"13 סיבות": האם מדובר בסדרה מסוכנת?

לפני כמה ימים, רוני קידר פרסמה באתר כתבה בשם "13 סיבות לראות את 13 סיבות". אחת הסיבות שהיא ציינה היתה: "זאת הטלויזיה שבאמת מגיעה לכם; אין אף אחד בטלויזיה הישראלית שיש לו ביצים לעשות סדרה כזאת. המיינסטרים האמריקאי מכיל התאבדויות וגוף שמן ערום". ברצוני להרחיב על סוגיית ההתאבדות, שסביבה בעצם סובבת עלילת הסדרה כולה. זאת לא סדרת מופת בעיניי; יש לי לא מעט השגות לגבי התוכן והצורה, אבל היא כן סדרה חשובה, ושווה צפייה, בגלל התכנים שהיא עוסקת בהם בצורה כל כך ישירה וגלויה, בקרב בני/ות נוער ועבור בני/ות נוער. הסדרה עשויה היטב; היא סוחפת, קצבית ואפילו ממכרת. אבל לצערי, קיימים לא מעט פגמים דווקא באופן שבו הסדרה מטפלת בסוגיה הטעונה של האובדנות. תזכורת: האנה, תלמידת י"א בתיכון אמריקאי, מתאבדת, ומשאירה אחריה 13 קלטות, ל-13 אנשים שגרמו לה לטענתה להתאבד. מכאן ואילך, אזהרת ספוילר, ולא פחות חשוב- אזהרת תוכן- אובדנות.

הטענה בסדרה היא, שאת ההתאבדות של האנה היה אפשר למנוע; מבין 13 הנמענים של הקלטות היו כאלו שפגעו בה באופן אקטיבי – הפיצו עליה שמועות, הפיצו תמונות שלה בוואטסאפ, הטרידו, תקפו אותה מינית ואנסו אותה, והיו גם כאלו שלא מנעו את הפגיעה, שעמדו מן הצד ונתנו לה להתרחש. היו כאלו שלא הגישו לה עזרה, ובסופו של דבר לא מנעו ממנה להתאבד. והיה גם את ההוא שלא ידע איך להחזיר לה אהבה, ולתת לה סיבה להמשיך ולחיות. אפקט הדומינו של שרשרת האירועים מתחיל בקלטת ובפרק הראשון (עם הפצת השמועות עליה ותמונות שלה, ללא הסכמתה) ומגיע לשיא (או לשפל) בפרק ה-12 (כאשר היא נאנסת, ומה ש"מאפשר" את האונס הזה, לתפיסתו של האנס, היא אותה תדמית שנוצרה לה בפרק הראשון – תדמית שהוא עצמו יצר כשהפיץ עליה את השמועות ואת התמונות). כולם חטאו לה; לכולם יש אשמה ואחריות. חלק מהנמענים של הקלטות מדגישים שוב ושוב שזאת היתה בחירה שלה. היא בחרה להתאבד, ולכן אף אחד אחר לא יכול להיות אשם. זאת אמת חלקית: אמנם אף אחד לא הצמיד לה אקדח לרקה – אבל היו אירועים (שנגרמו ע"י אותם אנשים) שדחפו אותה לכך. כן, היתה לה בחירה; היא יכלה לכאורה לבחור גם לא להתאבד. אין לי כוונה להצדיק את ההתאבדות שלה; זאת הרי בחירה שגורמת הרבה סבל למי שנותר מאחור (הכאב של ההורים שלה שובר את הלב). אבל במצב שבו היא היתה, מבחינתה, אולי כבר לא היתה לה באמת בחירה. בקרב אנשים שמתמודדים עם דיכאון קשה, או עם מחשבות וכוונות אובדניות, מצאו כי הרבה פעמים יש להם "ראיית מנהרה": הראייה והחשיבה שלהם/ן מצטמצמת, והם/ן מסוגלים/ןת לראות רק דבר אחד – את הכאב, את הסבל, ואת ההתאבדות כדרך היחידה להפסיק אותו. כצופות מבחוץ, אני מקווה שרובנו יכולות לראות שהיו להאנה גם אפשרויות אחרות. שהדברים שנראו לה בלתי הפיכים, נצחיים, ובלתי ניתנים להתמודדות – עם עזרה חיצונית, טיפול וזמן – היא היתה יכולה להחלים ולהתמודד עמם. אבל מבחינתה, וכאשר הדברים מוצגים מבעד לעיניה, כשהיא הגיעה להחלטה, בקלטת ה-13, כבר לא היתה לה כל אפשרות אחרת. אני לא חושבת שהיא רצתה למות – אני חושבת, שבדומה להרבה מתאבדים/ות, היא "רק" רצתה להפסיק את הסבל הנפשי.

