איך הפטריארכיה הערימה עלינו? מבט פסיכולוגי על איסור הפלות

מאת: ד"ר שלי רקובר (*)

כאישה וכאם לבנות חוויתי טלטלה רגשית לנוכח פסיקת בית המשפט הגבוה בארה"ב שביטלה את הלכת "רו נגד וויד" משנת 1973 בדבר זכותן החוקתית של נשים לבצע הפלה. הפסיקה החדשה היא ללא ספק בסדר גודל של הטלת פצצה אטומית על נשים אינדיבידואליות ועל החברה כולה, אמריקאית וגלובאלית. ברמה האישית, נעתי בין רגשות של תדהמה ותחושת ניתוק מהמציאות ולבין כעס יוקד, שסופו הוא בחוויה קשה של אובדן.

במקביל, חוויתי ניסיון נואש למצוא תשובות לשאלות שניקרו שוב ושוב במוחי, "איך (אנחנו, הנשים), נָתַנּוּ לזה לקרות?", "איך יכול להיות שהפטריארכיה הצליחה להערים עלינו כך?".  המאמר הזה הוא הזמנה להצטרף אלי למסע מחשבתי, בין טקסטים ספרותיים ותהליכים חברתיים-פוליטיים ופסיכולוגיים בניסיון לענות על השאלות הללו.

הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי השוויצרי, קרל גוסטב יונג, מתלמידיו של פרויד ואבי תיאורית הפסיכולוגיה האנליטית, התייחס ללא מודע כמבנה באישיות המכיל תכנים אישיים וקולקטיביים. הלא מודע הקולקטיבי מכיל ידע קדום המועבר "בירושה" בין הדורות ומיוצג בחברה ובתרבות בצורה של דימויים הנקראים "ארכיטיפים".

להבנתי, הלא המודע הקולקטיבי (ארכיטיפי) הנשי התגבש והתעצב במהלך דורות של נשים החיות בחברה פטריארכלית, ומאחר והפטריארכיה היא עתיקת יומין כימיו של הלא המודע הקולקטיבי, היא נטועה בשורשיו, מעצבת אותו ומעוצבת על ידו, בתהליך הדדי. במושג "חברה פטריארכלית", כוונתי לארגון ולסדר חברתי בהם הכוח נתון בידיהם של גברים וזכויותיהן של נשים, בכל תחומי החיים (כמו פוליטיקה, כלכלה, דת, חברה ועוד) מוגדרות על ידי הגברים. סדר חברתי זה נשמר באמצעות מערך קשיח של חוקים, סנקציות חברתיות ותגמולים.

אגדות וסיפורי עם הם חלונות לנפש הלא מודעת הקולקטיבית. טקסטים אלה מכילים ידע עתיק יומין של המין האנושי והם בבחינת מים חיים לנפש המיוסרת והשואלת. האגדה "כחול הזקן" הופיעה במקור בספרו של הסופר הצרפתי שארל פרו ובהמשך במעשיות האחים גרים הגרמניים. היא מובאת גם בספרה של האנליטיקאית היונגיאנית קלאריסה פינקולה אסטס משנת 1997, "רצות עם זאבים", בגרסה מעט שונה מזו המקורית, ואשר אליה אתייחס במאמר זה.

האגדה מספרת על כחול הזקן שנהג לרצוח את נשותיו. הוא מחזר אחר שלוש אחיות ולמרות מראהו המוזר שמבהיל אותן, הוא מצליח לשכנע אותן ואת אימן לצאת עמו לבילוי רומנטי ביער. ביער הוא מקסים את כולן ובמיוחד את הבת הצעירה, שמסכימה להינשא לו. יום אחד, בעת שכחול הזקן נוסע לטפל בענייניו, מגיעות האחיות לבקר את אחותן הנשואה לו. טרם נסיעתו, הפקיד כחול הזקן בידיה של האחות הצעירה צרור מפתחות לטירה עם איסור מפורש להיכנס לאחד מן החדרים בטירה. האחיות הסקרניות חוקרות את חדרי הטירה ונכנסות גם לחדר האסור, בו הן מגלות שלולית גדולה של דם ועצמות. לאחר השימוש במפתח של החדר האסור, המפתח מתחיל להגיר דם. כחול הזקן חוזר לביתו וזועם לנוכח הדם, שמסגיר את שארע. הוא מודיע לאשתו שהוא עומד להרוג אותה, אבל היא מצליחה להערים עליו ולדחות מעט את מועד ההריגה. בזמן זה מגיעים לטירה אחיה ומצילים אותה, מבתרים את כחול הזקן בחרבותיהם ומשאירים את חלקי גופתו לציפורים הטורפות.

