"מעבר לנוח'בות והסינווארים יש אנשים שרוצים שקט ולגדל ילדים ונכדים, וצריך לדמיין את ההזדמנות הזו אחרי תקופה עקובה מדם"
אני אישה שמדמיינת ביטחון כל הזמן. דווקא מתוך שהות עמוקה שכוללת שנות עבודה רבות ושנות מחקר ברבדי אי-הביטחון של החיים כאן, אני מקפידה לדמיין ביטחון לעיתים תכופות.
העיסוק המתמיד במה הוא ביטחון, איך מגדירות אותו, איך מדברות אותו ובעיקר איך יוצרות ומעצבות מרחב ומציאות שיש בהם ביטחון אמיתי, הוא נדבך מרכזי בפמיניזם שלי.
ביטחו-פמיניזם אם תרצו.
בחורף האחרון פגשתי לראשונה בתת אלוף במילואים ישראלה אורון. הכרתי אישה שמקשיבה עמוקות, כותבת את רשמיה ארוכות, מנתחת, ורק אז מגיבה באנליטיות שיש בה גם סימני קריאה וחשוב מכך, סימני שאלה. כשחשבתי איך לדמיין ביטחון לצורך הכתבה הזו, ידעתי שאצטרך דמות מעניינת להתגושש איתה על המושג, ובחרתי לדמיין ביטחון עם ישראלה אורון.
תא"ל במילואים ישראלה אורון פרצה דרך במגוון תפקידים בצבא. היא כיהנה כסגנית דובר צה"ל וקצינת ח"ן (חיל נשים) ראשית ולאחר מכן גם כסגנית ראש המל"ל (המטה לביטחון לאומי). היא הסירה חסמים מערכתיים כבדים מאוד עבור נשים בצה"ל, ואחד המהלכים ההיסטוריים שהובילה היה ביטול חיל נשים. היא בקיאה בסוגיות העומק של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ושל התמורות הגיאו-פוליטיות באזורנו. תפיסת הביטחון שלה כוללת גורמי השפעה אזרחיים וידע מעמיק על המתווים השונים שבעזרתם אפשר להשיג ביטחון שאינו דרך פעולה צבאית בלבד. כשהיא מדמיינת ביטחון זהו לא תסריט ערטילאי, זוהי מחשבה מבוססת ידע צבאי, ידע היסטורי והזדמנויות מוחשיות לעתיד אחר. בשיחה עימה היא משרטטת את מאפייניו של ביטחון פמיניסטי, כזה המודע למבני הכוח בעולם הביטחון ולמחירים שהם גובים מהביטחון האישי של כולנו.
להוציא נשים מהגטו
"ישראלה, את מגדירה את עצמך אשת ביטחון?"
"אני איש ביטחון" היא עונה.
כשאנו ממשיכות לשיחה על מהלכים שהובילה בצה"ל, אורון מספרת איך הובילה מהלך לביטול חיל הנשים בהיותה קצינת ח"ן ראשית. מאז הקמתו איגד צה"ל את כל הנשים תחת חיל אחד: חיל נשים. הגברים היו בחילות השונים, בכל החילות, בכל התפקידים. הנשים היו בחיל נשים, ריבוע שהותר להן לשרת ולנוע רק בתוכו — מרחב צר ומוגבל של תפקידים ודרגות. אורון הבינה שהצבא לא מתייחס לחיילות על פי יכולותיהן, והובילה את המהלך ההיסטורי לסגירת החיל: "חיל הנשים השאיר את החיילות והנשים בתוך 'גטו', בסגרגציה מוחלטת שהפרידה בין נשים משרתות לגברים משרתים." לדבריה, לא ביצעה את המהלך מתוך אג'נדה פמיניסטית, אלא מתוך ראייה צבאית של ניהול כוח אדם. "הבנתי שמערך הח"ן הוא מכשול עבור נשים ועבור צה"ל, ושעדיף לצה"ל שנשים ימונו וישתבצו כמו גברים כדי שהצבא יהיה טוב יותר. וצבא טוב יותר הוא צבא שמנצח."
אז איך בעינייך נשים מדמיינות בטחון?
