סיוון אלירזי היגרה לישראל עם אימה בגיל חצי שנה. מאז, היא נותרה מהגרת - בין נופים, גיאוגרפיות, זהויות - ואמנות
הבלוג "נשים מצלמות" מורכב מנשים שאוהבות צילום, שמתרגשות מפעולת הצילום, שמוצאות בה דרך להתבטא. בין אם את צלמת מקצועית או מצלמת להנאתך, בין אם יש לך מצלמה שווה או שאת מצלמת בנייד, אני מזמינה אותך לשלוח עד 16 דימויים למייל. בתגובה, אשלח לך מספר שאלות והתשובות אליהן, ביחד עם התמונות, יתפרסמו כאן. oshri.hayun@gmail.com
לספר על עצמי מעמת אותי עם הקושי להתייחס למושג הזה, "עצמי". אני מרגישה שהקורונה שיטחה את כולנו למצב קולקטיבי של הישרדות וכבר אין "עצמי". אבל איפשהו, ביקום קדמוני עם חיבוק ומטוס, עשיתי תואר ראשון בצילום בבצלאל ותואר שני באמנות בבצלאל. הצגתי בתערוכות בארץ ובעולם, ובימים אלו, אני מציגה בפסטיבל הצילום.
האמנות שלי ניזונה בעיקר מחוויית ההגירה המתמשכת שלי בישראל. זה קצת מצחיק, כי אני חיה כאן את הרוב המוחלט של חיי (היגרנו מקייב כשהייתי בת חצי שנה והיום אני בת 31), אבל עדיין אני מתנדנדת בין הזרות לשייכות. המצפן הפנימי שלי תמיד יצביע צפון-מזרחה. נראה לי שזה קטע של מהגרים; אף פעם אי אפשר לחזור הביתה.
בשבילי צילום הוא צורך. הגרעין הראשוני של הצורך הזה (ואני חייבת לקרוא לזה צורך) טמון באהבה שהייתה לאחי, שנפטר, לצילום. זה לא שהוא עשה צילומים שעוררו אצלי השראה, לא. זו דווקא הנוכחות היומיומית הזו של צליל הסרט שנמתח, האנקה המתוקה של התריס, כל המכניקה השקטה והנוגה הזו של תיעוד וגעגוע – שהפכו את הצילום לצורך אצלי.
זו גם הסיבה שאני מצלמת רק אנלוגי. הממד של הזמן כל כך נוכח בו. למשל, את מתבוננת בפורטרט על גבי סרט צילום (ואם זה פורטרט טוב הוא כמובן יתבונן בך חזרה), ועל גבי הסרט הזה מונצח האור שליטף את הפנים של המצולמת, ומשם הגיע לסרט הצילום וקיבע את הדימוי הזה לנצח. אז חלק מהמצולמת נמצא על גבי הסרט הזה. זה זיכרון בצורתו המזוקקת ביותר, הפואטית ביותר. אי אפשר להשוות את זה לקשקוש של הצילום הדיגיטלי. למרות שאני מאד אוהבת סטוריז.
הרעיון אצלי מתחיל מאהבה ליופי. יש בי גרידיות איומה ליופי. אני רואה הר, השתקפות עץ במים או שקית שופרסל עם אור שנופל נכון – ורוצה שהם יהיו שלי. האקט של ההצטלמות איתם הופך אותם לשלי, גם אם רק לחלקיק הרגע של הצילום. אני קוראת לזה "צילום פרפורמטיבי". אני מתבוננת בנוף ועושה פעולה אינטואיטיבית עם הגוף שלי ביחס אליו, ובתוכו.
במקרים מסוימים אני עושה גם תחקיר קצר לפני, כדי שאוכל להתייחס להיבטים היסטוריים ופוליטיים, אבל לרוב אפשר לקלוט מהתבוננות ארוכה בנוף גם את האספקטים האלו, לפחות אינטואיטיבית.
התפעול של המצלמה האנלוגית הכבדה שלי (האסלבלבד), שמסרבל ומעכב את אקט הצילום, מחזק את ההיבט הפרפורמטיבי של הפעולה.