מדוע הגיעה בחירתו של יחייא סינוואר להחליף את איסמאעיל הנייה כראש הלשכה המדינית של חמאס כהפתעה? ראשית כי ראש הלשכה המדינית הוא בדרך כלל אדם שעבר "התמתנות" בדעותיו על מנת להוביל את קשריה של חמאס עם מדינות האזור במאבק נגד ישראל והרשות הפלסטינית, לכאורה נדרש פרגמטיסט. עוד צפוי היה שיהיה אדם "מקובל", שיוכל לדברר את חמאס ואת דרכה לתקשורת העולמית והערבית. ח'אלד משעל, שעלה כמועמד טבעי, נפסל על רקע יחסיו הגרועים עם איראן, ומכאן, נדרש מנהיג אשר חזונו כחזון האיראנים, וקשריו עימם טובים.
סינוואר, ארכיטקט השבעה באוקטובר, מונה, ומינויו למעשה שומט את מעט הקרקע "הלגיטימית" שנותרה לחמאס בעיני חלק מהעולם. מאידך, מינויו הוא גם אשרור של הבחירה החמאסית, אולי העזתית. זוהי בחירה בדרך השבעה באוקטובר, רצח, טבח, אונס, מאבק משיחי קיצוני אלים. זהו סימן קריאה משמעותי לא רק לפלסטינים ולעולם, אלא בעיקר לישראל. ליתר דיוק לממשלות ישראל. ממשלת הימין מלא שמזה עשרים שנה ממחזרת את נראטיב ההתנתקות ואת ה"דמון" בדמות הרשות הפלסטינית.
ארגון חמאס, שהאמנה שלו מסבירה אלימות נגד אזרחים ופנאטיות ג'יהאדיסטית חסרת פשרות, לא עודכנה בהתאם לאסטרטגיית "חמאס הוא נכס" של נתניהו וסמוטריץ'. כבר בשנת 1996 חמאס פוצץ אוטובוסים ומסעדות ישראליות על ילדים ומשפחות בתוכן. איפשהוא בדרך סיפרו לנו, תומכי הסיפוח הישראלי בגדה, שחמאס הוא הטוב והרשות הפלסטינית היא הרע, פשוט כי זה הפריע לתפיסת ארץ-הגדה-השלמה (זו לא באמת ארץ ישראל השלמה, אל לנו להתבלבל שוב). אז על מה מעידה בחירתו של סינוואר ומה ההזדמנויות הטמונות בה עבור ישראל?
קשרי חמאס - איראן
בחירתו של סינוואר לעמוד בראש הלשכה המדינית מבשרת את ראיית חמאס וסינוואר בדבר הנרטיב שלהם למערכת "שיטפון אלאקצא". זוהי מערכה מוצלחת מבחינתם, שהביאה את העימות הישראלי – איראני ואת איחוד הזירות על ישראל. כעת, המטרה העדכנית של חמאס והציר האיראני מתאחדים, והיא שלילת ישראל והציונות, השמדתה אם תרצו, לפני המטרה של הקמת מדינה פלסטינית. איחוד הראייה של איראן וחמאס אמנם ידרוש מישראל היערכות אחרת אל מול האיומים, אך גם יגרע רבות מהסולידריות והתמיכה בחמאס כמוביל העם הפלסטיני ומהסולידריות עם המאבק הפלסטיני, הן במערב והן במדינות הסוניות.
מינוי סינוואר מטשטש את הקשר בינו ובין מאבק פלסטיני "צודק" לכאורה, ומחזק את הקשר בינו ובין הקיצוניות האיראנית, השחקן "הרע" העולמי האולטימטיבי יחד עם רוסיה וצפון קוריאה. מינוי סינוואר וחיזוק הברית האיראנית מדגישים את השתייכות חמאס לציר השיעי – איראני תחת משטר איראני המדכא את עמו, חותר לערער את העולם ולהשיג יכולת גרעינית.
חזרת הלגיטימציה העולמית
ישראל צריכה לצאת עכשיו בקמפיין הסברה ותיווך המערכה מחדש לעולם. חשבתםן שזה רק מאבק עממי לשחרור הפלסטינים מעול הכיבוש? למעשה זוהי ברית של ארגון טרור מקומי הטוען למאבק למען הפלסטינים, אולם משמש כלי משחק בידי האיראנים ליצירת רצף אימפריאליזם איראני, לא ערבי, במזרח התיכון, על חשבון שאר המדינות החיות בו, ישראל ומשטרים ערבים – סונים אחרים. מינוי סינוואר ישים במבוכה את הפרוגרסיביים שטענו כי חמאס בסך הכל התנגד לכיבוש "התנגדות לגיטימית". הבנת המצב החדש יכול יגרום לחשיבה מחודשת בקרב מי שתמכו עד כה בחמאס כחלק מהמאבק הפלסטיני, אולם יתקשו כיום לזהות בו פרונט "מתון" (הנייה שימש ככזה מול התקשורת העולמית) הרוצה רק בטובת העזתים העקורים.
מדינות ערב הסוניות מזהות את השליטה האיראנית בארגוני הטרור בעזה, ולכן המקלט והחסות שהן נותנות למנהיגי חמאס עלולים להסתיים בשל האינטרסים שלהן עם ארה"ב, ישראל והמערב. אם מנהיגי חמאס יעברו סופית לחסות איראנית או טורקית (שתי מדינות מוסלמיות ולא-ערביות), הפילוג יוסיף למשבר בין ערביות לאיסלאם, בין סונה לשיעה והסוגייה הפלסטינית תתפזר שוב בין כלל מייצגיה. כאן אנו צפויות להעמקת הפילוג והמשבר הפנים פלסטיני.
שיעור בענווה. שוב
איש כמעט לא העריך כי חיסול הנייה עלול להסתיים במינויו של סינוואר למחליפו. כאן נדרשת לנו שוב ענווה בקריאת האויב את עצמו, אותנו ואת פרשנותו למערכה. הגם שאנו חשות שחמאס "קרוב למיטוט", הגם שהומט הרס חסר תקדים על רצועת עזה, חמאס מעניקה את המינוי העליון למי שהביא את ההישג הגדול ביותר שלה, בעיניה. האויב החמאסי לא תופס את המערכה ואת הארכיטקט שלה, כאבות האסון ההומניטרי שהביאו על ראשי תושבי עזה.
מה הייתה עושה בחירה במנהיג לכאורה מתון כמו מחמוד אסמאעיל או ח'אלד משעל, ששמותיהם עלו לרגע השבוע? היא הייתה מטשטשת את זוועות חמאס, מוסיפה ללגיטימציה של הארגון כמייצג העם הפלסטיני ואולי כאלטרנטיבה ראויה ל"פתח", מטשטשת את המעורבות האיראנית ומאפשרת לקבוצות וחוגים מסוימים לקבל את חמאס כארגון לגיטימי. דווקא הבחירה בסינוואר מוציאה את המרצע מן השק ונועצת את הצורך של מנהיגי העולם, המוסדות הבינלאומיים ומדינות ערב הסוניות להתנער מהארגון כאשר זהו מי שעומד בראשו.
המקומי הוא הגלובלי
בחירתה של חמאס בסינוואר משקפת בחירה בין הסוגייה המקומית: העצמאות הפלסטינית והמאבק העממי שלה, ובין סוגייה גלובלית: חבירה לקואליציה אזורית ובראשה איראן, מדינת – מעצמה חמושה היטב, שמלחמת רוסיה – אוקראינה חיזקה את הברית הצבאית בין שתי המדינות. מוקדם לדעת לאן זה ייקח את חמאס כארגון. עם זאת, לסוגייה הפלסטינית, ההתרחקות מהפן – ערביות והמשך הפיצול הפנימי, לא יסייעו להתקרבות לפתרון שתי המדינות. איראן נועצת את ידיה חזק יותר בסוגייה הפלסטינית וזהו חיבוק דב שלא יוביל לפתרון מיטבי של הסוגייה בקרוב.
לישראל זוהי הזדמנות פז לפירוק חמאס, הן מבחינת הלגיטימציה המערבית והן מבחינת הלגיטימציה הפנים – ערבית, כמובן במידה ותצליח ישראל לחסל את סינוואר, חמאס כפי שהכרנו אותה תשתנה. מה שיישאר הוא ההנהגה בבתי הכלא ושאריות המנהיגות ברצועת. ייתכן ואז, יגיע זמנם של ברגותי או דחלאן להיכנס לזירה.
גם ישראל נתונה בדילמה שבין בחירה בהצטרפות לקואליציה מערבית-אמריקאית-סונית אזורית וגלובלית ובין הבחירה שלא לבחור בה, אותה מובילה ממשלת ישראל כיום. "עם לבדד ישכון", ללא בריתות, ללא אסטרטגיה וללא מטרות בהירות להמשך הישרדות המדינה במזרח התיכון. על ישראל לבחור האם להצטרף לקואליציה אזורית בראשות ארה"ב ומדינות ערב הסוניות או להישאר לבדה במאבק איתנים ארוך שנים מול ארגון רדיקלי אשר איראן ורוסיה מאחוריו. במה תבחר ישראל השסועה והחבולה?
