Reading Time: 4 minutes

על דוכן הנאשמים באונס: היא, הם או אנחנו?

לפני 37 שנים אישה נאנסה בידי מספר גברים כשאחרים עודדו מהצד, ממש כמו בקפריסין 2019. מה השתנה? בעבר תבעו לדין את האנסים והעדים וכיום מביאים להם שמפניה. ליטל עמוס מגישה כתב אישום כנגד החברה הישראלית.
Reading Time: 4 minutes

"תאמינו לי – מקרה האונס בקפריסין" ('Believe me – The Cyprus Rape Case') כך נקראת התוכנית הדוקומנטרית בת השעה שעוסקת באונס שאירע באיי נאפה, ובה מתראיינת הנאנסת, גם כל הסובבים אותה.

זהו ראיון שאמור לצמרר כל מי ששואפ.ת לצדק, ואמור לכווץ את הלב של כל מי שרואה איך היא נשברת כשנשאלת איך הכירה את הנער הישראלי המדובר.

לפני כמה חודשים, כשקבוצה של נשים מדהימות מישראל טסה לתמוך באישה מקפריסין, לא יכולתי לטוס. אז ביקשתי מלהב הלוי שיעזור לי להכין משהו שיביע תמיכה מסוימת. הוא תמיד יודע להעביר מסר במילים פשוטות ואז הוא הכין ופרסם את הפוסטר, שטס עם חלקן לקפריסין. פוסטר שעכשיו משתלב כל כך עם הצעירה שמבקשת שתאמינו לה.

אבל לא בא לי לדבר על הנערים. צפייה אחת בראיון וכל בנאדם שפוי יבין שהאישה עברה אונס. ואז אונס מהגוף שאמור להגן עליה. ואז גם אונס ברשתות החברתיות. ואז אונס בכל מקום בו אפשרו זאת.

אני הולכת לדבר עלינו כמשתפי פעולה עם אונס.

37 שנה ודבר לא השתנה

בשנת 1988, יצא לקולנוע הסרט 'הנאשמים' (The Accused), בכיכובן של ג'ודי פוסטר וקלי מקגיליס (את הסרט אפשר למצוא היום גם בנטפליקס),

הסרט מבוסס בחלקו על סיפור אמיתי של אונס שהתרחש בשנת 1983. שריל אראוחו השכיבה את שתי בנותיה לישון ויצאה לקנות סיגריות (יש הטוענים שהיא בכלל הלכה לארוחת ערב עם חברה, אחר כך דרכיהן נפרדו ואז היא נכנסה לבר הזה). כיוון שהחנות שהיא קונה בה בדרך כלל הייתה סגורה, היא עצרה ב'פאב של דן'.

אראוחו שוחחה עם אישה, שתתה, הפעילה שיר בתיבת הג'וקבוקס, התבוננה בשני גברים משחקים ביליארד (יש סברה שאולי אף דיברה עם אחד מהם). שני הגברים התקרבו אליה, היא ביקשה מהם לעזוב אותה. ואז גבר שלישי הגיע, תפס אותה מאחורה והשליך אותה על שולחן הביליארד. שלושתם הפשיטו ואנסו אותה בפומבי, כשברקע גברים אחרים לא מתערבים, ולפחות אחד צעק והריע.

באיזשהו שלב הצליחה להשתחרר מהם ולברוח. היא יצאה לכביש, שם עצר לה וואן עם כמה בחורים שהסיעו אותה לבית חולים, וגם מאוחר יותר העידו לטובתה במשפט. במשפט, על דוכן העדים, הסנגורים טענו שהיא הזמינה את זה. גם התקשורת בחרה לסקר את הסיפור תוך האשמתה של אראוחו.

השחקנית שנאנסה התעקשה לשחק את התובעת   

בגרסת הסרט, היוצרים בחרו בכוונה לשנות קצת את האירועים כדי לזעזע יותר, והפכו את הדמות הראשית למישהי ש"מבקשת" את זה. בסרט קראו לשריל שרה. היא נחשבת בחורה יפה. עוד לפני שאנחנו נחשפים לאופייה, היא נתפסת קצת כקלת דעת, פשוטה, יש שיגידו אפילו קצת "זולה", כפי שאנשים מגדירים זאת.