בתחילת הפרק ה-13, היא אומרת שהיא החליטה לתת לחיים סיכוי אחרון. אחרי שהקליטה את 12 הקלטות הראשונות, לרגע היא מרגישה שאולי היא תוכל להתמודד עם זה. היא פונה ליועץ בית הספר, ומבקשת עזרה. כי היא יודעת שהיא לא תוכל לבד. צריך הרבה כוח, ואומץ, בשביל לבקש עזרה. אבל היא לא קיבלה את העזרה הזאת; במקום זה, היא קיבלה עוד סטירה. שוב אכזבו אותה. שוב פגעו בה. היא הולכת לחדר היועץ, ו"רומזת" לו על כוונות ההתאבדות שלה; היא מספרת לו על האונס שעברה במסיבה שבוע לפני כן. יש דברים שהיועץ לא היה צריך לעשות או לומר בשיחה הזאת, ועשה בכל זאת: הוא שאל אותה אם היא בטוחה שזה לא היה בהסכמה, אם היא אמרה "לא", אם היא ביקשה ממנו להפסיק אם היא הסכימה ואז שינתה את דעתה. היא אומרת שהיא לא רוצה לראות את הבחור הזה שוב, שהיא רוצה שהוא יילך לכלא. הוא אמר לה שאם היא לא מעוניינת להתלונן במשטרה (מעניין למה, באמת), האופציה שיש לה היא "להמשיך הלאה". שאם מדובר בתלמיד י"ב, כפי שהיא טוענת (היא לא הסכימה לחשוף את שמו), אז עוד כמה חודשים הוא כבר לא יהיה בסביבה גם ככה. הוא אומר שהוא לא שופט אותה, אבל הוא כן; הוא מפקפק באופן שבו היא פירשה את הסיטואציה. היא אמנם לא אמרה במפורש את המילה "אונס", אך כל מי שצפתה בסצנה הרלוונטית בפרק 12 לא יכולה לטעון לפרשנות אחרת. גם אם היא הגיעה למסיבה מיוזמתה (אולי היא ניסתה להחזיר לעצמה לכאורה שליטה על הסיטואציה ועל החיים שלה; אולי היא כבר היתה בטראומה מכל האירועים שקדמו לאונס עצמו?). גם אם היא לא צעקה "לא". זה היה אונס; זה אפילו לא ב"תחום האפור". אבל היועץ לא מאמין לה מיד, הוא מפקפק, הוא אומר לה להמשיך הלאה וזהו. הטלפון מצלצל ומפריע לו כל הזמן. הוא לא באמת איתה. הוא גם לא מציע לה פתרונות קונקרטיים, ואפילו לא מגלה מספיק אמפתיה לכאב שלה.

ויש גם דברים שהוא היה צריך לעשות, ולא עשה: כבר בהתחלה האנה אומרת ליועץ שהיא אבודה, ומרגישה ריקנות. שלא אכפת לה מכלום – מעצמה, מבית הספר. "אני צריכה שזה יפסיק", היא אומרת לו, "שהכל יפסיק. אנשים. החיים". הוא שאל אותה למה היא מתכוונת, והיא מיד נסוגה ואמרה "מצטערת, לא התכוונתי לזה ככה, אני חושבת". הוא לא היה צריך להניח לזה. הרבה פעמים, הדעה הרווחת היא שלא צריך לדבר על התאבדות כדי לא "לתת רעיונות". זה לא נכון. מי שבדיכאון, מי שיש לו/ה מחשבות אובדניות – הרעיונות כבר נמצאים שם. אנשי טיפול יודעים את זה; התבטאויות כמו אלו של האנה, במיוחד לאור הטראומה שעברה רק שבוע לפני כן, היו צריכות להדליק אצל היועץ לא נורה אדומה – אלא פרוז'קטור. אסור היה לו פשוט להניח לזה ולהמשיך הלאה. במקרה כזה, הוא היה צריך לברר האם היא חשבה על התאבדות (התשובה היא "כן") האם יש לה כוונה להתאבד (התשובה היא "כן") והאם יש לה תוכנית, איך להתאבד (התשובה גם כאן, היא "כן"). לו היה מברר, ושואל את השאלות האלו, סביר להניח שהוא היה מקבל תשובות כנות. היא הרי באה לבקש עזרה. היא לא רצתה למות; היא רצתה רק להפסיק לסבול. היא רצתה שמישהו יעזור לה, שמישהו יציל אותה. לו היה מברר, הוא היה מבין מהר מאוד כמה חמור המצב: לא מדובר "רק" במחשבות אובדניות (לרובנו, בשלב כזה או אחר, עברו מחשבות כאלו בראש; זה לא מאוד חריג), אלא בכוונה ממשית להתאבד, עם תוכנית מפורטת להתנהגות האובדנית (היא כבר הכינה את הקלטות ורכשה את האמצעי שישמש אותה לכך). במקרה כזה (כמו גם במקרה של האונס שעברה, מאחר שהיא קטינה) יש לו על פי החוק חובת דיווח. עליו להפנותה לגורמים המוסמכים ולדאוג שתקבל עזרה מיידית וטיפול. הוא לא עשה את זה; הוא הניח לה לצאת בסערה מהחדר, ולא הלך אחריה. היא אפילו חיכתה לראות אם אולי הוא יבוא. אבל הוא לא בא. אני לא טוענת שהיועץ אשם, או אחראי, להתאבדות שלה. אבל בדומה ל-12 הקלטות הקודמות, ולנמענים שלהן, הוא היה עוד חולייה בשרשרת הדומינו שהביאה אותה אל סף התהום. עם זאת, הסדרה נוטה לפשטנות מסוימת בכל הקשור לגורמים שהביאו את האנה להתאבדות; היא תולה את האשם – או האחריות – בשרשרת האירועים והאנשים שפגעו בה או אפשרו את הפגיעה בה, אבל היא לא נותנת מספיק מקום לעולמה הפנימי של האנה עצמה. התאבדות היא מקרה קיצון; רוב הנערות שחוו בריונות, סלאט-שיימינג, הטרדה מינית, או אפילו אונס, חלילה – לא שמות קץ לחייהן, תודה לאל. איכשהו, הן מוצאות את הכוחות להתמודד ולהמשיך לחיות. אנשים עוברים דברים מאוד קשים בחיים, וממשיכים לחיות (כך לדוגמא, ג'סיקה, שגם היא נאנסה ע"י האנס של האנה, לא מנסה לשים קץ לחייה או מבטאת התנהגות אובדנית, למרות שרואים כי היא נמצאת במצוקה מאוד קשה. דרך ההתמודדות -או יותר נכון, הבריחה – שלה, היא באמצעות שימוש באלכוהול). בסדרה לא נותנים מספיק מקום לחוויה של האנה, לטראומה שפיתחה כתוצאה מהאלימות שחוותה, ולדיכאון – שבא לידי ביטוי באופן שטחי למדי, "על הדרך", באופן שבו היא מתארת תחושה פנימית של ריק וחוסר תוחלת או תקווה. זהו הדיכאון – אך הוא לא מוזכר בסדרה. התאבדות, ברוב המקרים, קשורה בהפרעות כגון דיכאון, חרדה, פוסט טראומה ועוד. הסימפטומים האלו, הסיבות האלו, הפכו את האנה לפגיעה אפילו יותר; הן הביאו אותה ככל הנראה לאותה "ראיית מנהרה", שבה היא לא רואה מוצא אחר מלבד התאבדות. הטראומה, אפילו האונס, שככל הנראה היה מה שדחף אותה אל הקצה, בסופו של דבר – גם הוא לא מתואר כלל דרך החוויה הפנימית שלה. אין בכוונתי לומר שהאנס שלה-  או האחרים – לא נושאים באחריות; אלא שמדובר בנושא מורכב, הרבה יותר מכפי שמציגים אותו בסדרה. ההשטחה הזאת, ותליית האשמה בגורמים חיצוניים בלבד, מבלי לתת מספיק מקום למחשבות, לתפיסות ולרגשות של האנה, אולי משרתת את הנראטיב של הסדרה, אך היא עושה עוול לנושא האובדנות ולמתמודדים/ות עימו.

