שלום לכולן ולכולם, שמי יהלי אגאי, אני בוגרת תיכון טרייה מאוד מתיכון עירוני ד' שכאן קרוב, ואני בדיוק בתחילת שירות לאומי אזרחי. הדמוקרטיה הישראלית היא נושא מעורר מחלוקת, יש וויכוח גדול על ההיקף והעומק שלה, אבל יש הסכמה רחבה שבחודשים האחרונים היא בתהליך של צמצום משמעותי על ידי הממשלה אולי הקיצונית והאנטי דמוקרטית ביותר שהייתה פה, וסדרת חוקים שמכונים ההפיכה המשטרית. אני רוצה להגיד כמה דברים שאני מקווה שיעוררו קצת את המחשבה שלכם על דמוקרטיה, אבל לא הדמוקרטיה שמוכרים לכם בכל מקום – זאת שמתחילה בקלפי ונגמרת בספה מול החדשות ולפעמים יוצאת לעמוד ברחוב עם דגל ישראל כשנהיה ממש גרוע – הדמוקרטיה שההורים והמורים שלכם, ומסתבר שאפילו משרד החינוך, אולי לא רוצים שתדעו עליה, דמוקרטיה חמקמקה יותר, מאיימת יותר, סקסית יותר, לדעתי לפחות.
אבל קודם אני רוצה לפתוח עם סיפור קצר, מבטיחה שזה קשור. חלקכם בטח זוכרים שכאן בבלוק מפינת אבן גבירול ז'בוטינסקי עד לארלוזרוב, הייתה עד לפני שנתיים בערך שכונה מוזרה של בתים קטנים וישנים כאלה. קראו לה סומייל. סומייל היה כפר ערבי-פלסטיני, ובשנת 1948 בזמן הקרבות הקשים שהתרחשו באזור יפו תושבי הכפר עזבו אותו, יש שיגידו גורשו, יש שיגידו ברחו, אבל העובדה היא שבסוף המלחמה הם מצאו את עצמם פליטים, מחוץ לגבולות של מדינת ישראל, והבתים והאדמות שלהם נגזלו על ידי המדינה. בבתים האלה התיישבו, ובעיקר שוכנו, מהגרים יהודים, רובם ממדינות ערביות. המהגרים האלה גם הם היו פליטים, גם הם ספק ברחו וספק גורשו מבתיהם, ורכושם נגזל על ידי מדינה שלא רצתה בהם. בעשורים הבאים הם יצרו בית חדש בסומייל, אבל אף פעם לא ניתנה להם בעלות על הבתים או על האדמות, ובסופו של דבר עיריית תל אביב וטייקונים שרכשו את הקרקע גירשו אותם וזרקו אותם לרחוב, בהשפלה, ללא פיצוי הולם, בשביל להרוס את הבתים ולבנות במקומם מגדלי יוקרה לעשירים. הסיפור הזה מזכיר את הסיפור של כפר ג'מאסין א-ר'רבי שהפך לשכונת גבעת עמל שהפכה לפארק בבלי, ושל שכונות רבות אחרות, שמצאו גם הן סוף דומה.
זה סיפור די עצוב, אבל מה הפואנטה שלו? בעיניי, החוט שמקשר בין הגירוש הראשון מסומייל ב1948, לגירוש השני שהסתיים ב2021, הוא אותה שאיפה לכבוש, לגרש ולגזול, אותה בחירה בתאוות בצע על פני בני אדם, בעליונות והומוגניות על פני מרקם חיים קיים, ובכוחניות אנטי-דמוקרטית על פני זכויות שוויוניות דמוקרטיות. בהתחלה הפגיעה הייתה בלא יהודים, אחר כך היא הייתה ביהודים שאינם לבנים או עשירים מספיק, ובסוף הבחירה בהריסת השכונה לטובת בניית מגדלים תורמת ליוקר המחיה בתל אביב ופוגעת בכל התושבים שלה, ובכל מי שרוצה לגור בה ולא יכול להרשות לעצמו.
המהות של מה שאני מנסה להגיד מתמצה במשפט ידוע של לוחם החופש והדמוקרטיה ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור – "אי צדק במקום כלשהו הוא סכנה לצדק בכל מקום שהוא". מה שמתחיל כפגיעה נקודתית בדמוקרטיה, התפשרות על עקרונות הצדק והשוויון במקום מסוים, נגד אנשים מסוימים, במוקדם או במאוחר יתפשט, יזלוג לכל פינה וימלא כל חריץ, יגדל למימדים מפלצתיים ויכלה אפילו את מי שיצר אותו. ההפיכה המשטרית של יריב לוין ושמחה רוטמן נולדה מהשדים שהחברה הישראלית הסתירה בארון, ואנחנו עדות כיום לפרקטיקות דיכוי שהופכות מנחלתם של מיעוטים לבעיה של הציבור כולו, כמו המכתזית והבואש ששומשו באופן סדיר לפיזור הפגנות של ערבים, אתיופים, וחרדים, ועכשיו נהיו מראה רגיל למפגין האשכנזי-חילוני הממוצע, כמו אידיאולוגיית העליונות היהודית שפלסטינים ומבקשי מקלט הרגישו על עורם מאז קום המדינה ועכשיו מורגשת בכל אספקט של החיים כאן.
