אני אוהבת סיכומי שנה. כשספוטיפיי אורזים לנו את מי שהיינו מבלי ששמנו לב ומספרים לי על השיר שהאזנתי לו הכי הרבה פעמים, על הגיל הממוצע שלי (74, אבל יש לזה הסבר טוב, נשבעת) וחמשת הגדולים – כך אני בטוחה שמה שקראתי מספר משהו על השנה שלי.
אובמה פרסם את המלצות הספרים שלו, מ"מתה וחיה" של זיידי סמית', דרך איאן מקיואן וכמובן, המלצה חמה על הספר השני של מישל אובמה, אשתו. אבל אני לא הולכת להמליץ כאן על עשרת הספרים הטובים שקראתי. בטור הראשון לשנת 2026, אני הולכת לדבר על הספר שלא קראתי ב-2025: "אינטרמיצו" של סאלי רוני.
לי ולסאלי רוני, סופרת אירית, יש רומן ארוך שנים. אני אוהבת את הכתיבה שלה, אני אוהבת את היומיומיות של ערי אירלנד שהיא מביאה לדפים, דבלין ב"אנשים נורמלים", גולוויי ב"עולם יפה איפה אתה?"
סאלי רוני היא סופרת-כוכבת. הספרים שלה מעובדים לסדרות, היא מרואיינת לניו יורק טיימס מיד כשהיא מפרסמת ספר והיא גם אקטיביסטית ופרו-פלסטינית פעילה.
קצת אחרי הקורונה, ולפני ה-7 באוקטובר, יצא ספרה "עולם יפה איפה אתה?", ספר מצוין, כריכה יפיפייה. בריאיון שנערך עימה זמן מה לאחר מכן, היא סיפרה שאת הספר החדש שלה, היא לא תתרגם לעברית, מתוך תפיסותיה נגד הכיבוש ותמיכתה בפלסטינים.
מצאתי את הספר באנגלית, קראתי ונהניתי מאוד. כן, חשבתי על העמדה שלה, אבל לא הרגשתי שהיא מאיימת עלי. והספר נהדר. כן, באי-התרגום יש צעד אקטיביסטי משמעותי, כן, זה אקט של חרם. אבל מצד שני, אני מכירה ונאמנה לתפיסת "מות המחבר" של רולאן בארת'. כלומר, המחבר מת ברגע שהטקסט עובר לקוראת, שיכולה לעשות בטקסט מה שהיא רוצה וחושבת. לכן, כישראלית, כשקראתי את הספר שלה, הרגשתי שהיא עשתה את שלה – ואני עושה את שלי. היא יכולה למנוע ממני לקרוא בעברית, אך היא לא יכולה למנוע ממני לקרוא. היא גם לא יכולה למנוע ממני את השיח האינטלקטואלי שאני מנהלת עם הדמויות בספרה.
המחבר מת וכל קורא, יעשה בטקסט שלו, כרצונו. זו אמנות. וזה כוחה.
ואז הגיע ה-7 באוקטובר
סאלי רוני עומדת בחזית המאבק למען המטרות הפלסטיניות באירלנד. עם הזמן, הפכה לתומכת נלהבת של "Palestine Action", ארגון שהתחיל כארגון מחאה בריטי, אך לאור פעולותיו האלימות, הוא הוצא מחוץ לחוק תחת סעיפי מלחמה בטרור. רוני לא הסירה את תמיכתה. להפך, היא הצהירה כי תתרום את הכנסות ספריה לארגון, והוסיפה כי היא מעדיפה לשלם את המחיר ואף לא לפרסם את ספריה בבריטניה, בשל הזדהות עם מטרותיו.
לפני כמה חודשים, בביקור בארה"ב, הגעתי לסניף שכונתי של "בארנ'ס אנד נובל", חנות הספרים האמריקאית, בג'ורג'טאון, וושינגטון. אספתי קפה ועברתי עם ערימות ספרים בקומות השונות, עפה על הצבעים, הכותרים, הכורסאות הנעימות והמדפים עמוסי השמות והסיפורים.
ערמתי כמה ספרים, ואז ראיתי את "אינטרמיצו", החדש והמדובר כל כך של סאלי רוני במדף. זה היה אחרי שהקשבתי לראיון שלה בפודקאסט של הניו יורק טיימס מהגגת על הספר, נסיבות כתיבתו, הדמויות. לא יכולתי, אספתי אותו מהמדף.
