הנשים של סוריה החדשה

מאת: נטע איפרגן

"הצמה", סרט שעלה לאחרונה לאקרנים בישראל (מבוסס על ספר מאת לטישיה קולומבני), מציג את סיפוריהן של נשים משלוש מדינות – הודו, איטליה וקנדה – הנשזרים זה בזה דרך מוטיב השיער. הצפייה בסרט מעוררת תחושה מרכזית חזקה, והיא שעדיף ככל הנראה להיות אישה בקנדה מאשר בהודו, אולם בכל מקום עדיף להיות גבר. סוגיה זו נבחנת כעת גם במדינה השכנה סוריה, שבימים אלה דמותה מתעצבת מחדש לאחר מלחמה ממושכת. לא ברור לאן פניה של הממשלה הזמנית בראשות אחמד א־שרע הולכת: האם לנקמה ולהמשך הטבח, כפי שנראה מהעימותים שהתרחשו לאחרונה במחוזות העלאווים;  ליציבות ולשלום, כפי שא־שרע מבקש להציג בנאומיו; האם הגורמים בממשלה הזמנית שלפחות בעבר זוהו כאסלאמיים קיצוניים ינהיגו מדינת שריעה, או יאפשרו חברה חופשית. פרח יוסף והיבה עז א־דין – כותבות ופעילות פמיניסטיות סוריות – דנות בשני מאמרים במעמדן של הנשים בסוריה המתהווה. ההתרחשויות הפוליטיות האחרונות בסוריה היו כה מפתיעות, שעוד מוקדם לקבוע לאן פניה של המדינה מועדות. לא יהא זה הימור מסוכן לחשוב שמצב הנשים בה אינו עתיד להיות מזהיר.

כמו פמיניסטיות אחרות, היבא עז א־דין רגילה להיחשב ל"משביתת שמחות" בכך שהיא נשאלת מדוע אינה שמחה על נפילת סוריה בידי המורדים, שנאבקו שנים ארוכות כנגד משטרו העריץ והקטלני של אסד. במאמר שהתפרסם בכתב העת הלבנוני הליברלי דרג', מסבירה עז א-דין כי בעבור הנשים הסוריות, ייתכן שמוקדם מדי לשמוח. קשה להן לחגוג לאור יחסו המזעזע לנשים של מי שתפס את השלטון. קבוצות המורדים, בהנהגת היאת תחריר א־שאם, שכעת מנהיגה א־שרע מנסה להצטייר כנאור וכפלורליסט יחסית, ביצעו פשעים מחרידים נגד נשים, לעיתים בשם "הדת". כדוגמה היא מציינת מקרה בו אישה בת 60 באידליב, הוצאה להורג לאחר שהאשימו אותה בכך שלכאורה הייתה עובדת מין.

אורך שנות המלחמה הארוכות בסוריה, מאבקן של הנשים היה כפול:  לא רק נגד השלטון העריץ, אלא גם אל מול ההגמוניה הגברית, שנוכחת מאוד בשלל הצדדים שנלחמו בסכסוך האזרחי והפוליטי במדינה. כל הצדדים המעורבים חטאו בניסיונות לצמצם את מעורבותן של נשים, הן בכיכרות כמפגינות והן במסדרונות הממשלה. על צווארן של נשים הוטל עול שכמעט ואינו ניתן להסרה. בהפגנות נגד משטר אסד, עול זה התבטא בכך שמעגלי גברים הקיפו אותן כדי "למנוע הטרדות", אך בפועל עורר הדבר תחושה שאין לנשים מקום בהפגנות ללא הגנת הגברים. כאילו הזכות להפגין בכיכר היא רק של גברים, ואם הם מועילים בטובם הם יפנו קצת מקום לנשים שם.

בהפגנות אלימות יותר, נהגו גברים לקרוא לנשים הצעירות ללכת אחורה כדי להגן עליהן מפני אלימות ואף מפני ירי מצד הצבא הסורי. היו נשים שסירבו לכך וצעקו "מקומנו לא מאחור". לדעת הכותבת, צעדים כאלה אינם נובעים  מניסיון להתריס או מעקשנות, אלא מסירוב אמיתי של אותן נשים לצמצם את מקומן במחאות על עתידה הפוליטי של מדינתן לתפקיד של קורבנות חלשים הזקוקים להגנה. כפי שהן מעוניינות להשתתף במחאות, כך הן מוכנות להסתכן בעימות ישיר עם החיילים. בדיוק כמו הגברים.

ההדרה של נשים לאורך המאבק במשטר אסד לא באה לידי ביטוי רק בהפגנות, אלא חדרה גם לתחום האזרחי – באזורים שבהם כבר לא שלט הצבא ואף בחו"ל. יוזמות מדיניות שונות לא אפשרו לנשים להשתתף בעיצוב החזון הפוליטי לימים שלאחר המלחמה. גם כשנשים קיבלו אפשרות להשתתף בפרויקטים כאלה, הקצו להן תפקידים "נשיים" כגון טיפול בנושאים הומניטריים, והדירו אותן מקביעת מדיניות ופוליטיקה. העיוות שבמצב בולט עוד יותר, לאור העובדה שלעיתים שיתוף נשים בפרויקטים אלה נבע מרצון לקבל מימון זר, וכדי לקבלו נדרש היה להציג "גיוון". כך שוב, נלקח הכוח מנשים תוך שמשתמשים בהן כ"סמל" לשוויון – הן נדרשו להיות שם כדי לרַצות את התורמים, אבל ללא יכולת השפעה של ממש.