אחת הסצנות החזקות ביותר בסדרה היא הסצנה שבה האנה מתאבדת. עמותת "בשביל החיים", ששמה לה למטרה לתמוך במשפחות של מתאבדים/ות ולפעול למען מניעת התאבדויות, פרסמה קו מנחה לסיקור התאבדויות בתקשורת. בין היתר, כתוב שם: "הימנעו מפרסום שיטת ההתאבדות, מקום ההתאבדות, או תמונת המת". אמנם סדרת טלויזיה לא מחויבת לכללי אתיקה או אפילו להמלצות מסוג זה; אבל הייתי מצפה מסדרה שמעבירה מסר ברור וחד משמעי נגד בריונות, אלימות נגד נשים (נערות, במקרה זה), הטרדות מיניות ואונס, ומציגה את ההשלכות הרות האסון של כל אלו – לא "ליפול" למלכודות דווקא באופן שבו היא מציגה את הנושא הטעון, הנפיץ, והמושתק – של התאבדות. סצנת ההתאבדות של האנה כל כך קשה וגרפית, שלא הצלחתי שלא לעצום עיניים ורק לחכות עד שתיגמר. הרי אנחנו יודעות מה הולך לקרות. מהדקות הראשונות של הפרק הראשון, אנחנו כבר יודעות. האם זה באמת נחוץ, להראות את האופן שבו היא התאבדה? את הדם? את הגופה? כן, יש לזה ערך תסריטאי, אולי. אבל כשאני חושבת על נערות שצופות בסדרה, ואולי הן עברו משהו דומה, חלילה, ואולי הן בדיכאון, ואולי יש להן מחשבות אובדניות – האם זה לא עלול לתת להן לגיטימציה? חשוב לציין, שאין בכוונתי לומר שהסדרה כולה מעודדת התאבדות, או שהסצנה הנ"ל "נותנת רעיונות". כאמור, מי שיש לה מחשבות אובדניות, לא זקוקה לכך שיתנו לה רעיונות. הרעיונות כבר שם. אבל מי שנמצאת במצוקה מאוד גדולה, מי שעברה משהו דומה למה שהאנה עברה, ומי שגם ככה חושבת לשים קץ לחייה – סצנת ההתאבדות של האנה עלולה להיות מאוד מסוכנת עבורה. היא עלולה לתת לה לגיטימציה ל"פתרון" הזה, ולדחוף אותה מסף התהום אל פיו. הרי אם האנה לא מצאה דרך להתמודד עם החוויות הקשות שעברו עליה, אולי גם היא תחשוב שאין מוצא אחר…? הסדרה מתיימרת לחנך בני נוער לקחת אחריות על ההתנהגות שלהם ולהציג בפניהם את ההשלכות של אותה התנהגות- אבל גם לאופן שבו בוחרים להציג התאבדות בטלויזיה עשויות להיות השלכות, חמורות לא פחות.

הנחייה נוספת של עמותת "בשביל החיים" לסיקור מקרי התאבדות היא "הימנעו מהאדרה את המתאבד או מתן לגיטימציה לפתרון שבחר בו". אל לנו לעשות אידיאליזציה להתאבדות; התאבדות היא טרגדיה נוראית. עיסוק יתר, או גלוריפיקציה של התאבדות, עלולים לגרום לתופעה של "הדבקה". בסדרה עצמה ניתן לראות את התופעה הזאת בפרק האחרון: ג'סטין, שמספר לג'סיקה על כוונה אובדנית, ואלכס, שמנסה להתאבד. שניהם מופיעים בקלטות של האנה; שניהם מתעסקים בהתאבדות שלה ובסיבות שגרמו לכך, ומרגישים אשמה, ומצוקה נפשית גדולה, כל אחד מסיבותיו הוא. גם קליי מבטא מצוקה, ואולי אף הוא היה עשוי להיות בסיכון, אלמלא מצא משמעות בחשיפת אלו שפגעו בהאנה, בחיפוש אחר צדק, או אפילו נקמה.