"כחול הזקן" הינו חלק מנרטיב "האישה הפראית" המסתמך על מגוון רחב של אגדות המופיעות ב"רצות עם זאבים". אסטס מזקקת מן האגדות ידע קדום (ארכיטיפי) שנועד לעזור לנשים להיות בקשר עמוק ואינטואיטיבי עם "האישה הפראית" שבנפשן. "האישה הפראית" היא הנשמה הנשית, המקור לכל, וכל מה שהוא נשי. הסיבה לכתיבת קורפוס מקיף שכזה, היא המציאות הקלינית העגומה של נשים רבות אותן פגשה אסטס במסגרת עבודתה כפסיכואנליטיקנית.

עבור אסטס, דמותו של כחול הזקן מייצגת את "הטורף הפנימי" שבנפש האישה. הטורף הפנימי הוא ההיבט האפל המתנגד לחיוניותה של האישה, זה שמפתה אותה להיתפס, להילכד ובסופו של דבר גם להיהרג. לכן, בתחילת הסיפור, הזקן הכחול  מהווה תמרור אזהרה עבור האחיות: הוא מוזר, הוא חריג, הוא אינו כדרך הטבע ולכן הן מבינות שיש להישמר מפניו. ואכן, בפעם הראשון שכחול הזקן מבקר את האחיות, הן מתחבאות מפניו. אך בדרכו הפתיינית והערמומית מצליח כחול הזקן למוסס את ההגנות האינסטינקטיביות של הבנות ושל אימן, ובמיוחד של הצעירה בבנות, זו שמייצגת את ההיבטים הנאיביים והפחות מפותחים בנפש האישה.  הוא משעשע אותן, מחזר, מרעיף מתנות ותשומת לב גברית הפונה לסקרנותן המינית הטבעית.

אסטס מתייחסת לאגדה כביטוי לדרמה הפסיכולוגית המתחוללת בנפשה של אישה אחת, אך אני מבקשת להתייחס אליה כמייצגת את הדרמה של הלא מודע הנשי הקולקטיבי בכללותו.

פסיכולוגים מורגלים בהבנה כי בנפש האדם, נשים וגברים, אורב "תוקפן פנימי". התוקפן הפנימי הוא במידה רבה תוצר תהליכים פסיכולוגיים-התפתחותיים של הזדהות והפנמה, כפי שמתייחסת אליהם הפסיכואנליזה. ברם, "כחול הזקן" הוא בפירוש אינו המקרה של תוקפן אישי מופנם, אם כי יכול לינוק גם מרעלו של זה, אלא ארכיטיפ רודפני והרסני של הנשמה הנשית.

לפיכך אני מתייחסת ל"כחול הזקן" כאל ארכיטיפ שהפך במהלך הדורות לחלק בלתי נפרד מן הפסיכה הנשית. ארכיטיפ זה מבטא את ההזדהות וההפנמה של אמות מידה (מוסר) פטריארכליות במהלך התפתחות הלא מודע הקולקטיבי הנשי ולכן אני מכנה את הפטריארכיה "כחולת זקן".

באגדה, הביטוי להעברה בין דורית (אישית וקולקטיבית) רעילה זו, הוא בדמותה של האם, שנשבית בקסמו של "כחול הזקן" ובכך חוטאת לתפקידה האימהי השומר והחונך. בימינו הדברים באים לידי ביטוי למשל, בשושלות נשיות משפחתיות וחברתיות, הממשיכות בעבודת האלילים של ה"גברי", אם דרך עיסוק אובססיבי באטרקטיביות הנשית בעבור ה"גברי" או במסרים המחזקים את יעודן של בנות להיות "ילדות טובות" המצייתות לחוקי הפטריארכיה (כמו נישואין, לידה), גם כאשר הציות בא על חשבונן. מדובר בכוחות חברתיים ופסיכולוגיים רבי עוצמה שחברו על נשים לכלותן.