—
בעולם רחוק מאירלנד הקרירה ומלאת הרוחות, במזרח תיכון חם וכועס, קראתי כתבה על "פירקת א-נור", תזמורת ישראלית המבצעת מוזיקה ערבית קלאסית. "פירקת א-נור" מנגנת גם את שיריה של אום כולת'ום, האייקון המצרית ומרגיזה את המצרים (כך בכתבה של נג'ם זבידאת ב"הארץ"). בכתבה נאמר כי "בני משפחתה של הזמרת המנוחה תוקפים את הקונצרטים המתוכננים ומטילים ספק בחוקיותם".
"פירקת א-נור" היא תזמורת שהוקמה על ידי נגנים יהודים מארצות ערב, אשר גדלו על ברכי המוזיקה הערבית, בארצות בהם גדלו, מעבד אלווהאב, דרך אום כולת'ום, פיירוז ופריד אלאטרש.
כשראיתי שבמצרים מנסים לעצור להקה ישראלית מלנגן את שירי אום כול תום, כשאני עצמי נהנית ממוזיקה ערבית כל כך, החלטתי להיכנס לנבכי החרמות התרבותיים, ולבדוק כיצד הטקסט של מחבר, או מלחין, ימות הפעם, למי שייך הטקסט ולמי שייכת היצירה.
ישתיקו או לא ישתיקו?
פניתי לחברתי החכמה חגית מולגן. חגית היא אשת אשכולות שהידע שלה על שורשינו הערבים, יש שיקראו להם מזרחיים, מלא כמחרוזת פנינים עתיקה. היא גם אמנית, מנחת קבוצות בנושאי מנהיגות, מזרחיות וגם בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אשת אשכולות אמרתי. היא גם יושבת ראש מתנדבת של תזמורת "פירקת א-נור".
"מה? ישתיקו אתכם? לא תנגנו אום כול תום?" שלחתי לה. "כל כמה שנים הם נזכרים לתקוף אותנו" היא ענתה. "הטענה שזה ניכוס תרבותי היא תוצאה של בורות וחוסר מודעות לעובדה שיהודים מארצות ערב חולקים את אותם הנכסים התרבותיים כמו עבד אלווהאב ואום כול תום עם שכניהם".
סיפרתי לחגית על הרומן הלא-גמור שלי עם סאלי רוני, ועל "אינטרמיצו" שאני כבר לא יודעת אם אקרא, ואני כבר לא בטוחה אם אני לא קוראת כי סאלי רוני עושה חרם עליי או שזה כבר אישי ואני כבר עושה חרם עליה.
חגית סיפרה על חנה פדיה, בת למשפחה בגדדית שהקימה את התזמורת עם ד"ר יהודה קמרי, רופא שמנגן על עוד. היא סיפרה לי על פרויקט קהילות שרות וקואליציית ארגוני "ליבי במזרח", ארגוני תרבות שהביאו לחזית את תרבות המזרח, שזה שם יפה להגיד שירים בערבית, תפילות בערבית ולמעשה תרבות ואמנות בשפתם של אבותינו ואימותינו, שהיא גם, שפתם של שכנינו ושל חלק מאויבינו. המיקס הזה אף פעם לא היה קל לעיכול. בתוך המרק המהביל הזה קמה "פירקת א-נור" בניצוחו של אריאל לוי, תזמורת שנגניה וגם מאזיניה דומעים ממוואל, נגינת עוד ארוכה.
"התזמורת הזו היא שחזור "תזמורת רשות השידור" של ז'וז'ו מוסא, מסבירה חגית. "היא לקחה את השירים מהסרט הערבי של יום שישי, והפכה אותם לנכס תרבותי". סולני התזמורת, חגית ממשיכה להסביר, יהיו תמיד דוברי ערבית, מהחברה הערבית בישראל. הקהל מורכב בעיקר מיוצאי ארצות ערב – אך לא רק.
מעט מאוד משירי פירקת א-נור הם בעברית, בעיקר פיוטים. "לקחנו שיר של פיירוז והלבשנו עליו פיוט יהודי, זאת ליטורגיה דתית שחיה את המרחב שלה". האמנות של הלקה מחוברת לתרבות – שמתחברת מחדש למי שמרכיב את הלהקה: נגניםות יהודיםות וזמריםות ערביםות.
מה קרה במלחמה?
"היה ברור שלאנשים קשה לשמוע ערבית אחרי הטבח, ביטלנו אירועים. אך עברנו לנגן בבתי חולים ובתי אבות".
הנגנים והזמרים, יהודים וערבים, מעבירים שעות רבות יחד. זו תזמורת כמו של פעם, מנגנת בלי תווים, על כן שעות החזרות מרובות וגם ימים של מתח ביטחוני משאירים את המיקס הזה יחד חי, מנגן ופועם.
"רמת הנגינה דורשת הקשבה רדיקלית", מסבירה חגית. כמה סימבולי. "המנצח הוא כלי שמרגיש את הקהל ובוחר מה להשמיע לפי תגובתו".
חוט עתיק יומין שנקטע
אז מה עם החרם? אני שואלת את חגית. "בחנו את זה מבחינה משפטית ואין בעיה", היא אומרת. "גם כשמנגנים את מוצרט ברחבי העולם, המשפחה שלו לא תובעת אף אחד". אז פירקת א-נור תמשיך לנגן כאן אום כול תום.
חגית טוענת שבגלל הסכסוך עם הפלסטינים, נעלם לנו דור שלם של א.נשים שחיו במצרים, עיראק ולבנון, ושכניהם היו יהודים. הם נהגו לשבת ביחד בח'מאראת (ברים מקומיים) ולנגן.
"הנראטיב המערבי היום מסתכל על יהודים שבאו מאירופה לישראל והקימו מדינה, תחת התפיסה הזו נעלם פרק שלם של יהדות ארצות ערב והאיסלאם. על פי הלמ"ס, 60% מאבותיהם של היהודים החיים היום בישראל, דיברו ניב ערבי כלשהו, או הגיעו ממדינה מוסלמית. זה שהשפה הערבית היא לא חלק מהיומיום שלנו, לא שפה מדוברת בקרב יהודי ישראל, זו מדיניות שצריך להתעכב עליה".
בדיוק מהמקום הזה, מסבירה חגית, מגיעה המחשבה הערבית על ניכוס – "ברקע הסכסוך, באים המצרים ואומרים 'הנה הם גנבו לפלסטינים מדינה ולנו את הנכסים התרבותיים', כשלמעשה תמיד היינו חלק משניהם".
חגית, שמוצאה ממשפחה יהודית שעלתה מאפגניסטן, מזכירה שגם תזמורת רשות השידור בערבית, בהובלת ז'וז'ו מוסא, לא זכתה להוקרת האליטה התרבותית בישראל של אז, שבזה לתרבות ולשפה הערבית. "אחרי חוק הלאום התרבות הזו קיבלה עוד מכה בכנף, ועכשיו היא עם כנף שבורה" היא ממשיכה.
למעשה החרם פועל בתנועת מלקחיים: המצרים לא רוצים שננגן את אום כולת'ום בישראל, וישראל, רואה בכל דבר ערבי-תרבותי משהו ש"שייך לאויב". כך נעלמים לנו נכסי תרבות שלמים, של יהודי ארצות ערב. "היה כאן חוט עתיק יומין של שפה ותרבות משותפות שקטעו אותו, הוא יכול היה להיות תשתית לחיבור, היום כשאני עוסקת בלימוד הסכסוך אני מתוסכלת מגדיעת החוט הזה".
מות המחבר
בסוף השיחה המרתקת, אני מתייעצת עם חגית. מה היית עושה אם אמן שאת אוהבת היה מחרים אותנו? ממשיכה לקרוא אותו, או מחרימה בחזרה?
"כאמנית, אני אומרת: שחררתי את היצירה שלי לעולם, היא כבר לא שלי", היא אומרת. "ליצירה יש חיים משלה. כשיצירה שלי מוצגת במוזיאון כתוב חגית מולגן לידה, אבל היא לא שלי, היא כבר ישות חיה".
אז סאלי רוני מחרימה אותנו ויצירותיה לא מתורגמות לעברית ולא נמכרות בישראל. "פירקת א-נור" מנגנת את אום כולת'ום לא כדי לקרב, אלא פשוט כי היא לא יכולה אחרת, זה האקלים התרבותי של נגניה, גם אם משפחתה של אום כולת'ום נרעשת מהעובדה הזו. המחבר מת, אומר לנו רולאן בארת'.
לקרוא או לא לקרוא? את "אינטרמיצו" החזרתי למדף ההוא ב"בארנ'ס אנד נובל". פתחתי את ספוטיפיי ובחרתי לשמוע את השיר שספוטיפיי הכריזו עליו כשיר המושמע ביותר שלי לשנת 2025.
"אעטיני א-נאי וואע'אני, וואלע'ינאא סירר אלחולוד" – תנו לי חליל ואשיר, הרי השירה היא סוד הקיום, כך במילותיו של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, שהביצוע המוכר ביותר שלו הוא של פיירוז.
הביצוע המושמע ביותר אצלי – והמומלץ – הוא דווקא של דורסאף חמדאני התוניסאית. האם היא תשמח או תזעם שהמליצו על השיר שלה בישראל? תכלס – האם זה משנה? המחבר מת. אני המאזינה. אני הקוראת.
