תרבות האונס שגברים לא רואים

פוסט אורח מאת:  דניאל סולומון
מכירות את זה שיש מסיבה או אירוע או סתם מפגש חברים איפשהו וזה קורה בלילה וזה נגמר מאוחר? וכדי להגיע לשם את צריכה לקחת בחשבון שתסתובבי לבד בלילה? וכבר נגמר לך הכסף על מוניות שאת לוקחת כדי להיות כמה שפחות לבד ברחוב, גם אם מדובר בעשר דקות הליכה? וגם לקחת מונית מאוחר בלילה זה לא אידאלי כי לכי תדעי מי זה נהג המונית הזה ומה עובר לו בראש? ואז את מעדיפה לא לצאת בכלל? ואת יושבת בבית ומתבאסת שאת לא גבר?

לא יודעת מה אתכן לי זה קורה הרבה, אבל אתמול בלילה סירבתי להיכנע לתרבות האונס ויצאתי בלילה לבד על האופניים שלי.
כמובן שזו הייתה חוויה מורטת עצבים משום שכשאני יוצאת לרחוב בלילה, כל גבר שבא מולי גם אם הוא האיש הכי נחמד בעולם, הופך להיות פוטנציאל למשהו רע שיכול לקרות לי ובכל פעם שאני עוברת אותו בשלום אני מודה על מזלי הטוב, אה וגם כמובן חשה אשמה שחשבתי עליו מחשבות כאלו.
לבסוף הגעתי ליעדי בשלום, כעת צריכה לקחת בחשבון גם את הדרך חזרה, יוצאת לפני שבא לי כי בתרבות האונס זה נחשב כבר מאוחר לאישה להסתובב לבד בחוץ.

ובדרכי חזרה ברחובות תל אביב וגבעתיים הנחשבים 'בטוחים' יחסית למקומות אחרים, הרחובות היו מלאים בנערים מתבגרים, בקבוצות ויחידים, שיכורים, מעשנים, קולניים, עומדים על הכביש וחוסמים את דרכן של מכוניות, הנהגים צפרו להם והם בתמורה קיללו אותם והעירו את כל השכונה בלי שמץ של בושה. כל חמש דקות נתקלתי בעוד קבוצה כזו, הם היו בכל מקום, בפארקים, חסמו מדרכות, באמצע הכביש ובכל פעם שעברתי קבוצה כזו חזרתי לנשום.

הרחוב הפך לשדה קרב ואני הייתי בכוננות מתמדת.

להנות מהנסיעה לא בא בחשבון בכלל, עברתי גבר ועוד גבר ועוד קבוצת נערים, תוך כדי רכיבה מוודאת שלא עוקבים אחרי, שלא רודפים אחרי, שלא זורקים עלי משהו, מנסה לזכור לנשום, ממשיכה לרכב בכל הכוח והכי חשוב שומרת על ארשת הפנים הכי אדישה שלי, כדי שלא ידעו שבתוכי אני מתה מפחד.

התחלתי להתעייף ממאמץ הרכיבה באופנים המיושנות שלי בעליה המעצבנת של לה גארדיה והטייסים, אך הכרחתי את עצמי להמשיך לרכב ולא לעצור, לא הייתה לי ברירה, הרגשתי כמו טרף קל והייתי חייבת לצאת משם כמה שיותר מהר.

המרחב הציבורי נוכס כולו לנערים ולגברים ולי בתור אישה לא הייתה הזכות להיות שם, לא באמת.

באחת מהקבוצות שעברתי ראיתי נער שהיה כל כך שיכור שהחל לצעוק על חבריו ולקלל את כל העולם והם החזיקו אותו בכוח שלא יברח לכביש או יעשה משהו מטורף, הוא נראה אחוז אמוק ורכבתי ממש קרוב אליהם, אחד מהם צעק לי: איזה כוסייייית!!!!! היי את באופניים י'כוסית אפשר סיבוב? עשיתי את עצמי לא שומעת והמשכתי לנסוע כשלבי דופק במהירות.

רגע לפני כן עברתי בשלום קבוצה נוספת של נערים שבאו מולי באופניים חשמליות במהירות מופרזת, אחד מהנערים חשב שיהיה זה מצחיק לא לתת לי לעבור, הוא נסע מולי ולא הראה סימנים שהוא מתכוון לפנות לי את הדרך. כבר הגעתי לעצירה מוחלטת, מימיני היה כביש מהיר ומשמאלי שאר הנערים שחסמו את המעבר, לא נותר לי אלא לקוות לטוב. הוא הגיע ממש קרוב אלי ורק בשנייה האחרונה, סטה הצידה.

הרגשתי כמו דמות במשחק מחשב שנמצאת במסלול מכשולים ובכל רגע צריכה להדוף מכשול אחר שבא מולה מבלי לאבד ריכוז ומבלי להיפגע כדי לא לאבד חיים ולהגיע לשלב הבא.
עד שהגעתי לרחוב שלי הרגשתי שכמות החיים שנותרה לי הייתה כמעט אפסית ובמונחים של משחק מחשב, גססתי.

בזמן שקשרתי את האופניים שלי שמעתי נערים צועקים, הם המשיכו כך עד שלוש בבוקר וכשלא יכולתי יותר, ביקשתי מהם שיהיו בשקט, חבויה בין התריסים שלי, נסתרת בחשכה ומנסה לייצר את הקול הכי נמוך ותקיף שאני יכולה. בתגובה אחד הנערים אמר לחברו: תגביר!!, עד שאיימתי עליהם במשטרה והם סוף סוף השתתקו או הלכו.

בשלב זה כבר כאב לי כל הגוף והייתי עצבנית, כעסתי על העולם הדפוק הזה, על זה שאני חיה במאה 21 ומרגישה בימי הביניים ושלפחות בימי הביניים הדברים היו על השולחן, היה ברור שהחברה היא כזו בה גברים שולטים- נשים נשלטות ואף אחד לא ניסה להכחיש זאת וכיום אנחנו חיים בתרבות אונס במסווה של שוויון.
כעסתי על החינוך המחורבן מהבית ובבתי הספר, על התקשורת הפטריכאלית והמיזוגנית, על הפורנו המלא בשנאת נשים המכשיר אנסים ובני אנסים, על הנערים המסכנים האלו שכל כך מנותקים מעצמם, שלא מבינים כמה סבל הם מביאים בהתנהגות שלהם ואולי הם כן מבינים. חשבתי לעצמי שאם כך הם התנהגו אלי והם לא מכירים אותי בכלל, אז איך הם מתנהגים למורות שלהם? לבנות שאתם בכיתה? הרגשתי בחילה.

חשבתי על זה שאף גבר לא יכול באמת להבין את החוויה הזו, כשאני מספרת לגברים על החששות שלי ברחוב, הם מתפלאים, חושבים שאני מגזימה, שאני צריכה להפסיק לפחד כל כך, אומרים לי להסתובב עם ספריי פלפל כאילו זה הפתרון לכל הבעיות בחיים. עברתי סדנה להגנה עצמית לנשים, אבל זה לא אומר שאני לא מפחדת יותר. יש כאלו שאף מוסיפים ואומרים לי שגם הם מפחדים לפעמים ללכת ברחוב בשעות מסוימות במקומות מסוימים כאילו שזה אמור לגרום לי להרגיש יותר טוב, כאילו שהם מבינים בדיוק על מה אני מדברת, הם לא.

ואז כשהכעס שבתוכי כבר איים להתפוצץ, קרסתי לתוך שינה מחזיקה במחשבה המעוותת על כמה שאני ברת מזל שעברתי עוד יום מבלי שאנסו אותי, ליל מנוחה.