הבלוג "נשים מצלמות" מורכב מנשים שאוהבות צילום, שמתרגשות מפעולת הצילום, שמוצאות בה דרך להתבטא. בין אם את צלמת מקצועית או מצלמת להנאתך, בין אם יש לך מצלמה שווה או שאת מצלמת בנייד, אני מזמינה אותך לשלוח עד 16 דימויים למייל. בתגובה, אשלח לך מספר שאלות והתשובות אליהן, ביחד עם התמונות, יתפרסמו כאן. oshri.hayun@gmail.com
אדוה קפלן דרור, בת 47, נשואה ואם לשלושה ילדים. מנהלת פרויקטים בתחום החברתי-קהילתי, מתמחה בהקמה ותפעול של תכניות למשפחה, לנשים, הורים וילדים ובהובלת צוותים ומתנדבות.ים. בהכשרתי אני מנחת קבוצות הורים ומגשרת. מזה כשמונה שנים עוסקת בצילום אומנותי. בימים אלה יוצאת לדרך עצמאית במטרה לחבר בין עולם הצילום לעולם העבודה הקהילתית וליצור משניהם ביחד, תמונה חדשה.
היום אני יכולה להגיד שהחיבור שלי לצילום הוא עמוק ואינסופי, כל הזמן אני מגלה אותו מחדש. הגעתי לצילום במקרה, סתם מתוך סקרנות ורצון לשפר את אלבום התמונות המשפחתי ולאט לאט גיליתי עולם שלם. פתאום נפתחו לי העיניים לכל מה שמסביב והתחלתי לראות באמת, להתבונן במקום לחלוף על דברים. הצילום הוציא אותי אל הטבע, אל המרחבים ולימד אותי לשהות, להיות במקום אחד ולהעריך את מה שיש בו. אחרי שיצאתי אל המרחבים ובמשך כמה שנים צילמתי בעיקר צילומי נוף במסגרת קבוצת צילום קבועה הרגשתי שהגיע הזמן להיכנס חזרה פנימה ולחדד את הקול האישי שלי והתחלתי ללמוד צילום אומנותי ב"מוסררה".
במוסררה נפתח לי עולם חדש של יצירה והתעמקות בנפש, ביחסים, משפחה וחברה. עולם שאני רק בראשית החקירה שלו. אחת התגליות הגדולות שלי היתה שאבי ז"ל שנפטר כשהייתי בת 21, צילם המון בצעירותו ואהב מאוד לצלם נופים, היום אני עובדת הרבה עם השקופיות שלו ומקווה בהמשך גם ליצור גוף עבודות שלו ושלי. מה שאני הכי אוהבת בצילום זה את המיידיות שלו ואת העובדה שבאמצעותו אפשר לספר הכל וגם לעשות תהליכי טיפול ותיקון לחוויות עבר.
הרעיונות אצלי באים ממקורות שונים ובראש ובראשונה מהסתכלות סביבי. אני מקפידה לנסוע עם רדיו דולק, בלי לדבר בטלפון, ופשוט להסתכל על מה שסביבי. אני יכולה לעשות זאת במשך ימים ושבועות באותו אזור ולאט לאט לתכנן מה הייתי רוצה לצלם שם ואז לצאת לצלם. נושאים שנוגעים לחיי ברמה האישית וברמה הקהילתית הם נושאים שחשוב לי לעסוק בהם, אני חושבת שהצילום הוא כלי מחאתי משמעותי ונוגע ומשתמשת בו לכך.
הסדרה המצולמת כאן עוסקת במאבק סביבתי שניהלתי והובלתי במשך שנים: המאבק נגד התכנית להקמת תחנת הכח באזור התעשייה באר טוביה. המאבק הזה ליווה אותי ובתוכו צמחתי וגדלתי ועברתי תהליך אישי מאוד משמעותי. לצערי, המאבק נכשל למרות שהחזקנו מעמד כ-11 שנים. כדרך לשחרר את המאבק ולהשלים עם ההפסד, בחרתי לצלם את תחילת הבנייה של תחנת הכח ובעיקר את ההשפעה שלה על השטחים והשדות שמסביבנו.
פרויקט צילום זה מסכם את המסע ואת החלום שלא התגשם, אך יחד עם זאת הוא גם מסכם תקופת חיים מיוחדת ומעצימה ומשאיר אותי עם התובנה החשובה שתמיד צריך להילחם על מה שחשוב, אסור לוותר ולהתייאש על אף שלא השגנו התוצאה הרצויה. גם כשלא משיגים בדיוק את מה שרוצים משיגים הרבה דברים אחרים. אני אישית עברתי תהליך מעצים, הקהילה שלנו עברה תהליך מעצים של עמידה משותפת כנגד כח שבא לפגוע בנו… אלו דברים חשובים וחזקים שילוו אותנו לתמיד על אף ההפסד.
הצילומים בסדרה עוסקים במפגש בין הטבע, האדמה וסביבת החיים במושב לבין השופלים, צינורות הגז, האיסכוריות, המנופים וכל שאר כלי וחומרי הבנייה. בצילומים אלו חיפשתי את קולם של הטבע, האדמה, הרגבים והצמחים כמבטאי הכאב שלנו התושבים. זהו צילום נוף בעיקרו, צילום ישיר ללא מניפולציות.
מקורות ההשראה, כמו גם עבודותיי, הם רבים ומגוונים. חלקם מעבודות של צלמים.ות מוכרים, חלקם נובעים מתוך חשק או אינטואיציה לייצר משהו שמתכתב עם הרצונות, החלומות והמאווים הפנימיים שלי. למשל לאחרונה עשיתי סדרת צילומי פורטרט של בתי שהושפעה רבות מסצנה בתוך הסרט "First the killed my father" זהו מותחן היסטורי המבוסס על סיפור אמיתי ומתאר את החיים של משפחה קמבודית תחת המשטר של הקאמר רוז'. בסרט יש צילומי פורטרט מדהימים ורגישים של הילדה, גיבורת הסיפור. מאז שראיתי אותו התעורר בי הרצון ליצור את השפה הצילומית הזאת בצילומי סטילס ולאחרונה עשיתי סדרה עם ביתי שבעיני מתכתבת עם הצילומים האלה.
גדלתי במושב ואת מרבית ילדותי ביליתי בחוץ. בשדות, בטבע… כך שחלק מניכר מהצילומים שלי הם צילומי נוף וטבע, זה המקום שבו אני מוצאת את עצמי ומתחברת הכי מהר. אני גרה בפריפריה הדרומית של ישראל וגם נופי עיירות הפיתוח הם חלק בלתי נפרד מהוויתי וכך גם מצילומי ומהתכנים בהם אני עוסקת.
החלום שלי זה לנסוע לאנגליה ולצלם שם את המרחבים הירוקים שליוו אותי בכל הספרים שקראתי והסדרות שראיתי כילדה וכנערה, הספרים של גיי'ן אוסטין ושרלוט ברונטה. יש גם צלמת בריטית שאני עוקבת אחריה הרבה, Rachael Talibart, שמצלמת את נופי הים של אנגליה. בקיצור, אנגליה היא היעד הבא לחלומות אחרי הקורונה.
תנועה וריקוד הם נושאים שמלווים את העבודה שלי גם כן. כילדה, מעולם לא למדתי ריקוד ולא השתתפתי בחוגי בלט וכדומה. תמיד הייתי סוג של "טומבוי", שיחקתי טניס, כדורסל וכדור עף. בשנים האחרונות התעוררה בי התשוקה לעסוק בצילום בתנועה, בריקוד, בגוף. אני רק עושה את צעדי הראשונים בתחום אבל בהחלט חולמת לייצר סדרה שעוסקת בגוף, תנועה וריקוד.
הפורטרט המצורף צולם בבית כחלק מהתנסות ראשונית בצילום עצמי. לצלם את עצמי זה מאוד מאוד קשה, מקומי הטבעי הוא מאחורי המצלמה ולא לפנייה ולכן גם צילומי הפורטרט העצמי שלי הם לא ממש ישירים וברורים. אני מקווה שבעתיד אוכל לצלם ולאהוב את עצמי יותר מול המצלמה. אני חושבת שזה חשוב, עבור ההתפתחות שלי כצלמת ובמיוחד אם יש בכוונתי לצלם א.נשים אחרות.ים
האתר שלי מעודכן חלקית וכולל גם בלוג טיולים שאני מעדכנת לא לעיתים קרובות כמו שהייתי רוצה. באינסטגרם אני מעלה בעיקר צילומי נוף ופחות סדרות.