ככל שיותר נשים סוריות החלו לנסות להשתחרר מכבלים אלה, הלכו וגברו מסעות ההכפשה נגדן. במקרים מסוימים נעשה הדבר תוך שימוש בהשמצות דתיות כגון הצגה של הנשים המוחות כקבוצה של נשים שמושפעות מהמערב ויוצאות נגד רעיונות "דתיים" ונגד המסורת וכאלו המנסות "לפרק את החברה" מבפנים. קריאות אלו נועדו להשתיק קולות ביקורתיים, לדחוק נשים לסגת מעמדותיהן ולהתרחק מהזירה הציבורית.

זורקת הנעליים בצידנאיא

חוקרים ופרשנים פוליטיים רבים, שבעצמם הופתעו מהצלחת ארגון היאת תחריר א־שאם להפיל את משטר אסד, מתקשים לחזות אם החזות הפלורליסטית שהוא עוטה אכן משכנעת שעברו האסלאמיסטי מאחוריו, ופניו לעבר סוריה חופשית יותר. חלק מן המומחים מדגישים את נקודות האור – א־שרע לא טבח במתנגדיו, קיים קשרים עם אוכלוסיות מיעוטים והצליח להסיר את הסנקציות המערביות במהרה. עם זאת, אירועי השבוע האחרון שכללו את התחדשות הקרבות בין חברי המשטר החדש לבין נאמני אסד העלאווים, מעוררים ספק באשר לכך – קרוב לאלף עלאווים נהרגו בטבח באזור החוף בסוריה. א־שרע מצידו ממשיך לטעון שהוא מקים ועדת חקירה עצמאית, ושהסורים יכולים לחיות יחד, כך שאי־הבהירות גדולה.

בהקשר לזכויות נשים, התמונה בעייתית אף היא. במאמרה של פרח יוסף שפורסם אף הוא בדרג', מציינת יוסף את ההגבלות על נשים במרחב הציבורי, שהונהגו על ידי המשטר החדש: נאכפת הפרדה מגדרית באוטובוסים בדמשק, נשים יכולות ללמוד נהיגה אך ורק אצל מורות נשים, ובחלק מספרי הלימוד הושמטו דמויות היסטוריות סוריות נשיות משמעותיות כגון המלכה זנוביה. נוסף על כך, לתפקיד שר המשפטים בממשלה הזמנית מונה ללא הנד עפעף, שאדי אל־ואיסי, חרף תיעודי וידיאו שלו מימי הקרבות, בהם הוא מפקח על הוצאות להורג של נשים באשמת "שחיתות וזנות", בדומה למקרה שתיארה עז א־דין. 

הדרת הנשים ניכרת גם בהצהרות של השלטון: השרה לענייני נשים עאישה א־דבס הצהירה שהיחס לנשים יהיה "על פי חוקי השריעה" (ההלכה האסלאמית) ולא בהתאם למודלים "מיובאים". דבריה של א־דבס אינם בגדר דעתה האישית בלבד, אלא משקפים מדיניות רחבה שנועדה לערער את התנועה הפמיניסטית, אשר התפתחה באופן משמעותי בסוריה בעשור האחרון. באמצעות הצגת "מודל אידיאלי" לאישה הסורית, שואף המשטר להשיב את הנשים למסגרת הפטריארכלית, הקובעת עבורן את תפקידיהן ואת מעמדן בחברה, ולדחוק אותן שוב לאחור – אל מצב של כפיפות ושליטה.

"כשלון הפמיניזם"

השיח סביב "אותנטיות" אל מול "כפייה חיצונית" עולה שוב ושוב באשר לפמיניסטיות הסוריות. עז א־דין מסבירה כי הפמיניסטיות, חרף היותן סוריות שצמחו מתוך החברה הסורית, מואשמות שוב ושוב בכך שהן "שליחות המערב", המנסות לכפות מודל זר שאינו הולם את התרבות הסורית. "האם רק למי שמצוי בשלטון (גברים בעיקר) ישנה הזכות לקבוע מה "הולם תרבותית" את החברה?" היא שואלת.

כל הזרמים הפוליטיים בסוריה שאפו באופן ברור להפעיל אפוטרופסות על נשים תוך יצירת "מודל נשי" בהתאם לאמות מידה פוליטיות ואידאולוגיות מוכתבות מראש. עם זאת, לא ניתנה לנשים כל אפשרות ממשית להשתתף בעיצוב מודל זה או להביע את שאיפותיהן הייחודיות. עוד היא מוסיפה, כי הפמיניזם הסורי הוא בהחלט אותנטי, והמתח אל מול זה המערבי והזר נוצר דווקא מתוך צביעות של הממשלה, שמנסה להציג מראית עין "ליברלית" אל מול תומכים מערביים. כך למשל, הממשלה אוכפת חוקי צניעות באופן בררני – נשים סוריות אינן אמורות להיכנס לעיר אידליב ללא חג'אב, וגם אם אין זה כתוב בחוק רשמי, הממשלה לא תגן עליהן אם מי מבני משפחתן יתקוף אותן בשל "היעדר צניעות". לעומת זאת, כשנשים זרות, נציגות האו"ם למשל, מגיעות למדינה הן מוזמנות להסתובב בעיר כרצונן. הדבר אינו נוגע רק לסממנים חיצוניים: עיתונאיות זרות למשל מקבלות חופש פעולה מלא יותר בסיקור ההתרחשויות לעומת עיתונאיות מקומיות.

הנושא של אכיפת חוקי לבוש צנוע במרחב הציבורי מעסיק גם את יוסף במאמרה. לדבריה, ב – ־15 השנים האחרונות, נאבקו הנשים בסוריה על זכויותיהן הפוליטיות והאזרחיות. אך עם כל התקדמות, הופיעו מעצורים חדשים שמנסים להחזירן לנקודת ההתחלה; באחרונה במיוחד בענייני לבוש ומראה חיצוני. מול מציאות זו היא מעלה את השאלה: האם להגיב ולהילחם כנגד המגבלות הללו ולהסתכן בהסחת דעת מהמאבק הרחב יותר לשוויון, או להתעלם מהן ולסכן הישגים שנשים השיגו בעמל רב?

להסיר את החיג'אב

יוסף ממשיכה ומספרת על "מלחמת העלונים" שמנהלים גורמי הממשל:   פיזור כרוזים בערים המכריזים כי על נשים להסתובב בחוץ בלבוש צנוע בלבד. כתגובה, פעילות פמיניסטיות הפיצו עלונים משלהן, תלו כרזות והפגינו כנגד הכפייה הדתית המופעלת עליהן. העלונים הפכו לכלי התנגדות לא־אלים, שמטרתו לשמור על המרחב כזירה פלורליסטית מול ניסיונות לכפייה אידיאולוגית. מאבק זה לדעתה, מדגיש את חשיבות הסמלים הוויזואליים בעיצוב התודעה הקולקטיבית ובהגדרה של יחסי האזרחים עם סביבתם. 

יוסף גורסת כי למאבק בלתי־אלים באמצעים כמו עלונים, כרזות והפגנות במרחב הציבורי, יש משמעות כפולה: סימבולית ופרקטית. ברמה הסימבולית, מאבק כזה מבטא עמדה מוסרית חזקה המאתגרת דיכוי ושליטה ללא שימוש באלימות, ובכך מערער את הנרטיבים של השלטון המצדיקים צעדים מגבילים בשם הביטחון. ברמה הפרקטית, כלים של מאבק בלתי־אלים יעילים ביצירת מרחבים לאינטראקציה, במיוחד בחברות הנתונות לדיכוי או להגבלות פוליטיות. למרות פשטותם, עלונים וכרזות, מגדירים מחדש את הקשר בין האזרח לבין המרחב הציבורי בכך שהם הופכים קירות ומשטחים לדרך לתקשר ולבנות זהות קולקטיבית מסוימת. במדינות זרועות הרס ממלחמה, כמו סוריה, כלים מסורתיים אלו משמשים בסיס לפיתוח תודעה קהילתית חדשה המעודדת דיון על פלורליזם, זכויות ושוויון. לאור זאת, תשובתה של יוסף היא, שמחאה פמיניסטית בנוגע לזכותן של נשים על לבושן ועל גופן היא צעד נדרש, ואין לראות בה או בכל נושא אחר עניין שולי ש"מסיט" את תשומת הלב מן המאבק העיקרי – הדברים שלובים זה בזה.

רבים מן הכותבים והפרשנים שדנים בעתיד הצפוי לסוריה מציגים את מצב העניינים ככזה המתאפיין במתח בין ה"אסלאמיזם" של א־שרע ותומכיו לבין הצורך שלהם לקבל תמיכה ממדינות המערב. לפי גישה זו, צעדים בכיוון דמוקרטיזציה או הענקת זכויות לפרט (ובכלל זה זכויות לנשים) נתפסים כהצגה כלפי חוץ ולא כשינוי יציב ומהותי. אומנם, ייתכן בהחלט שיש צדק בגישה זו, אלא שהיא מתעלמת מתפקידם של גורמים דמוקרטיים ופלורליסטיים בתוך סוריה עצמה, ובהם גורמים פמיניסטיים. לכוחות הדמוקרטיים הפנים־סוריים צריך להיות תפקיד במלחמה על עיצוב דמותה של המדינה החדשה, ועליהם לתבוע לעצמם את התפקיד הלגיטימי וההכרחי הזה. המאבק על זכויות נשים – ובתוך כך גם בנושאי חופש הלבוש שלהן – הוא חלק מהמאבק הרחב יותר על הדמוקרטיה בסוריה, כפי שהכותבות מבקשות להזכיר.

נטע איפרגן כותבת בפרויקט אופק, מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת