא מאמינה! כי אם היית אומרת לא – אז לא. לא הייתי ממשיכה, אפילו לא מלה. זה ברור לך, כן?"
"ברור. ברור. שבי ותכתבי, אמא. אל תזוזי מהמחשב," חיבקתי אותה בחזרה, כאילו הייתה ילדתי הקטנה. אנחנו ככה לפעמים. תמיד אמרה שהיא בעצם ילדה את אמא שלה.
"את בטוחה?"
"בטוחה. בטוחה."
בלילה ברחנו מאימת המכשפה, ומצאנו דירה מתוקה במרכז ברלין. חודש תמים, עד שעזבה את ברלין, לא זזה אמא מהמחשב לרגע. היא החלה ליצור את רפאל, רפי, אחי הגדול והאהוב שהתאבד שלושה שבועות אחרי מסיבת הבת מצווה שלי.

14585804_10155304848312166_2043057602_o


22 בינואר 1999, אני מתעוררת נרגשת! היום יום קבלת התעודה הראשונה שלי בגימנסיה.
קמה, מתלבשת, וניגשת בשקט לחדרו של רפי בכוונה מלאה להתפרץ פנימה ולקחת גרביים מהמגירה. תמיד העדפתי לגרוב את שלו.
עצרתי ברגע האחרון. נזכרתי כמה עייף ותשוש הוא נראה מאז שחזר מניו-יורק, לפני שלושה ימים. לא אעיר אותו בגלל גרביים.
כשאחזור בטח כבר יתעורר וישמח מהתעודה שלי.
אמא ליוותה אותי לדלת במבט חלול ופנים חיוורות. טוב, השעה מוקדמת, בטח גם היא עוד עייפה.
טקס קבלת התעודות הסתיים. אני ממהרת לרפי שבטח כבר התעורר. המורה עוצרת אותי: "עזרי לנקות."
אני מתחמקת. "אלינור! אבא שלך בא!" קוראת היועצת.
למה בא? אולי דייזי הכלבה מתה? הפעם האחרונה שאבא בא במפתיע הייתה כשצביתוש, צָבַת הפלא שלי, נפטרה בטרם עת.
הגעתי למנהלת, מפלסת דרך בין השוטרים. אבא עמד שם בעיניים בוערות ואמר: "רפי מת."
צווחה! ריצה! "רוזן!!!"
רוזן (חבר של רפי שעבד בגימנסיה) עט עלי משומקום ואנחנו נופלים לרצפה ובוכים.
רפי הבטיח מתנה גדולה לתעודה. ועכשיו – רפי מת!
איך? בתאונת דרכים?
הגעתי הביתה בוכה וצורחת. אמא חיבקה אותי. דוד שלי אמר: "רפי התאבד. "
"מה זה התאבד? "
"זו מחלה," חיבקה אמא.
"רפי היה חולה במחלה קשה. מחלת ההתאבדות," סיפרה אמא לכולם. אותם אנשים שלפני שלושה שבועות רקדו במסיבת בת המצווה שלי, הגיעו עכשיו להלוויה. לשבעה. לחודש. לשנה.
נותרנו אני ואמא עם תעודה ביד וגרביים במגירה.
"לא ניתן למוות להרוג אותנו," אמרה אמא. "מותר לצחוק, ליהנות, לומר דברים לא יפים על רפי. הוא לא קדוש. הוא אותו רפי, במצב צבירה אחר."
הרשות של אמא הקלה עלי מאוד.
אמא ואני עיבדנו את הצער. בנינו את החברות, והיום אמא חברה טובה שלי.
ביום השנה ה-15 למותו, מסרה אמא לעליזה ציגלר וירון פריד את הטיוטה הראשונה לקריאה.
לאחר מכן, הייתי שותפה מלאה בכל מהלך הפקתו של הספר.
"אלינור תאייר את הכריכה," קבעו עליזה ואמא.
משימה לא פשוטה לאייר את הכריכה לספר על אחי הבכור, לגעת בו בצורה אחרת. איירתי עשרות סקיצות, מנסה להחצין את המהות. שותלת אינטימיות שרק אמא ואני מזהות, כמו נעלי הנייקי שכל כך אהב. הנקודה האדומה מתחת לעין, שהייתה סימן ההיכר שלו.
חיבקתי אותו. אהבתי אותו. בכיתי אותו. כאבתי אותו. אותי. את הפרידה המוקדמת. הפתאומית.
עכשיו אנחנו עומדים יחד, איתנים.
אמא, אני, ובחירתו של רפאל פ. ביד.

14550788_10155304848147166_769574410_o


אירוע ההשקה של הספר "בחירתו של רפאל פ." ייערך במוצאי שבת, 8 באוקטובר בתמונע, בהשתתפות: יסמין אבן, יעל אבקסיס, רוי אדרי, גילי איזיקוביץ, בני אלדר, אור-לי חפץ, תומר יוסף, שרון סולמי, נתן סלור, שי צברי, איתמר ציגלר, עליזה ציגלר, תהל רן, תומר שרון, נלי תגר. הכניסה חופשית.
לדף האירוע בפייסבוק: https://www.facebook.com/events/1661593614132360/

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית
השמאל העולמי מפנה גב לשמאל הישראלי, הימין רודף ומשתיק. עם המלחמה שהחלה בטבח בדרום, חווה השמאל הישראלי רגשות קשים של ניכור וחוסר מקום. אלה הרגשות שחוויתי אני מהשמאל הישראלי. אז אנחנו חייבות לדבר

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.