בבית הספר אמנם תלו פוסטרים שקוראים למניעת התאבדות, אבל זה לא היה יותר מכסת"ח; לא באמת ניסו להבין מה גרם להאנה להתאבד. לא ניסו להבין מה היה כל כך רעיל בסביבה של בית הספר. הניחו שה"בעיה" היתה אך ורק בהאנה עצמה. היא הרי היתה "מתוסבכת". שוב, האשימו את הקורבן. כן, היא היתה "מתוסבכת"; היא ככל הנראה סבלה מדיכאון ועברה טראומה קשה מאוד, שהיוותה את הטריגר וה"קש האחרון". אבל המציאות היא מורכבת; ואת המורכבות הזאת לא רואים בבית ספרה (שם מאשימים רק את האנה), ולמען האמת, גם בסדרה עצמה (בה מאשימים את הנמענים של 13 הקלטות). אובדנות היא נושא מורכב, וקודם כל, מדובר בטרגדיה איומה. בני נוער נמצאים בסיכון מוגבר להתאבדות, והם מנסים להתאבד בשיעורים גבוהים יותר ביחס לכלל האוכלוסייה. והתאבדות, הרבה פעמים, היא טרגדיה שהיה ניתן למנוע, בדיעבד. לא תמיד – אבל הרבה פעמים – יש סימנים מקדימים: במקרה של האנה – השירים שהיא כתבה והופיעו בפרקים המוקדמים יותר, ומעידים על מצוקה נפשית קשה, דכאון ואפילו אובדנות; האונס שעברה שבוע לפני ששמה קץ לחייה, והמילים שאמרה ליועץ בפגישה עמו ביום מותה. היא אמנם לא אמרה במפורש "אני הולכת להתאבד, תעצרו אותי!"- המילים האלו בדרך כלל לא נאמרות במפורש, הרי; אבל היא רמזה. היא שידרה מצוקה מאוד גדולה. ולא ראו אותה. אפילו ההורים שלה, שאהבו אותה כל כך ללא ספק, לא ראו את המצוקה שלה. גם לא היועץ, שהיה יכול – וצריך – לשאול אותה את השאלות במפורש. מניסיוני, כפסיכולוגית, בכל פעם ששאלתי על מחשבות, כוונות, ותוכנית התאבדות – מעולם לא קיבלתי תשובה בלתי כנה. הרבה פעמים קיבלתי תשובות כאובות ועצובות מאוד, אבל כנות לגמרי. אל תפחדו לשאול. לפעמים עצם השאלה מהווה הקלה; הנשאל/ת פתאום מרגיש/ה פחות לבד בעולם. פתאום יש לגיטימציה למחשבות האלו שעוברות לו/ה בראש, ויותר מכך- לגיטימציה לבטא אותן בקול, לבקש, ולקבל עזרה. אז אל תפחדו לשאול. תשאלו "האם חשבת לפגוע בעצמך?", "האם ניסית לפגוע בעצמך בעבר?", "האם חשבת כיצד לפגוע בעצמך?". תשאלו בעדינות, בזהירות; באמפתיה וללא שיפוטיות. רובנו לא אנשי טיפול, ואין לנו מומחיות או סמכות מקצועית לטפל באובדנות. אבל אנחנו כן יכולות לשים לב ולראות האם מישהי בסביבתנו במצוקה. הנה כמה סימני אזהרה שעשויים להעיד על כוונה אובדנית:

– עיסוק בנושא המוות, דיבור על התאבדות, על המוות ועל כך שאין סיבה לחיות
– הימנעות ממפגש עם חברים או השתתפות בפעילויות חברתית
– חוויות של אובדן, במיוחד אובדן של יחסים או איום מאובדן משמעותי קרב
– שינויים דרסטיים בהתנהגות, שינוי בדפוסי שינה, תיאבון או משקל
– איבוד עניין בתחביבים, בעבודה בבית-הספר וכו'
– נתינת דברים מיוחדים או יקרים לאנשים קרובים
– היסטוריה של ניסיונות אובדניים בעבר
– לקיחת סיכונים מיותרים, פזיזות ואימפולסיביות ותחושות של חוסר שליטה
– איבוד עניין בהופעה חיצונית
– שתייה מופרזת של אלכוהול או צריכת סמים מוגברת
– ביטוי של חוסר תקווה
– אובדן אנרגיה כללי וירידה ביכולת התפקוד
– התרחקות ממוקדי עזרה אפשריים וסירוב לקבל סיוע

**במקרה שאדם בסביבתכם/ן נמצא במשבר ועלול להיות אובדני/ת, אל תהססו- עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כגון ער"ן – בטלפון 1201 או באתר האינטרנט של סה"ר.