ערב אחד היא רבה עם חבר שלה והולכת לבר. היא בטוחה במיניותה, היא מפלרטטת עם הבחור שמתחיל איתה, היא משתפת איתו פעולה בהתחלה, היא הולכת איתו לחדר משחקים מאחורה. מעשנת איתו קצת וויד, קצת מסטולית, היא גם רוקדת איתו באינטימיות. ואז מגיע הרגע בו הוא מתחיל לגעת בה ליד כולם והיא מתחילה להתנגד.

משם זה מתפתח, עד שהיא מושלכת על שולחן הפינבול ושלושה גברים אונסים אותה בזה אחר זה. חלק מהנוכחים בבר צועקים ומריעים, והשאר שותקים ונותנים לזה לקרות. רק בחור אחד מרים טלפון למשטרה ואומר שמישהי נאנסת. בשלב כלשהו שרה מצליחה להשתחרר מהם ובורחת. היא יוצאת לכביש, שם עוצרת לה מכונית עם בחור שמסיע אותה לבית החולים.

בסרט שיחקה קלי מקגיליס, שבעצמה נאנסה והותקפה בביתה על ידי שני גברים. הראשון ריצה מאסר של 3 שנים. נגד שותפו לפשע לא נמצאו מספיק ראיות כדי להעמידו לדין. בהתחלה מקגיליס עשתה אודישן לתפקיד של שרה טוביאס (הנאנסת בסרט), אך בגלל החוויה שעברה, היא התעקשה על תפקיד התובעת קתרין מייפר, וקיבלה אותו.

הבאתם לדין של כל "המתבוננים מהצד"

במציאות, ההתרחשויות יצרו תקדים: לראשונה תבעו לדין גם את המריעים מהצד. התביעה נגדם הייתה, בתרגום חופשי, בגין יוזמה משותפת, עידוד של פעילות בלתי חוקית, ואי עצירה של פעילות כזו (באנגלית:  joint enterprise, encouraging an illegal act and not acting to stop it).

בסרט, הדגישו את "תביעת המתבוננים". התסריטאי טום קופר והבמאי ג'ונתן קפלן, מקפידים לתת לצופים את כל הסיבות למה כנראה "הגיע לה". ואז הם משתמשים בסרט כדי לומר שלא משנה מה, פשוט לא אונסים.

אבל יותר מזה, אומר לנו הסרט: לא אונסים אבל גם לא צופים באונס קבוצתי, מעודדים, מריעים או פשוט לא עושים כלום. האנסים והמתבוננים מהצד – כולם פוגעים, וכולם ראויים להיות מועמדים לדין.

ועכשיו אחרי שהבנו את המציאות של שריל ואת הסרט על "שרה". מה איתנו? הישראלים? מי אנחנו? כולנו היינו שם, בשלב זה או אחר. כולנו צפינו בנשים נפגעות ושתקנו או עודדנו מהצד. והנה כתב האישום כנגדנו.

כיסא הנאשמים מחכה לחברה הישראלית

החברים של האנס, שצילמו? מעודדים. ההורים שנתנו לזה יד? מעודדים ומעודדות. הורים שמלמדים את הילדים שלהם שבחורה כזו היא "זונה" ומגיע לה? מעודדים ומעודדות. מי שמחנכים בנים לדעת שהגוף של בחורה "כזו" מותר לכל דורש? מעודדים ומעודדות.

אנחנו מעודדים בכך שאנחנו נותנים מקום למשפטים כמו 'למה היא התלבשה ככה', 'היא לא היתה צריכה ללכת', 'היא שרמוטה', או כל משפט אחר.

אנחנו מעודדים בכך שאנחנו מחלקים פרסים או גביעים לאנשים, מוחלים לפוגעים בדרגות בכירות, חוזרים לתמוך באמנים שהטרידו: הישגים חשובים לנו יותר מנפש. אנחנו מעודדים בכך שאנחנו מעבירים סרטונים, אנחנו מסתכלים עליהם, אנחנו מדברים על נשים ועל הגוף בבדיחות הדעת.