"מניסיוני, נשים יודעות לזהות 'שטחים מתים' בתוכניות מבצעיות ובמהלכים אופרטיביים. לנשים יש מבט-על כשהן בוחנות את המציאות הביטחונית בישראל. זיהיתי לאורך השנים תופעות ומצבים שבהם נשים הן אלו שסייעו להרחיב את נקודת המבט על מהלכים ביטחוניים, וכך נוצר מענה שלם ויציב יותר."
היא משתפת דוגמה מהאינתיפאדה השנייה, כשבמהלך מבצע 'חומת מגן' (29 במרץ 2002 – 10 במאי 2002) צה"ל נקלע לקרב ארוך ומורכב במחנה הפליטים ג'נין. אורון מספרת שישבה אז בשולחן מקבלי החלטות כסגנית ראש המל"ל. המצור והעוצר על תושבי מחנה הפליטים החל לתת את אותותיו, והתקשורת הבינלאומית סיקרה את הקרבות ואת המחירים ששילמה האוכלוסייה האזרחית.
"אז הבנתי שהשאלות היחידות שדנו בהן בהקשרי ביטחון לאומי היו ברמה הטקטית, כמעט ללא היבטים אסטרטגיים. כשביקשתי להכניס גופי סיוע בינלאומיים למחנה הפליטים בג'נין זה לא התקבל באהדה. עשיתי עבודת מטה, הוכחתי באותות ובמופתים שאנו הולכים לקראת אסון הומניטרי וניתפס בעולם כמפלצות שמרעיבות אוכלוסייה בלתי מעורבת, ולכן כדאי שנכניס סיוע הומניטרי גם למען ביטחון חיילינו.
בתחילה סירבו להקשיב, בגלל שהתרכזו בממד האופרטיבי בלבד, ולא הבינו את משמעות ניהול הממד האזרחי של האוכלוסייה תוך כדי קרב צבאי. בכל הדיונים שהשתתפתי בהם כמעט שלא עסקו ברמה האסטרטגית מהן ההשלכות לא רק על מיגור מחבלים בג’נין, אלא על השגת מטרות המערכה, שמירה על לגיטימציית הפעולה ומעמד ישראל בעולם."
מהו ביטחון
אצלנו התפיסה היא שצה"ל שווה ביטחון, תפיסה צבאית שווה ביטחון. אבל למרות עליונות צבאית של צה"ל בפועל, אנחנו לא חיות בביטחון, בטח לא בשלוש השנים האחרונות. איך את מסתכלת על הפרדוקס של עוצמה צבאית ואזורית ללא ביטחון?
"כשהוקם המטה לביטחון לאומי ניסינו להגדיר מהו ביטחון. הוספנו את המושג 'תחושת הביטחון', ואז את המילה 'חוסן'. כשמדברים על תחושת הביטחון הכוונה היא לביטחון קיומי לפי פירמידת הצרכים של מאסלו. בישראל, הכוונה ב'ביטחון' היא לביטחון בהמשך קיומה של המדינה. לא בהכרח ביטחון מלא לכל אחד ואחת מהפרטים החיים בה.
הפעמים היחידות שאני זוכרת את עצמי חיה בתחושת רווחה שבה אין סכנה למדינה הן בשנים 1967–1973, אחרי מלחמת ששת הימים ובשנים שאחרי הסכמי אוסלו. אלו שתי התקופות שבהן לא חיינו בתחושת סכנה ברורה ומיידית לקיומה של המדינה. תחושת הבהילות והסכנה הטבועה בנו הועלתה לדרגה של אמנות על ידי ראש הממשלה הנוכחי שלנו.
יש הבדל בין תחושת 'המדינה בסכנה' ובין תחושת איום אישית. דווקא כשהאזרחים משוכנעים שהמדינה בסכנה הם מוכנים להקריב הרבה, וזה בדיוק מה שמעוות את היכולת לדמיין מציאות אחרת, בטוחה. ברגע שאת כל הזמן בתחושה שהמדינה "הולכת פייפן" כמו ששר אריק איינשטיין, האיום משתק אותך."
כשאנחנו מתבוננות עכשיו תוך הערכת מצב אסטרטגית על אמירותיהם של מנהיגי איראן, מנהיגי חיזבאללה וגם מנהיגי חמאס שעדיין שולטים בעזה, התחושה של הסכנה והאיום מבוססת על אמירות אמיתיות, לא מדומיינות, מה-7 באוקטובר ועד היום.
“כן, זו תחושה אמיתית ויש כאן איומים אמיתיים. ואז אנחנו במערך תגובות תגובתי, ראי ערך 'מתכוננים למלחמה הקודמת'". בניגוד למה שכולם חושבים, הפתעה אסטרטגית אינה כשל מודיעיני אלא היעדר דמיון אסטרטגי וביטחוני. כשל מודיעיני בוודאי קיים, אך אינו העיקר. תפקידנו הוא לסכל איומים עתידיים ולחשוב על תרחישים איומים עד איומים מאוד, לדמיין אותם ולפתח מנגנוני התמודדות.
בד בבד אנחנו צריכים לדמיין הזדמנויות למימוש וקידום בעת הנכונה. הנטייה האנושית, או הישראלית, היא לעשות 80% סיכול איומים ולהזניח כמעט לחלוטין את איתור ההזדמנויות. כדי למצוא הזדמנויות לשיפור הביטחון את צריכה לעבוד בזה, הן לא מגיעות על מגש של כסף. הדוגמאות של סוריה פוסט-אסד למשל, ושל לבנון אחרי ה-7 באוקטובר, הן הזדמנויות כאלה. נוצרו כאן הזדמנויות היסטוריות אך צריך להשקיע בזה: לאתר אנשים מתאימים, אינטרסים, כדי שחיזבאללה יורתע מלירות לכיווננו. אם לא עובדים על זה, נישאר בסיכול איומים בלבד. גם איומים אמיתיים. דמיון אסטרטגי מאפשר יוזמות מדיניות וביטחוניות, כולל האפשרות לקואליציות ביטחוניות עם כוחות אחרים, כמו איחוד האמירויות והאינטרסים המשותפים שעולים במפרץ לאור מלחמות איראן."
כמדינה שנמצאת כל הזמן במופעים של לחימה והתפרצויות אלימות, אינתיפאדות וסבבים, למה קשה לנו לדמיין ביטחון אמיתי ארוך טווח?
"החשיבה הצבאית מלמדת אותנו איך לחשוב. יש מודל ואנחנו חושבים בתוך התבנית שלו על הערכת האיום, הסבירות להתממשותו, ואז מכמתים באחוזים רמות סיכון. אבל מה אין במודל? המקום של דמיון, של איתור וניצול הזדמנויות. הקבינטים תקועים בעבר, בקונספציה ובשיטות חשיבה סדורות. סדורות מדי. וזה המתכון להיעדר דמיון.
כשישבתי כאשת ביטחון בדיונים שונים, כשהציגו לי תוכניות מבצעיות, הדבר הכי חשוב שעשיתי היה לחפש את ה'חורים' בין המילים, ואז לדבר על מחירים. נשים יודעות לראות בין הדברים ויודעות לדבר על מחירים.
ושוב, דווקא המצב בלבנון וסוריה נוסך בי התלהבות ותקווה, מראה שיש כאן אפשרויות להסכמים ולביטחון. צריך לחשוב רחוק, לא בשביל לאכול חומוס בדמשק או לקטוף דובדבנים בהרי השוף, שאגב עשיתי את זה במלחמת לבנון הראשונה, אלא בשביל חזון משותף ועשייה משותפת שבונה עתיד בטוח."
מה אנחנו לא מדמיינות?
את מכירה היטב את הזירה הפלסטינית והמרחב הישראלי-פלסטיני מימייך בצבא ובמל"ל, האם המצב עם הפלסטינים הוא מצב שיש לו פתרון או שהוא באמת בעיה ללא פתרון, גם לא ביטחוני, ולכן עלינו 'לנהל את הסכסוך'?
"השאלה היא שאלה של רצון ואינטרס. אם אין אינטרס לחיות עם הפלסטינים, זה לא יקרה. האינטרס היום הוא לשמר את הסכסוך כתפיסה של ארץ ישראל השלמה. בסיור האחרון שלי בשומרון ראיתי קברים שנקראים 'נחלת אבות'. במקרה הם סביב כפרים פלסטיניים. אני מבינה שמי שחי שם מאמין בזה, אני לא מזלזלת בזה. אך באיזו מידה זה משרת את הביטחון של מדינת ישראל? זו השאלה שצריכה להישאל. מנקודת המבט שלי הביטחון של מדינת ישראל לא מבוסס על לחימה מתמדת עם אויבים."
מה את עונה לטענה של מי שחי שם ואומר שזו לא לחימה מתמדת, אלו החיים שם, חיכוך עם הפלסטינים וכך מנהלים את הסכסוך?
"שמעתי את המשפט הזה גם לפני האינתיפאדה הראשונה, גם לפני האינתיפאדה השנייה וגם לפני ה-7 באוקטובר. אני לא רואה איך אפשר לשלוט בביטחון בעם כבוש שלא מוכן לקבל את זה. אפשר לחיות כך לפרקי זמן מסוימים, ואחר כך זה מתפרץ והאסון נעשה יותר גדול. מה חשבנו כשהתפוצצו אוטובוסים לפני בחירות 1996? שזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנו! אין יותר גרוע מזה, נכון? והנה דמיון — לא היינו מסוגלים לדמיין את ה-7 באוקטובר שהיה דבר נורא ואיום. אז מה אנחנו לא מדמיינים עכשיו? איך ייראה האסון הבא שאנו לא מדמיינים?
בגלל מכונת הנקמה שעובדת לנו במח, אנחנו לא מסוגלים לדמיין את האפשרות של לחיות עם האנשים האלה בשלום. אני לא יכולה לדבר עם אידיאולוגים פנאטיים משום צד. לא מסוגלת לדבר עם נוח'בות, שיירקבו בבתי הכלא. אבל מעבר לנוח'בות ולסינווארים יש אנשים שרוצים שקט, רוצים לגדל את הילדים שלהם, כמו שאני ואת רוצות לגדל ילדים ונכדים. יש אנשים כאלה וצריך לדמיין את ההזדמנות שנוצרת כאן אחרי תקופה עקובה מדם, לדמיין יחד עם גופים בעלי כסף ורצון להשקיט ולייצב את המזרח התיכון.
ישבתי בדיון כשהממשלה הזו עלתה לשלטון, ואנשים העלו תרחישים מה יעשו סמוטריץ' ובן גביר, ואחרים ענו להם "אבל זה בניגוד לחוק", ומישהו חכם ממני, אמר: "אתם לא מבינים כלום, המטרה שלהם היא ליצור כאוס, לפרק את מה שקורה בגדה וליצור טרור בגדה בקרב יהודים". גם אני חטאתי והייתי תקועה בתפיסות של שנים עברו. לא האמנתי שזו המטרה שלהם, כל המעשים המחרידים שאנחנו רואות היום בגדה שנעשים בשמי ובשמך.
אין לי דמיון לדמיין פנאטיות, אין לי דמיון לדמיין עוגת יומולדת עם חבל תלייה. אבל אני צריכה דמיון הפוך כדי לדמיין פעולות שיובילו לייצוב המצב וחידוש הדיאלוג עם הפלסטינים המתונים, כדי שמתישהו בעתיד יהיה לנו שקט פה."
אזור הדמדומים
ישראלה נוגעת בדמיון הקטסטרופלי ביותר, של האסונות שאנו לא מדמיינים. המחשבה עליהם משתקת. זה נכון, אחרי האינתיפאדה הראשונה אף אחד לא דמיין טרוריסטים עולים לאוטובוסים ומתפוצצים בהם, בבתי קפה ובמסעדות.
עד שש בבוקר ה-7 באוקטובר, אף אחד מאיתנו לא דמיין פוגרום וטבח רב-נפגעים בתוך מדינת ישראל, בחבל ארץ ריבוני. ומה עוד אנחנו לא מדמיינים?
הבלתי מתקבל על הדעת הוא אזור הדמדומים שנמצא בתחום תפקידם של המומחים. הם אלה שצריכים לדמיין, לחשוב ולתכנן כיצד להגן על האזרחים מפני מה שאי אפשר לדמיין. הם אלה שאחראים על יצירת מענים לתרחישי האימה הקשים ביותר.
אך לאזור האפל הזה יש גם צד מואר, שגם בו אנו מסרבים להתבוסס. מלבד הנורא מכל אנו מסרבים לדמיין גם את הטוב, את האפשרי. את סיום הסכסוך שלנו עם הפלסטינים.
מדוע אנחנו לא מעזות להעלות את המילים האלה: 'שלום', 'הסדר מדיני'? מהם מנגנוני ההשתקה שלא משתיקים לנו רק את הקול, אלא גם את הדמיון עצמו?
שקט, יורים, שקט, נלחמים. שקט, אינתיפאדה, שקט – 7 באוקטובר.
אני שוקעת במחשבות על פמיניזם, תנועת התנגדות שמאתגרת את המציאות שוב ושוב. האם פעולת ההתנגדות הנוכחית שלנו צריכה להיות אחיזה ביכולת לדמיין חיים בטוחים יותר עבור ילדינו?
מזה עשורים ששום מנהיג לא אומר לנו איך הוא מתכנן ליצור כאן ביטחון לטווח רחוק. תפיסת ביטחון פמיניסטית תנסח חזון רב-שכבות. חזון בעל רכיבים ביטחוניים, אבל גם רכיבים של הסדרים כלכליים, הסדרים של זכויות וחירויות, שוויון והבנה של ניצול הזדמנויות. לא ניהול מתמשך של אש, אלא עשייה מפוכחת לעבר יציבות ארוכת טווח, שמונעת מאותו אזור מואר של ה'בלתי מתקבל על הדעת'.
לפני כמה שנים אמר לי איש ביטחון אחד שהמזרח התיכון והעיר ירושלים הן הזירות החמות והרגישות ביותר בעולם. "תמיד יהיה מי שיזרוק גפרור", הוא אמר. "תפקידי לוודא שהגפרורים האלה יפלו על אדמה קרה."
דמיון ביטחוני-פמיניסטי לא עוצר בקירור האדמה, גם לא במיגור זורקי הגפרורים. הוא חותר ליצירת אקלים מאוזן ויציב, ארוך טווח ומיטיב.
הוויכוח העתיק
אחד הוויכוחים העתיקים ביותר בזירה הפמיניסטית הישראלית הוא הוויכוח על השירות בצבא: האם מדובר באקט דכאני, המשתף פעולה עם הפטריארכיה והמונופול על אלימות, או שמדובר בצעד קדימה אל עבר שוויון הזדמנויות ושינוי מערכתי?
בעיניים שלי במדינה כמו ישראל, אזור סכסוך תמידי, השתתפות בזירה הביטחונית היא השתתפות באחריות לביטחון האישי שלי ושל משפחתי. היכולת לקרוא את התמונה המלאה, לקרוא עליה תיגר ולנסח פתרונות חלופיים למצבים ביטחוניים מורכבים היא עלינו. אפילו שאנחנו לא שוות במערכת.
היום אנחנו רואות נשים רבות בצה"ל בתפקידים שבעבר לא חלמנו שיהיו פתוחים בפניהן, ומהצד השני מתקפה חסרת תקדים של גורמים דתיים נגדן.
"כשביטלנו את חיל הנשים ראינו שתי מטרות גדולות לנגד עינינו: הראשונה, פתיחת כמה שיותר תפקידים שהיו סגורים בפני נשים, ובזה הצלחנו מצוין גם היום בפרספקטיבה של שלושים שנה; והשנייה, קידום נשים לתפקידים בכירים ותפקידי מפתח בצבא ובקהילת הביטחון, כי נשים בתפקידי מפתח הן גם קול וגם כוח. את משתמשת בכוח שלך גם לסדר את הסדר הקיים אך גם לשבש אותו. בזה הצלחנו פחות לצערי."
תני לי דוגמה לשימוש בכוח כשאת בעמדת כוח.
"בהיותי קצינת ח"ן ראשית נודע לי על קצין בכיר שהיה במסלול בטוח לקידום בכיר מאוד ושבעברו הטריד מינית. כששמעתי שמתכוונים לקדמו לאחד מהתפקידים הרגישים והבכירים בצה"ל ניגשתי לרמטכ"ל והודעתי שאין לקדמו."
מה אמרת, מה עשית?
"השתמשתי בידע ובכוח שלי. אבל גם הסברתי לרמטכ"ל שאני מוכנה להתפטר אם הוא ממונה."
זה גם מאוד אמיץ אבל גם מפחיד אני מתארת לי. אנשים נרתעים מלשלם מחיר אישי שיעלה להם בכיסא.
"אין שאלה. הרמטכ"ל הכיר אותי וידע שאני מתכוונת למה שאני אומרת."
מה קרה בסוף? הקצין קודם לתפקיד הבכיר?
"לא. פעלתי למנוע את קידומו."
אופוזיציה רעיונית
מלחמת 'חרבות ברזל' והטבח הביאו איתם הרבה מאוד פעילויות של נשים, גם אקטיביסטיות, אך גם ארגונים רבים שהקימו נשים, אימהות ואחרות שמבקשות להשפיע על מהלכי המלחמה ועל החיים כאן. איך את רואה את יכולתן של נשים בישראל להשפיע על הביטחון ולייצר ביטחון?
"בתפיסתי, כיסים של חוסר שביעות רצון מייצרים טרנדים, והתארגנויות של נשים יודעות לייצר את זה. לנשים יש את מאגר הפחדים הייחודי להן, ואת חוסר שביעות הרצון הייחודי להן. לא צריך לחבר את כל הארגונים עם האג'נדות השונות. נשים צריכות להתאגד רק למען דבר אחד שכולן מסכימות עליו, כמו הסדרי חיים עם השכנים שלנו, ואז לייצר פעולה משותפת."
הריאיון עם ישראלה היה משמעותי עבורי. ראשית, כשהתגייסתי לצה"ל לחיל נשים נתקלתי לראשונה ב'גטו' שאורון דיברה עליו במיונים לצבא וגם במיונים לקורס קצינות. זו גם הייתה הפעם הראשונה בחיי שחוויתי תקרות זכוכית. לא יכולתי להיות טנקיסטית או לוחמת בלבנון של אז.
הצורך לדמיין ביטחון בתוך מלחמה שהחלה בטבח מחריד ממחיש שאין אף זירה שנשים ישראליות יכולות להשאיר ריקה ללא מאבק על השמעת קול וחזון פוליטי-בטחוני שמייצר ביטחון, וביטחון זה חיים.
נשים שמגיעות מתוך המערכת מנסחות חלופות למציאות בשפה של המערכת, באופן שמנתח את המצב דרך תבניות החשיבה והתפיסה המערכתיות, ומהצד השני מוסיפות את החשיבה הפמיניסטית, האישית.
אם תהיה כאן התאגדות של ארגוני נשים וארגונים פמיניסטיים עם מטרה אחת — ניסוח תפיסת ביטחון ישראלית אמיתית שכוללת דמיון ליישוב הסכסוך הישראלי פלסטיני — תהיה כאן אופוזיציה רעיונית למצב הסכסוך התמידי כתפיסת עולם ולמלחמות מתמשכות שבהן אנו מקיזים את דמם של ילדינו עבור ניצחון מוחלט שמבושש מאוד מלהגיע. לא רק תפיסת עולם שניסח בן גוריון, אלא אולי זו שהיה מנסח יחד עם פולה. אין ניצחון מוחלט, יש או ביטחון או אי-ביטחון נצחי. הצורך בביטחון אינו מעשה דמיוני. ההסתגלות למלחמות היא הדמיונית. לדמיין הזדמנויות להסכמי חיים צריכה להיות תפיסת הביטחון החדשה שנשים מנסחות יחד.
כתבה זו היא חלק מסדרת הכתבות ״דמיון פוליטי פמיניסטי״ – פרויקט ביוזמת פוליטיקלי קוראת ובשיתוף פעולה עם קרן היינריך בל בתל אביב. הקרן פועלת בגרמניה וברחבי העולם לקידום השתתפות דמוקרטית, שוויון מגדרי ונושאי אקלים וסביבה.
