פוליטיקלי מצלמות: דניאלה מרוז

פוליטיקלי מצלמות: דניאלה מרוז

Reading Time: 5 minutes

Reading Time: 5 minutes דניאלה מרוז, יוצרת וידאו ארט, מושפעת מסרטיו של סטנלי קיובריק, מעבודות מחול מהארץ ומהעולם אבל יותר מהכל - מהארכיון המשפחתי. בלוג הצילום של פוליטיקלי קוראת

הבלוג "נשים מצלמות" מורכב מנשים שאוהבות צילום, שמתרגשות מפעולת הצילום, שמוצאות בה דרך להתבטא. בין אם את צלמת מקצועית או מצלמת להנאתך, בין אם יש לך מצלמה שווה או שאת מצלמת בנייד, אני מזמינה אותך לשלוח עד 16 דימויים למייל. בתגובה, אשלח לך מספר שאלות והתשובות אליהן, ביחד עם התמונות, יתפרסמו כאן. oshri.hayun@gmail.com

קוראים לי דניאלה מרוז, בת 30, גרה בתל אביב. במקור מגני תקוה. אני אמנית/במאית שיוצרת בתחום הוידאו-ארט ובקולנוע ניסיוני.

לפרנסתי אני מתעסקת בבימוי מיוזיק-וידאו, פרסומות וקריאייטיב. לתחום הווידיאו אני מגיעה מלימודי אנימציה בבצלאל (תואר ראשון) ותואר שני (MFA)  באמנות, בצלאל.

בימים אלו אני מציגה וידאו ארט בפסטיבל הצילום שנקרא "ניצחון השמש העולה"- VICTORY OF THE RISING SUN, הדימויים המצורפים הם למעשה צילומים מתוך הוידאו ארט.

את הוידאו יצרתי במסגרת התואר השני באמנות בצלאל והצגתי אותו לראשונה בתערוכת הגמר של MFA בבצלאל ב-2019.

באצטדיון לאתלטיקה קלה אתלטים אולימפים כלואים בתוך תלבושות גרוטסקיות וגיאומטריות במה שנראה כמשחקי אולימפיאדה שהשתבשה. מתחרים בחלל שאינו נענה לחוקי הכבידה. חלקי גוף אחדים מוגדלים, מועצמים.

האזכור של אמירות על עיצוב אדם חדש, על יצירת אדם, מקבלים תרגום גרוטסקי. הוידאו מתייחס למשטרים פשיסטיים ובמיוחד לנאציזם וקומוניזם וכן גם לתנועות מודרניות שלא פעם התעוותו אידיאולוגית בניסיון לעצב את "האדם החדש".

את הוידיאו צילם מישה קמינסקי, צלם שאני עובדת איתו ברוב הפרויקטים שאני עושה, את המוזיקה לוידיאו יצר תמוז דקל ואת התלבושות אני עיצבתי. מי שייצר אותם – והיה השותף שלי לדבר הזה הוא ציון אברמוב.

אני מביימת וידאו באופן בו מצלמים סטילס: אני מעמידה פריים אחד – אך באותה מידה, אני ערה לתנועה שמתרחשת בפריים. חשוב לי להדגיש את השילוב בין מה שקפוא למה שזז.

לפני שהגעתי לבצלאל הייתי רקדנית, לכן כל מה שאני עושה קשור בגוף ובתנועה. הדרך שבה אני מספרת סיפור עוברת דרך השימוש בגוף בפריים ובמעגל הרחב יותר של גוף במרחב. אני גם מעצבת תלבושות לדמויות שאני יוצרת כחלק מאותו עניין של גוף במרחב.

בעיני, צילום ווידאו הם שני מדיומים שמאפשרים הנצחה. הם מקבעים את הדבר החמקמק שלא ניתן לעצור – את הזמן. יש בזה קסם.

ההבדל בין צילום הסטילס לוידאו הוא התנועה; תנועה במה שנקרא ציר-הזמן. אני רואה את עצמי כיוצרת וידאו שמשתמשת במדיום של צילום הסטילס כדרך פעולה: בה כל פריים שאני יוצרת נוצר בצורה מוקפדת, כך שכל "פריינט סקרין" מהוידאו יראה כמו צילום סטילס בפני עצמו.

יש לי אישיות מאוד נוסטלגית ואני מאוד אוהבת לנבור בעבר דרך ארכיונים ואלבומים משפחתיים, זו ממש אובססיה שלי. החיבור בין הארכיון הלאומי לארכיון המשפחתי – אלה הרגעים שמטריפים אותי, שעוזרים לי להבין מי אני, מי המשפחה שלי ואיפה אני חיה.

הגעתי לוידאו ולצילום מתוך לימודי אנימציה בבצלאל, שם  נחשפתי לאמנות הוידאו ארט והתחלתי ליצור וידאו דאנסים שבסופו של דבר הפכו למה שאני עושה היום: קולנוע ניסיוני שהמרכז בו זה הגוף. הגוף שמספר סיפור בכל וריאציה אפשרית ושקיימים בו אינספור נרטיבים.

"צילומים", כלומר, ללכת לצלם, עבורי זו חוויה שיש בה המון אדרנלין, מעין התכוננות אינסופית לטקס בו ישנם הצלם, המצולם וכל המסביב. מבחינתי זו חוויה קבוצתית כמו התכוננות של קבוצת כדורסל למשחק – שבה כל שחקני הקבוצה פועלים במעין סנכרון למען מטרה אחת, משונה ככל שתהיה.

ההבדל הוא שלנו אין קהל. כלומר יש קהל, אבל הוא מגיע בדיעבד. כשעבדנו על הוידאו שיצרתי בסוף לימודי אנימציה "זיכרוני לברכה" צילמנו בתוך אולם ספורט שבמקרה ולא במקרה היה האולם ספורט בבית ספר היסודי בו למדתי.

הצילומים כללו עירום והלגיטימציה לעניין הייתה המצלמה – שאפשרה לכל הסיטואציה הזו להיות הגיונית ומאפשרת.

הוידאו מדבר על טקס ימי הזיכרון הישראלים מתוך עיניה של ילדה בת 12, שהופך להיות מעין סיוט במסווה של תיאטרון אוונגרדי ומעמיד מיצג מטריד של פולחן ואובססיה סביב הדבר הזה שנקרא "מוות".

העובדה שהצילומים התקיימו בתוך בית הספר בו למדתי הפכו את הטקס הצילומי למטריד בשבילי, כיוון שחזרתי באמת לאותו אולם ספורט, בו הזמן ככל הנראה עצר; סטיקרים של "חבר אתה חסר" חצי תלושים וצבעים ואווירה שלא השתנתה מאז שהייתי שם ילדה בקבוצת מחול בתפקיד "המשוגעת מהגטו" שמתפרפרת על רצפת אולם הספורט ומגרדת את עצמה.

הפעולה הצילומית נותנת לי אומץ ונותנת לי לגיטימציה לעשות דברים שלולא המצלמה, לא היו יכולים להתקיים. המצלמה מאפשרת לי לחזור לסיטואציות למקומות מעבר ולשנות בהם משהו קטן.

אני חושבת שהרעיון אצלי מתחיל מכל מיני כיוונים. אני תמיד יוצאת מתוך איזה סיפור משפחתי. מי שיראה את העבודות שלי, יהיה לו קשה לחבר בין התוצאה הסופית לבין ההתחלה. העניין הזה קשור בעובדה שמסיפורים מאוד ספציפיים ורווים במילים וסטיאוציות, אני עוברת תהליך של הפשטה. אני מנקה את הכל עד שנשאר לי דימוי שכבר קשה לחבר אותו באופן ספציפי אליי והוא בעל צורה יותר כללית / אוניברסלית. עדיין, אני משאירה תחושה "מקומית" באיזשהו מקום, כדי שאפשר יהיה למקם את זה.

אנחנו משפחה של מספרי סיפורים – ולא במובן הקונבציונאלי של המילה. בארוחת שישי אצלנו צריך ממש "לריב על המיקרופון" כדי לקבל הזדמנות להשחיל מילה.

לרוב אני מתעסקת בחוויות משפחתיות ובשזירה שלהם בתוך הלאומי. החיבור בין האישי ללאומי והכניסה שלו לתוך הסלון המשפחתי ולכל רבדי החיים, החל מהפרטים הקטנים ועד לגדולים מרתקת אותי. זה הנושא שאני תמיד מוצאת את עצמי חוזרת אליו.

בוידיאו "ניצחון השמש העולה" יצאתי מתוך סקיצות לתלבושת שיצרתי במעין קולקציה שמחברת בין הצבא לאולימפיאדה.  למשל הדמות הצהובה: במהלך העבודה עליה חשבתי על דמות "השריונר", שהוא כמו צב שמוציא את הראש שלו מתוך שריון ענקי.

כל זה נולד מתוך עיסוק שהיה לי בעבר המלחמתי של אבא שלי, הלום קרב ממלחמת "יום כיפור". הסיפורים שלו בתור מפקד טנק הם בעצם סיפורים של "אנטי גיבור", אבל אלו הערכים שאני גדלתי עליהם.

הזווית של האנטי גיבור, השלומיאל, האנדר-דוג, הם מקומות של שבירה: של שלמות, של דימוי, של קונספט. מתוך זה יוצאות כנות ואמת.

אני לוקחת השראה מאמנים אחרים, אך גם משתמשת במחוות אליהם בתור סטייטמנט וכעוד רובד של מה שאני רוצה להגיד בעצם, כך למשל ב"ניצחון השמש העולה" ההשראות שהיו לי לוידיאו הם "הבלט הטריאדי" של אוסקר שלמר ( מתנועת-בית הספר הבאוהאוס) וגם הסרט "אולימפיה" של לני רפישנטהאל ( תיעוד האולמפיאדיה בברלין ב-1936)

ובעוד תנועת אידואלוגיות ששיאם היו בשנות 20, 30  כמו גם הקומוניזים ותנועת מודרניות אחרות שניסו לעצב את ה"אדם החדש".

אותן אידאולגיות השתמשו בצילום כדרך לעצב תודעה ובכך להביא לידי ביטוי רעיונות והשקפות חברתיות. בעצם ניסיתי לייצר "סרטון תיעודי" שהוא למעשה "פרסומת" שמתגלמים בה כל מיני מבעים ויזואלים לאיך אותן תנועות פאשיסטיות (לדוגמא נאציזם) מצלמות את העולם ואת הגוף האידיאלי-  הוידאו שלי כמובן מגלם בתוכו את אותה ביקורת ופחד שרעיונות כאלו יחזרו לעולמנו, אז בתוך הוידיאו שיצרתי יש עולם אולימפי משובש עם דמויות מגושמות שלא מצליחות לעמוד במשימה לשמה הם נקראו. הם מקצים ללא מטרה ובחזרתיות אינסופית.

תמונת פורטרט. צילום: שיר ניומן

כשאני ואחים שלי היינו קטנים, אבא שלי היה מעמיד אותנו ומסדר אותנו בקומפוזיציה שהוא היה מעוניין בה. אחרי שהיה מוצא את הפריים המושלם הוא היה מצלם אותנו – בפילם כמובן. הוא אף פעם לא היה אומר את המילה "תחייכו למצלמה" כמו שהורים עושים. זה היה לוקח מלא זמן ושנאנו את זה. זה היה מעין טקס כזה; אחת לכמה זמן יוצאים לגינה להצטלם – בדיעבד זה יצר סדרת צילומים מרתקת של תמונות ילדות מעניינות. יש לי אוסף תמונות שלי מהילדות בוכה בכל מיני סיטואציות או זועפת. דווקא אז הוא אמר "זה הכי יפה". אבל יש גם תמונות שלי מחייכת!

אני חושבת שבאיזשהו מקום זו דוגמא יפה לאותו חיפוש אחר "אמת" או רגעי קצה אנושיים שעדיין תחומים בקומפוזיציה מדויקת –  שזה מקום שמעניין אותי. באותה צורה אני פועלת כשאני מביימת, בונה ומסדרת – ואז נותנת לדברים לקרות.

אני עובדת על וידאו ארט חדש שבתקווה יראה אור בשנה הבאה.

פעם, אחד המרצים בתואר שאל אותי אם הייתי רוצה יותר רוצה להציג בקאן או בביאנאלה. הוא התכוון לשאול על איזה חלום אני מפנטזת יותר או, באיזה עולם אני רואה את עצמי פועלת – קולנוע או אמנות?

לא הייתה לי תשובה על זה. החלום שלי זה להמשיך לפעול בשני העולמות הללו ולהתקבל בשניהם כבת המקום וכרלוונטית לשדה. מצד שני, אני מרגישה שהשנה האחרונה הזו גרמה לחלומות אינדיבידואלים לרדת מהפרק. אני מרגישה שכרגע אני בעיקר אשמח שהמצב ישתפר ונחיה בזמנים טובים יותר.

מקורות ההשראה שלי מגיעים מכל מיני עולמות. אני מאוד מושפעת ממחול; זה המקום אליו אני תמיד חוזרת. בנוסף, אני מאוד מושפעת מאנימציה וממחשבה אנימטיבית על קולנוע.

אני מושפעת מפינה באוש, בת-שבע, מארס קנינגהאם, מרתה גרהאם, ואז אני גם מאוד מושפעת מקליפים – בעיקר משנות ה-90 ומכל אווירת הMTV  שהייתה אז: ספייק ג'ונס, מישל גונדרי כמובן.

בקולנוע אני אוהבת מאוד את הסרטים של סטנלי קובריק, את אופן בניית הפריים והסצינה בסרטים שלו. כמובן, אני מושפעת מאופנה וארכיטקטורה ומכל מה שיש בו סיפור, צורה, צבע ונפח.

בסופו של דבר אני מושפעת ממה שאני רואה וממה שאני זוכרת. מהארכיון המשפחתי שאת המקורות לו אני לא תמיד יודעת, אבל אני מרגישה.

עמוד האינסטגרם שליהאתר שלי

טריילר הוידאו ארט שמוצג בפסטיבל:

https://vimeo.com/235215203

כתיבת תגובה