אנחנו מעודדים בכך שאנחנו מוצאים בשבילם צידוקים: הגיל, החופשה, האלכוהול, המשחק, החיוכים, אי היכולת לקרוא את המציאות כי "הם לא הבינו מה קורה". אנחנו מעודדים כשאנחנו מקבלים בשמפניה ובחגיגות את פניהם של נערים שעמדו כולם בחדר אחד והביטו באונס. משתתפים כל אחד ואחד מהם, לא משנה מי עשה מה.

העידוד שלנו קיים בכל כך הרבה צורות. בסרט של החיים אנחנו לא הגיבורים, אנחנו לא ה"מאמינים". אנחנו הצופים באונס ומעודדים מהצד.

מי שרוצה "להציל את המצב" כמו הגיבורים על מסך הקולנוע – זה הזמן שלך. הנאשמים או הנאשמת? תחשבו טוב את מי אתם בוחרים להעמיד למשפט. בואו נחנך אחרת, את עצמנו ואת הילדים שלנו.

תמונה בראש הכתבה: Pixabay. פוסטר we believe you: בעיצוב להב הלוי ובאדיבותו. תמונה מהסרט "הנאשמים": מאתר theartimmortal. תמונתה של שרי אראוחו: מאתר findagrave

לכתבות נוספות בנושא אלימות כלפי נשים לחצו כאן

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

לפוסט הזה יש 3 תגובות

  1. Avatar
    מירב

    עצוב מאד! חלק מההורים מעידים שהילדים שלהם ״מלאכים״ ״הבן שלי לא מסוגל להזיק לבחורה״ רק חלק מציטוטי ההורים .. גם אמא של אל קפונה העידה כי הוא מלאך ( מאפיונר קר ואכזרי) הבחורים הללו עברייני מין ישראליים שהיו צריכים להישפט לחומרה , לצערי הגדול זה מתאים להלך הרוח הכללי החברתי, יש שבר מוסרי שהולך וגדל בצעדי ענק וזה צריך להטריד את כולנו, אני לא רואה השוואה למקרה גרוע מזה, אותו אונס קבוצתי של אותה נאנסת שממררת בבכי ונאנקת מכאב שיחדלו, אלא מוטרדת מהם הסימנים שצריכים להיות לנו כרקמה אנושית כדי שלא נחריש אל מול עוולות כדוגמת המקרה המצער הזה – בהחלט בושה למדינה, לחברה, להורים , כואב

  2. Avatar
    מירב שקד

    מסכימה עם מה שמירב כתבה. . מקווה שיתנו את הדין והאמת תצא לאור. . . ושהנערה הזאת תזכה לאור בחיים שלה. . ולרפואה של הנפש שלה

  3. Avatar
    יניב

    כתבה מעולה ונכונה כלכך, אנחנו כחברה אשמים. אסור לנו לעבור לסדר היום שבמקרה כמו שקרה באיי הנאפה יחזור.
    אנחנו עצרנו את תהליך האישום לנערים, תהליך שהגיע להם עם נחיתתם בארץ.

    הם לא גיבורים, הם לא גברים. הם חבורה של פחדנים שקיבלו אומץ כי העורך דין שלהם שיכנע חוקר חסר ניסיון להפיל את האשמה על בחורה שחשבה שהאינטימיות שלה מוגנת.

    זה לא משנה ולא מעניין אם היא הסכימה שכל הנוכחים יהיו בחדר. אבל ברגע שהיא סירבה שיצלמו שיפרסמו את מה שהיה, אז המקרה הוא אונס לכל דבר, כל הנוכחים כל מי שידע ושתק אשל באותה מידה.

    כואב לראות איך הרסו חיים של בחורה צעירה בלי לחשוב לרגע. מעניין מה אם אחד ההורים של אותם עבריינים היה אבא של אותה בחורה, מה הוא היה עושה להם.

    זה העולם המוגבל שכלית שאנחנו חיים בו, עולם שאף אחד לא חושב אפילו לשנייה לפני שהוא עושה משהו.

    מקווה שהאמת תצא לאור והעבריינים האלה יעמדו לדין.

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא: