סיוון אלירזי היגרה לישראל עם אימה בגיל חצי שנה. מאז, היא נותרה מהגרת - בין נופים, גיאוגרפיות, זהויות - ואמנות

הבלוג "נשים מצלמות" מורכב מנשים שאוהבות צילום, שמתרגשות מפעולת הצילום, שמוצאות בה דרך להתבטא. בין אם את צלמת מקצועית או מצלמת להנאתך, בין אם יש לך מצלמה שווה או שאת מצלמת בנייד, אני מזמינה אותך לשלוח עד 16 דימויים למייל. בתגובה, אשלח לך מספר שאלות והתשובות אליהן, ביחד עם התמונות, יתפרסמו כאן. oshri.hayun@gmail.com

לספר על עצמי מעמת אותי עם הקושי להתייחס למושג הזה, "עצמי". אני מרגישה שהקורונה שיטחה את כולנו למצב קולקטיבי של הישרדות וכבר אין "עצמי". אבל איפשהו, ביקום קדמוני עם חיבוק ומטוס, עשיתי תואר ראשון בצילום בבצלאל ותואר שני באמנות בבצלאל. הצגתי בתערוכות בארץ ובעולם, ובימים אלו, אני מציגה בפסטיבל הצילום.

האמנות שלי ניזונה בעיקר מחוויית ההגירה המתמשכת שלי בישראל. זה קצת מצחיק, כי אני חיה כאן את הרוב המוחלט של חיי (היגרנו מקייב כשהייתי בת חצי שנה והיום אני בת 31), אבל עדיין אני מתנדנדת בין הזרות לשייכות. המצפן הפנימי שלי תמיד יצביע צפון-מזרחה. נראה לי שזה קטע של מהגרים; אף פעם אי אפשר לחזור הביתה.

בשבילי צילום הוא צורך. הגרעין הראשוני של הצורך הזה (ואני חייבת לקרוא לזה צורך) טמון באהבה שהייתה לאחי, שנפטר, לצילום. זה לא שהוא עשה צילומים שעוררו אצלי השראה, לא. זו דווקא הנוכחות היומיומית הזו של צליל הסרט שנמתח, האנקה המתוקה של התריס, כל המכניקה השקטה והנוגה הזו של תיעוד וגעגוע – שהפכו את הצילום לצורך אצלי.

זו גם הסיבה שאני מצלמת רק אנלוגי. הממד של הזמן כל כך נוכח בו. למשל, את מתבוננת בפורטרט על גבי סרט צילום (ואם זה פורטרט טוב הוא כמובן יתבונן בך חזרה), ועל גבי הסרט הזה מונצח האור שליטף את הפנים של המצולמת, ומשם הגיע לסרט הצילום וקיבע את הדימוי הזה לנצח. אז חלק מהמצולמת נמצא על גבי הסרט הזה. זה זיכרון בצורתו המזוקקת ביותר, הפואטית ביותר. אי אפשר להשוות את זה לקשקוש של הצילום הדיגיטלי. למרות שאני מאד אוהבת סטוריז.

דמיינתי שאתה מסתכל עלי | סיון אלירזי | 2019
דמיינתי שאתה מסתכל עלי | 2019
כואב לי כל יום בזריחה | 2018
כואב לי כל יום בזריחה | 2018
ארץ פלאות קשוחה | סיון אלירזי | 2019
ארץ פלאות קשוחה | 2019

הרעיון אצלי מתחיל מאהבה ליופי. יש בי גרידיות איומה ליופי. אני רואה הר, השתקפות עץ במים או שקית שופרסל עם אור שנופל נכון – ורוצה שהם יהיו שלי. האקט של ההצטלמות איתם הופך אותם לשלי, גם אם רק לחלקיק הרגע של הצילום. אני קוראת לזה "צילום פרפורמטיבי". אני מתבוננת בנוף ועושה פעולה אינטואיטיבית עם הגוף שלי ביחס אליו, ובתוכו.

במקרים מסוימים אני עושה גם תחקיר קצר לפני, כדי שאוכל להתייחס להיבטים היסטוריים ופוליטיים, אבל לרוב אפשר לקלוט מהתבוננות ארוכה בנוף גם את האספקטים האלו, לפחות אינטואיטיבית.

התפעול של המצלמה האנלוגית הכבדה שלי (האסלבלבד), שמסרבל ומעכב את אקט הצילום, מחזק את ההיבט הפרפורמטיבי של הפעולה.

 

אנחנו רואות כאן גוף עבודות בשם "דמיינתי שאתם מסתכלים עליי", שמורכב משני פרויקטים שעשיתי בשלוש השנים האחרונות: "ונוס בפלשתינה" ו"ליול ברינר, באהבה". הראשון צולם בארץ, השני בארה"ב.

בשני הפרויקטים אני מייצרת זמן-ביניים בו ההיררכיה היומיומית של נוף, שפה וגיאוגרפיה מוחלפת ברצף חדש, שניזון מהפער בין הזר לביתי. ההתערבות הצילומית שלי מאפשרת פרשנות חדשה למרחבים המקומיים בהם המושגים האלו מתקיימים, ומשחררת אותם מהכבלים היומיומיים שלהם.

ב"ונוס בפלשתינה" רואים צילומים מרחבי הארץ שמנכיחים פעולות גוף בזיקה לנוף ולהקשר הפוליטי, החברתי והצורני שלו. מוטיב נוסף בסדרה הוא ההקבלה שנוצרת בין מושגי הנשיות והאדמה – כששתיהן נטולות אוטונומיה ו"מזמינות" השתלטות עליהן. שיבוש המרחב על ידי נוכחות הגוף הנשי שלי מאפשרים להרחיק את האדמה ממושג ה"טריטוריה" חזרה אל מושג ה"נוף".

הפרויקט הזה בוחן גם את שאלת הזהות של ה"מוטציה התרבותית" שטבועה בחברה הישראלית, תוך כדי יצירת הקבלה בינה לבין מדיום הצילום – שמתפקד גם כבן כלאיים בשדה האמנות.

ומה קורה בסדרה השנייה? הכל התחיל כשקראתי שלשחקן יול ברינר (1985-1920) הייתה ילדות לא שגרתית; הוא נולד בוולדיווסטוק שברוסיה, ננטש על ידי אביו ונדד עם אמא שלו בין כמה מדינות, ביניהן סין וצרפת. כשהיגר לארה"ב בנעוריו, הוא (בניגוד אליי) מינף את הזרות שלו והמציא פרטים ביוגרפיים: הוא טען שנולד באי הרוסי סחלין להורים ממוצא יפני ושווייצרי ושהשם האמיתי שלו היה טאייג'ה חאן.

כשטסתי לארצות הברית ב-2018 התחלתי סדרת צילומים חדשה שבה המשכתי עם פרקטיקת הצילום הפרפורמטיבי. בשונה מהצילומים בארץ, נקודת המבט שלי הייתה של שוהה זמנית, תיירת. באופן אינסטינקטיבי, הפכו הפעולות מול המצלמה למוחצנות ומצד אחד אפשרו לי "לכסות" את הזרות שלי, אבל גם להדגיש ולייחד אותה. כמו יול.

הסדרה הזו מציעה פיענוח של סביבה זרה ע"י המצאה של נרטיב בדיוני, אותו מאפשרת הנוכחות של המצלמה והמשחק מולה.

הורסצ'ה הראשון שלי | 2019
הורסצ'ה הראשון שלי | 2019

התחלתי את התואר הראשון נורא צעירה, עוד לא בת 21. למזלי הייתה לי דמות מדהימה להיות מושפעת ממנה – האמן והצלם מיקי קרצמן. הוא היה ראש המחלקה שלנו וגם המנחה בקורס הראשי שלי בשנה א'. בעיני הוא שילוב מבריק של אקטיביסט מפוכח ואמן פואטי, עם הרבה כבוד ואהבה לרגע המכריע והשברירי של הצילום.

בביקורת הראשונה שלי הבאתי לו פורטרט של זקן ירושלמי גנרי (חומר גלם שחוק ונלעג שנפוץ במיוחד אצל סטודנטים לשנה א' בבצלאל), עם פרצוף מוצל למחצה. הדבר ההגיוני לעשות היה כמובן למדוד אור מהבהירים, ואז היה יוצא פורטרט יפיפה עם חצי פרצוף שחור ומסתורי, וחצי חשוף נכון. אבל אני, שלא היה לי מושג מה זו חשיפה באותם ימים, מדדתי אור דווקא מהכהים ושרפתי חצי ממנו. מיקי כל כך התלהב מהפורטרט הזה, אמר שיש בו משהו לא מפוענח. הוא אמר: "את סיימת את פעולת הצילום מזמן, אבל האיש הזה ימשיך לעמוד בפריים הזה לנצח". אני זוכרת שההערה הזו פתחה לי עולם פילוסופי עצום באותו רגע. היא עזרה לי להבין למה אני מתייחסת לצילום בכזה כובד ראש. זה הולך איתי עד היום.

גאוותו של אדיפוס | 2017
גאוותו של אדיפוס | 2017

כשאמא שלי היגרה לפה אבא שלי נשאר בקייב, הוא גר שם עד היום. מלבד ההיבטים הברורים של לחיות בחברה מאד גברית כשיש לך רק את אמא שנמצאת שם להגן עלייך ולפלס את דרככן בארץ זרה, נוצר בינינו איזשהו היפוך.

מהר מאד הפכתי להיות האוטוריטה לתרבות הישראלית בבית (בזכות מסגרות החינוך) והייתי בעמדה של מתווכת בין התרבות "הזרה" לבין אמא שלי, ה"מוכרת". באיזשהו שלב התרבות הישראלית הפכה למוכרת בעיניי ואמא שלי נראתה לי זרה. התביישתי לדבר רוסית ושיקרתי לכולם שנולדתי בארץ. כשהתחלתי לעשות אמנות וללמוד בבצלאל הבנתי שההיסטוריה שלי, שלנו, היא האוצר התרבותי הכי גדול שיש לי. היא הצד האמיתי שלי ושל האמנות שלי עד היום. אני הכי רוצה לחזור הביתה. לבית הרוסי, הזר, הלא מפוענח. תמיד.

רחצת חורף (בריכת הקצינים הסורית ברמת הגולן) | 2016
רחצת חורף (בריכת הקצינים הסורית ברמת הגולן) | 2016
כפות דקלים | 2018
כפות דקלים | 2018
הכי קרוב הביתה | 2018
הכי קרוב הביתה | 2018
היכן שחנו הטנקים | 2018
היכן שחנו הטנקים | 2018
כשביקרתי את משה קופפרמן
כשביקרתי את משה קופפרמן | 2018

בהמשך בא לי להתעסק בפיסול, אבל בצורה צילומית. התחלתי לעבוד על פרויקט חדש עם אלמנטים מסוימים מהבית של אמא שלי שאני מצלמת, מדפיסה בגדלים שונים מהגודל המקורי שלהם וממקמת במרחב מחדש.

מבחינתי לצלם את עצמי זה לייצר את ההיסטוריה של עצמי, כי אני יודעת שאף אחד לא ייצר אותה בשבילי.

האתר שליאינסטגרם

Cloud and Crystal | 2017
Cloud and Crystal | 2017

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בשנים האחרונות ניכס הימין הישראלי את היהדות והדתיות כחלק אינטגרלי מזהותם. עם זאת, ישנו גם שמאל אמוני שהחל להתאגד לפני שנה וכעת התכנס לכנס השני. דתיים, מסורתיים וחרדיים, שמאמינים בשלום, שוויון, צדק וחיים משותפים התכנסו על מנת להמשיך לייצר חיבור בין דת ואמונה לערכים הללו.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.