מורכבות פסיכולוגית זו בעייתית אף יותר כשלוקחים בחשבון גם את המתחים המובנים ביחסים המגדריים והמיניים במסגרת חברה פטריארכלית. הפטריארכיה מושתת על הבחנות קשיחות של מין (זכר, נקבה) ומגדר (הבניות תרבותיות המגדירות "נשי" ו"גברי"). גישות עכשוויות, סטרוקטורליסטיות ופוסט-סטרוקטורליסטיות של המגדר (כמו אלו של פוקו, באטלר ואחרות), מנסות לאתגר הבחנות אלה ולמתוח את גבולות המגדר עד לקצהו הנזיל, הלא קיים. בעיני, גישות אלה מתעתעות עד בלתי אפשריות, שכן מין ומגדר ארוגים זה בזה.  גם אם נאמץ את ההתנגדות לחלוקה דיכוטומית של המגדר (נשי/גברי) ונקלף אחת לאחת את ההבניות המסורתיות-תרבותיות, נגיע בסופו של דבר ל"גרעין הקשה" והדיכוטומי של היותנו נקבות או זכרים (לא אכנס כאן למקרים חריגים ביולוגית אצל יונקים כמו הרמפרודיטים). זהו הגרעין שמאפשר את המשכיות המין שלנו ובעל השלכות ישירות ועקיפות על חיי היומיום ועל חיי הנפש, של נשים וגברים לדורותיהם. במילים אחרות, קשר גורדי מתקיים בין מין ומגדר, ולו ביטויים במודעות ובלא מודע האישי והארכיטיפי. ה"נקב" שבאישה וה"פאלוס" הבועל, הם בבסיס החיים הביולוגיים, החברתיים-תרבותיים והפסיכולוגיים. יונג וממשיכיו שהרחיבו את הגדרות המושגים כינו היבטים אלה בנפש "אנימה" (הנשי) ו"אנימוס" (הגברי). הכמיהה, יש יאמרו האיווי, של ה"פאלוס" הבועל לשלוט ב, ולקחת בעלות על, ה"נקב" הנשי – היא שמגדירה את המתח הבסיסי שבין הנשי לגברי, והפטריארכיה היא ביטויו של המתח הזה ברמה החברתית, תרבותית ופוליטית.

על רקע מערך היחסים המורכבים שבין מין ומגדר והיצירה של תודעה קולקטיבית נשית "כחולת זקן" במציאות פטריארכלית, ננסה להבין את ההתפתחות של מאבק נשי, כפי שבא לידי ביטוי בהתפתחות התנועה הפמיניסטית. הגל הראשון של הפמיניזם התמקד בעצירת אלימות כלפי נשים ובשימת דגש על שיווין זכויות (פוליטיות, כלכליות וחברתיות). הגל השני מזוהה עם תפישות רדיקאליות שתבעו רפורמה יסודית וכוללת בהבניות החברתיות והתרבותיות ביחס לנשים ולמיניותן, ואילו הגל השלישי מהווה אוסף אקלקטי של קבוצות המנסות לקדם את זכויותיהן הנרמסות של מגוון קהילות מוחלשות ופגיעות, ולא רק של נשים. במאמר מוסגר אטען כי התפזרות זו מבטאת אובדן דרך של הפמיניזם שלא רק שאינו משרת את מטרותיה, אלא פוגע בה (על כך כתבתי ביתר הרחבה פה:  שתקום כבר האישה!": מסע ארכיטיפי בין פטריארכיה, פמיניזם ומגדר).

מכל מקום, הפמיניזם לגלגוליו, נחל הצלחות משמעותיות ותקרות זכוכית רבות (ובלתי מספיקות) נופצו במהלך מאה ויותר השנים לפועלו. עם זאת, הפסיקה של בית המשפט הגבוה בארה"ב, השוללת את זכותן החוקתית של נשים להפלה, מצביעה על כך שהמוטיבציה הארכאית של הפטריארכיה, לתפוס בעלות ולשלוט ב"נקב" הנשי, לא רק שלא פסה מן מהעולם, אלא חיה ובועטת מאוד.  ולכן כל מי שהתנחמה עד כה במחשבה, ש"שטחים משוחררים לא יוחזרו", חייבת להתעורר ומהר.

מה עשוי לקרות לנשים כשהן מסרבות להתפקח מתמימותן, מגולל למשל בעלילה הדיסטופית-מצמררת, "סיפורה של שיפחה" (ספרה של מרגרט אטווד משנת 2012).  בדיקטטורה הגברית-צבאית 'גילעד' מתרחשת הפקעה טוטאלית (וברוטאלית) של שליטה ובעלות על ה"נקב" הנשי מצד הפטריארכיה "כחולת הזקן".

סיפורה של שפחה לא נותנת לנו להתעלם מהמציאות

שלפרד, הדמות הראשית בספר, מתייחסת לאירועים שקדמו לעליית הדיקטטורה ומעידה כי "ראינו את הסימנים, והתעלמנו מהם". אטווד עצמה, בראיונות שנתנה לתקשורת בהתייחסה לאותה מציאות שתיארה בספר, אמרה "לא המצאתי שום דבר שלא היה בעבר או בהווה". הפסיקה השוללת את זכותן החוקתית של נשים להפלה היא ההווה שלנו. ואם ברצוננו לא להתעלם מן הסימנים, לדעתי אין די במסעות גאולה פרטניים וספוראדיים, אליהם מכוונת אסטס, אלא קיים צורך עכשווי ובוער בשינוי רדיקאלי ברמת הקידוד הגנטי, של הלא מודע הנשי הקולקטיבי.  זאת כאמור מאחר והפטריארכיה "כחולת (חולת) הזקן" הפכה להיבט מובנה (מולד) בלא מודע הקולקטיבי הנשי או בשפתה של אסטס: "הטורף הטבעי של הנפש" הנשית.

כדי להביא לשינוי ברמות אלו של הלא מודע הקולקטיבי הנשי, יש צורך בהתנגדות שאינה פחותה בעוצמתה מזו של הפטריארכיה ובאופן רדיקאלי. אני סבורה כי במציאות הנוכחית נשים לא יצליחו להנהיג שינוי חברתי-כלכלי-פוליטי פונדמנטלי (כזה שיחזיק לאורך הדורות) אם השינוי לא יבוא קודם כל "מבית" (כלומר, יהיה שינוי תודעתי-פנימי).

עלינו לחווט מחדש את מעגלי הלא מודע הקולקטיבי הנשי ולנקות מתוכו את "כחול הזקן" לנצח. הצעד הראשון בכיוון זה הוא לקיחת בעלות ושליטה של נשים על ה"נקב" שלהן.  אמירה זו עשויה להיתפס כטריוויאלית ואף בנאלית, אבל אין שום דבר טריוויאלי או בנאלי במתח המובנה (ביולוגית וחברתית) בין ה"נקב" הנשי וה"פאלוס" הבועל, שכן מדובר בחיים עצמם.

בביולוגיה ה"נקבית" של נשים, מובנה אלטרואיזם הרסני. גוף האישה נועד מעצם מהותו לשרת את הצורך בהמשכיות המין, כששרות זה מסכן את עצם הישרדותה והוא על חשבון חוסנה הפיזי והנפשי. מבחינה זו ניתן לומר שהאבולוציה, הביולוגיה והפטריארכיה "כחולת הזקן", הפקיעו מנשים את הבעלות והשליטה על ה"נקב" שלהן.

ומכאן חשיבותו של אקט לקיחת בעלות ושליטה של נשים על ה'נקב' שלהן. משמעותו של אקט זה הוא קודם כול כינונו של סדר אינטרה-פסיכי חדש ברמה הקולקטיבית, ביטול מערך הכוחות של נבעל-בועל, פסיבי-אקטיבי, חלש-חזק וכיוצא בזה. כדי ליצור מומנטום של שינוי פסיכולוגי מסדר גודל כזה יש צורך לגייס את כול הכוחות, הפנימים והחיצוניים, מבית.

באגדה, כוחות אלה מיוצגים בדמויותיהם של האחים: כשהאחות הצעירה מסכימה להתפקח מקיסמו של "כחול הזקן" ולראותו נכחה, משתחררת בנפשה אנרגיה של כוח ופעולה, שאותה מכנה יונג "אנימוס" (הייצוג של "הגברי" באישה). לפי אסטס, כשאישה בוחרת לוותר על תמימותה, לצידה יתייצבו הלוחמים שינטרלו את הטורף הפנימי שבנפשה. ואכן, כדי להניע תהליכים של שינוי קולקטיבי בלא מודע הנשי יש צורך ב"גיוסן" של רבבות נשים. צבא בסדר גודל כזה דורש הנהגה נחושה ותודעה של "כוח מאורגן", שעוצמתו באחדותו.

בספרה משנת 2017 "פתח גדול מלמטה" מציגה הפסיכולוגית אסתר פלד  אופציה נפוצה אחרת לאישה שלוקחת בעלות ושליטה על "הפתח שלה". פלד משרטטת דמות של אישה חזקה ועצמאית (פריבילגית) שהפטריארכיה "כחולת הזקן" מורידה, כל פעם מחדש, על ברכיה. האישה קצה בכך ומאחר והיא פריבילגית, היא בוחרת בהתכנסות, או במילותיה של פלד היא מפסיקה "לצבוע פתחים בצבעים בוהקים" כדרך להשיג בעלות ושליטה. פעמים רבות זוהי דרכן של נשים, שמציבות את הלוחמים שלהן לשמור על המעט שהושג ומסתפקות בכך. ברם, לא זו הדרך שתוביל לשינוי הרדיקאלי המיוחל ואין בה מן הסיסטרהוד ההכרחי, בכדי להניע תהליכים פסיכולוגיים וחברתיים.

שינוי מצריך כוח מאורגן, וכדי ליצור כוח מאורגן, שכוחו באחדותו, יש צורך בהנהגה נחושה.  ולכן עכשיו, זוהי שעתן וחובתן של נשים פריבילגיות באשר הן, להוביל את השינוי. אני מתייחסת בראש וראשונה לנשים פריבילגיות, מאחר והפריבילגיות שלהן נכון להיום, שהושגה בזכות מאבקי הנשים שקדמו להן, נותנת בידיהן את הכוח והזדמנויות להשפעה, כיום יותר מאי פעם. עתה חובתן (וזכותן) המוסרית של הפריבילגיות להחזיר לקולקטיב הנשי ולהרים את נס המהפכה הבאה. לשם כך, נשים פריבילגיות צריכות להסכים להתפקח מקיסמו ותעתועיו של "כחול הזקן" ולהעמיד את הלוחמים שלהן למען ולרשות הקולקטיב הנשי.

הפסיקה ששוללת את זכותן החוקתית של נשים להפלה בארה"ב, היא בדיוק מהסימנים עליהן מדברת אטווד ב"סיפורה של שפחה". התעלמות מסימנים אלו עשויה לנבא את הבאות, כלומר מהלכים כמו איסור על שימוש באמצעי מניעה ובאופן כללי הסללתן של נשים חזרה למעמד מוחלש ונטול זכויות. אם כן, האופציה ה'גילעדית' לא פסה מהעולם, היא ממשיכה לארוב בצללים. ועתה, עם הפסיקה השוללת את הזכות להפלה, לא ניתן לטעות בקיומה. ולכן אל תגדנה, לא ידענו!

(*) ד"ר שלי רקובר היא פסיכולוגית חינוכית מומחית, פסיכותרפיסטית בגישה דינמית, מרצה במרכז האקדמי רופין, קליניקה פרטית בהוד השרון.

לכתבות נוספות בנושא פטריארכיה לחצו כאן

תמונה: מתוך הסדרה "סיפורה של שפחה"