מאת: ארנה רז

לכבוד שנת הלימודים החדשה המאתגרת אותנו, בין היתר, עם קבוצות ווטסאפ ייעודיות להורים של ילדות.ים מגיל גנון ועד תיכון, כתבה מעניינת מבריטניה מדגימה כיצד קבוצת הווטסאאפ של האמהות דווקא ממשיכה להנציח אמונות וערכים שכדאי להשליך מעלינו. שאפי קורסנדי, קומיקאית ובעלת טור באינדיפנדנט מספרת על מקרה פעוט, לכאורה, שארע בקבוצת האמהות שלה:

בקבוצת האמהות 8 חברות מרקעים ומגילאים שונים. לפני זמן מה, אחת הנשים החברות בקבוצה העלתה בה תמונה של כביסה תלויה על חבל. לתמונה היא הוסיפה כיתוב בו היא משבחת את בן זוגה ופועלו למען המשפחה.

כפי שקורה לא מעט בקבוצות וואטסאפ, חברותיה לקבוצה מחאו כפיים ושיבחו את בן הזוג המדובר. לא כך קורסנדי, שכלל לא התפעלה – במיוחד כשהתברר, טיפה מאוחר יותר, שאותו בן זוג משובח כיבס אך ורק את בגדיו שלו.

ואכן, בתמונה נראו בגדי גבר בלבד, לא בגדי ילדים או נשים. קורסנדי תוהה במאמרה כיצד הוא עשה זאת? כיצד הצליח לדוג מהכביסה אך ורק את הבגדים שלו? הרי כשעושים כביסה במשפחה, תמיד משתרבבת לה איזו גרב יחידה או תחתון סרבן שמצאו את דרכם למכונת הכביסה.

באופן מפתיע, אף אחת מנשות הקבוצה לא בחרה להעיר על כך. 

על פי קורסנדי, הגברים בחייה היו תמיד שותפים מלאים לעבודות הבית. גם את בנה בן ה11 היא מנסה לחנך כך, ללקיחת אחריות. יש לו מטלות קבועות שהוא לא תמיד נהנה למלא – אבל גם היא, אימו, לא ממש חובבת מטלות בית. את המאמר שכתבה היא מסכמת במילים אלו: "יכולתי להתייחס לשיתוף בעבודות בית כעניין פמיניסטי, אבל אני מסתכלת על כך כביטוי של הערכה ואהבה".

שם המאמר של קורסנדי הוא "קבוצת הווטסאפ של האמהות שאני חלק ממנה הינה צוהר לעולם של הורות מודרנית  אבל מרגישה כמו שנות ה50״ הבחירה להזכיר בכותרת דווקא את שנות החמישים אינה מקרית. בחברה הבריטית, ובכלל, ״שנות החמישים״ הם שם קוד למושג "דיכוי נשים".

לאחר שבזמן מלחמת העולם השניה, כשהגברים היו בחזית, נשות בריטניה תפסו את מקומם בכל התחומים והצליחו להחזיק את המדינה ולשמר את כוחה של הכלכלה הבריטית, עם תום המלחמה הן נשלחו הביתה, על מנת לפנות את משרותיהן לגברים ששבו משדות הקרב.

כך, 75% מהנשים הנשואות בבריטניה הפכו לעקרות בית. בעוד שבתקפות המלחמה, אמהות עובדות שלחו את ילדיהם למעונות יום וקיבלו תמריצים כלכליים על מנת לצאת לעבוד, אך לאחר המלחמה אותם המעונות נסגרו, התמריצים פסקו ונשים נשואות, אימהות, קיבלו מענקים חודשיים דווקא על מנת להישאר בבית.

למרות שהייתה זו תקופת שפל במובנים פמיניסטיים, בשנות החמישים צמח סוג חדש של יחסים זוגיים שנקרא "נישואין של שיתוף פעולה": "Companionate Marriage". אמנם לא ניתן לקרוא לזה שותפות של ממש, אך בניגוד לדורות הקומים, המגמה הייתה מגמה של שיתוף פעולה, רצון טוב ויחסים חבריים בין בני זוג.

ואם נחזור לקבוצת הוואטסאפ של האימהות בשנת 2019, נוכל לראות שם מצד אחד, קבלה גלויה של הגבר כילד שאיננו שותף ואפילו לא משתף פעולה ומן הצד השני, הסתייגות סמויה של הכותבת, אותה אינה מעזה להביע בקבוצה, וחבל.

אם תשאלו אותי, בן הזוג של אותה אם לא פעל בתמימות או בחוסר ידע, זאת היתה הפגנה של עוינות ואפילו אגרסיביות פסיבית כלפי בת זוגו.

נראה לי שאפילו בשנות החמישים, כשהבעל היה בוחר לעזור למשפחה ולעשות כביסה, לא היה עולה על דעתו לכבס רק את הבגדים שלו כפי שקרה כאן בשנת 2019.

אם הייתי חברה בקבוצת הווטסאפ  של קורסנדי הייתי מודאגת מאד, לא רק ממצבי ומיחסי עם בן זוגי, אלא מהעיוורון ומהשתיקה של חברותיי האמהות. בשנה החדשה אני מאחלת לנו שקבוצות הווטסאפ שאנחנו חייבות להשתייך אליהן תשרתנה אותנו ולא את הפטריארכיה.

לקריאת המאמר המלא

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בשבעה לאוקטובר נהרגו חיילים ואזרחים בניסיון לשמור על הגבול בעוטף עזה. עשרות אלפי משפחות פונו מהצפון, מה שהוביל לניתוק מהקהילה ולפטירה מהירה של אנשים הרחק מבחיתם. גם את טקסי הקבורה היה קשה לעשות ביישובים בהם הלחימה המשיכה להתרחש. הכתבה מביאה שלושה סיפורים של התמודדות עם מוות ואבל בזמן המלחמה.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.