תועד ע״י שלי מזרחי וגיא כהן-מור
שולמית נולדה ב1/10/1926 בסרייבו (sarajevo), יוגוסלביה, בשם סרינה ברודצקי.
אביה נולד ברוסיה ואמא הייתה ספרדיה למשפחת פינטו. היה לה אח שסבל ממחלה מולדת ונפטר עוד לפני המלחמה ואחות הגדולה ממנה בשנתיים ושמה דינה. הבית היה חילוני והמשפחה התפרנסה תודות למפעל של אביה שייצר כובעים עבור הצבא ורשות הדואר.
אביה נלקח כבר בתחילת הכיבוש, קיץ 1941, ליאסנובה (כנראה הכוונה למחנה יאסנובאץ') ע"י האוסטאשה (ארגון לאומני ששלט בקרואטיה בזמן מלחמת העולם השנייה) ומאז לא היה איתו קשר. ברעך באותה תקופה, דודה שהיה רופא מוכר נלקח לעבוד בבית חולים צבאי.
שולמית מתארת שבתחילת המלחמה השכנים המוסלמים של המשפחה היו קרובים אליה וחלקם אף עזרו למשפחה, אך עם כניסת האס.אס היחסים השתנו.
קצת לאחר יום הולדתה ה15 של שולמית, לילה אחד באוקטובר 1941, נלקחו כל הנשים והילדים בעיר למחנה צבאי מחוץ לעיר, סמוך למסילות רכבת. המחנה היה מקום זמני, ממנו יכלו הנשים והילדים לצאת ושולמית שהייתה בלונדינית ובעלת מראה "לא יהודי" מה שאיפשר לה יותר חופש ותנועה, הייתה הולכת לבקר את שושה בבית החולים הצבאי וחוזרת לאמה המותשת ולאחותה שהייתה מיואשת מכך שהיא וארוסה נפרדו. לאחר כמה ימים במחנה, הן נלקחו כולן ברכבות ללובורגראד (loborgrad). אולם, אחרי שנדחסו לקרונות בקר והחלו לנסוע לכיוון המחנה, מסיבה לא ברורה, הם הוחזרו לסרייבו ושוכנו בבית כנסת ספרדי. בית הכנסת היה מקום עדיף יחסית, תודות לשמירה הרופפת, חלק ממי ששהו בו הצליחו לברוח והשכנים מהסביבה הביאו אוכל ושמיכות ליהודים שנשארו במקום.
לאחר כשבועיים הם שוב הועלו לקרונות לעבר המחנה ג'קובו. כשהן הגיעו הצריפים עוד היו ריקים ובלי דרגשים.
לאחר כמה חודשים, הקהילה היהודית מאוסייק הצליחה לשחד את שומרי המחנה ולהוציא את הילדים ששהו בו. אמה של שולמית שיקרה בנוגע לגילה, כך שהיא יכלה לצאת עם יתר הילדים. היא ליוותה ילדה בת חמש שהייתה תחת חסותה. הן נשלחו לעיר וינקובסקי (Vinkovci), ואומצו שם ע"י משפחות יהודיות. שולמית לא פגשה יותר את אמה ואחותה.
הבריחה של שולמית הייתה קצרת מועד, המלחמה הגיעה לוינקובסקי בשנת 42'. לילה אחד חברי הקהילה היהודית בעיר החלו לאסוף את הילדים בעיר והעבירו אותם לאוסייק, לחסותן של משפחות אומנות אחרות, שם החל תהליך בניית גטו. עד אותו לילה שולמית דאגה ושמרה על הילדה הצעירה שאיתה יצאה מג'קובו, אך המצב היה לה קשה מנשוא והיא ביקשה מקרובת משפחה של הילדה לאסוף אותה.
דודה של שולמית הצליח לאתר אותה ושכר שני צעירים מוסלמים עם תעודות מעבר עבורה שליוו אותה למוסטאר (היום חלק מבוסניה והרצגובינה). שולמית נתקלה בקשיים בגלל האוכלוסייה המעורבת שכללה צ'יצ'נים, איטלקים ונוכחות של ארגון האוסטאשה. משם היא עברה שוב, בעזרת דודה, לספליט, עיר שבה חיו בעיקר איטלקים. דודה שכר עבורה חדר ושלח לה כסף למחייתה. בספליט היא פגשה דוד נוסף שלה שהצליח גם הוא לברוח.
חייה בספליט היו טובים, במהלך הימים היא יכלה להסתובב בחופשיות, ללכת לים, לרכב על אופניים. אולם, בעקבות מקרה מסוים, דודה מספליט דיווח לדוד שמימן את מחייתה ששולמית אינה צנועה ושהיא מאבדת את גבולותיה התרבותיים. הדוד החליט שהיא צריכה לעבור לגור במנזר בעיר. במנזר היא נאלצה ללמוד את כל התפילות ולא יכלה להנות מהחופש שהיה לה לפני כן. בסופו של דבר, היא החליטה לברוח מהחסות של דודיה ומצאה מחסה בבית של משפחה יהודית.
בשנת 43' הקהילה היהודית בספליט החליטה לאסוף את כל היתומים בעיר ולשלוח אותם לפנים איטליה. הם עלו על אונייה לטריאסטה בדרכם להגיע לנונאנטולה שבחבל מודינה באיטליה, אך בדרך עברו בכל רחבי אירופה. הם נסעו ברכבת דרך צרפת לברצלונה ושם התקבלו ע"י ארגונים יהודים שהאכילו אותם ודאגו להם במשך שבוע. משם המשיכו באונייה לאיטליה, לנונאנטולה למקום שנקרא וילה אמה.
שם שוכנה כבר קבוצה של נוער גרמני יהודי שהצליחו לברוח דרך יגוסלביה. זו הייתה וילה שנשכרה על ידי ארגון יהודי איטליה ושוכנו בה בני נוער יהודים שהתגוררו במקום ועבדו בשדות שמסביב וברפת. החיים בוילה היו טובים בסך הכל, היו כמה קשיי תקשורת אבל לרוב, בני הנוער נסעו באופניים למודנה ולובונה, העלו הצגות והיוגוסלבים מביניהם זכו גם לקבל כסף כיס מועט מהקונסוליה היוגוסלבית. שולמית הייתה בין הנערות הבוגרות במקום ולכן הייתה לה יותר אחריות והיא עזרה לילדים הצעירים יותר להסתגל למקום, להתקלח ובכלל.
בספטמבר 1943, אחרי שתלו את מוסליני, הם נאלצו לברוח ולעזוב את הוילה. הבנים הבוגרים התפזרו בסביבה והבנות והבנים הצעירים ברחו למנזר שהיו בו רק נזירים ושהו שם כמה ימים. שולמית הייתה צריכה לעזוב, ביחד עם חברה, כי הנזירים לא רצו לארח את הבנות הבוגורת מטעמי צניעות. היא עברה לגור עם משפחה איטלקית ענייה, שהתקיימה מקליעת סלים. המשפחה אירחה את שולמית וחברתה ואפילו נתנה להן לשהות בחדר ההורים ובתמורה הן למדו לקלוע סלים ועזרו בפרנסה.
בזמן שהתחבאו אצל המשפחה, הן החלו להתארגן בכדי לחצות את האלפים לכיוון שוויץ. רופא הכפר עזר להן והוציא להן תעודות מעבר "כשרות" למקרה שיתפסו. הן עלו עם עוד מספר יהודים על רכבת למילאנו ומשם החלו במסע הלא חוקי. הדרך הייתה קשה ובסופה הם נתפסו ע"י השוויצרים והוחזרו לאיטליה. אולם, בהמשך, החליטה הקבוצה לנסות את מזלה בחצייה בשנית והפעם הצליחו לשכנע את השוויצרים לתת להם להישאר באזור במהלך היום להתפלל בטענה שזה היה יום כיפור. באותו היום, נציגים מהג'וינט הגיעו וחתמו שהם תחת חסותם וכך הם הצליחו להיכנס לשוויץ.
בשוויץ הם קיבלו עזרה גם מהצלב האדום ולמדו מוסיקה, עברית, חשבון, נגרות ועוד. החיים היו טובים אולם הם עדיין סבלו מרעב די פעם. הג'וינט דרשו שייספקו לנערים ולנערות אוכל כשר שהיה קשה להשיגו. היה ברור שמשם כולם היו עתידים לעלות לפלשתינה. בשנת 44, הקונסוליה היוגוסלבית בשוויץ עזרה לארגן להם מסמכי מעבר לארץ. תוך כדי ההתארגנות נשמעו הפעמונים המבשרים על תום המלחמה. באותו הרגע הבינה שולמית שלא תראה יותר את משפחתה לעולם וחשה קרועה בין הכוונה לעלות ארצה ובין הגעגוע והרצון לחזור ולחפש את משפחתה. בסופו של דבר, היא החליטה לעלות לפלשתינה.
בשנת 45' היא עלתה על אונייה ושטה במשך חודש. הדרך לא הייתה ישירה והאונייה עברה בכל מיני מקומות עד שהגיעה לחיפה. בארץ הצטרפה שולמית לקבוצה של עליית הנוער בקיבוץ כפר מסריק עם כמה מחבריה היגוסלבים מוילה אמה.
דודה הרופא של שולמית, ליאו פינטו, ברח והצטרף לפרטיזנים לילה אחד לפני שפשטו על בית החולים שבו עבד. הוא שרד את המלחמה ושולמית יצרה איתו קשר אחרי שעלתה לארץ. אביה כנראה נרצח ביאסנוביץ'. היא שמעה שאחותה מתה ממחלת הטיפוס במחנה ג'קובו. אמה הגיע לאושוויץ וכנראה נפטרה שם.