אני שומעת הרבה, בקרב הדור המאוד פעיל ומודע פוליטית שלנו, את ההרגשה שההורים שלנו נכשלו. זו אמירה קשה, אבל הסיבה שהיא מהדהדת בקרב רבות מאיתנו היא שיש בה מהאמת. אנחנו חשות שההורים שלנו עד עכשיו בחרו להתעלם ממפלצת הדיקטטורה – מראש ממשלה מושחת שמרסק את מערכת המשפט והצדק, מפוליטיקאים מניפולטיביים ששומרים ציבורים שלמים עניים ונבערים כדי שימשיכו להצביע להם, משרים וראשי ערים שמשרתים טייקונים חזיריים ודופקים שוב ושוב את האנשים החלשים ביותר, מהשתקת שיח פוליטי ביקורתי במערכת החינוך, מהפקרת הישובים הערביים, עיירות הפיתוח ושכונות העוני, מבעיטה של אנשים קשי יום – בעיקר מזרחים – מהדיור הציבורי אל הרחוב, מההתנחלויות שמפרות את החוק הבינלאומי ושתושביהן מבצעים טרור יהודי משיחי, מגירוש של קהילות פלסטיניות משטחי C, מכיבוש צבאי של עשורים על עם שלם ששם את כולנו במעגל דמים סיוטי שבו כל אחד רוצח ונרצח. עוול סופו להתפשט – הגרעין התורני שאתמול הצית מהומות בין יהודים לערבים בערים מעורבות היום מסית לאלימות נגד קהילת הלהט"ב, פורום קהלת אחרי שפרסם תוכניות לחיסול הדיור הציבורי עבר לתמוך גם בסירוס מערכת המשפט, מפלגות לגברים בלבד יקדמו בסופו של דבר הדרה פעילה של נשים מהמרחב הציבורי, ופשיסטים מתנחלים שהתחנכו במחוזות הכיבוש האכזרי והעליונות היהודית – כמו בן גביר, סמוטריץ' ורוטמן – יפיצו בדיוק את אותה עליונות יהודית ממושבי הכנסת.
המציאות היא שרובם המכריע של בני הדורות הקודמים בחרו להפנות את הגב לאירועים המתמשכים האלה. אולי כי הם לא חשבו שהם נוגעים להם, אולי כי יש משהו נוח באדישות. אני רוצה להאמין שהדור שלנו יהיה שונה, אפילו קצת שונה. אנחנו יוצאות לעולם המבוגרים בזמן תהפוכות מאוד גדולות, ואני רואה בעיניים שלי שרבות מאיתנו לוקחות בהן חלק. אנחנו קוראות, מדברות, מטילות ספק בנרטיבים הרדומים שמפמפמים לנו ממשרד החינוך, והכי חשוב יוצאות לרחובות וצועקות שאין דבר כזה חצי דמוקרטיה. לא נסתפק במראית עין של שוויון, בניחוח של זכויות אדם, בהבטחה לעולם לא ממומשת לחופש ביטוי, אנחנו דורשות דמוקרטיה או מרד. בסופו של דבר, ההפיכה המשטרית נולדה מאדישות. מאדישות כלפי אי צדק, כלפי הזעקה של קבוצות מיעוט, מחוסר הנכונות גם של אלו שמכנים את עצמם שמאל להכיר בפריווילגיות שלהם ולהושיט יד של איחוי לציבורים מוחלשים.
החודשים האחרונים היו בשבילי תקופה של התעוררות, ושל צלילה לתוך פעילות אינטנסיבית, ואולי חשוב עוד יותר ללמידה מאנשים שהחוויות והמאבקים שלהם היו שקופים בעיניי קודם לכן, אותה למידה שמשרד החינוך מחשיב מסוכנת מספיק כדי לאסור היום על קיומה בבית הספר, שלא חס וחלילה תצאו מראיית העולם הצרה שיועדה לכם. אני רוצה לספר לכם שמאז פרוץ המחאות נגד ההפיכה הייתי עמוק עד הצוואר באקטיביזם, ואקטיביזם פוליטי הוא מתיש ומייאש לפעמים, אבל גם מעורר תקווה. אז היום איתכן אני מלאת תקווה שהדור שלנו יחליף את האדישות, הניכור, השבטיות והעלמת העין, בסולידריות, ערבות הדדית, אכפתיות, ודאגה עמוקה לצדק, לחופש, לשוויון ולכל הערכים שעליהם נבנית דמוקרטיה אמיתית לכולן.
יהלי אגאי משתתפת בהכשרת העיתונאיות של פוליטיקלי קוראת ואעלאם
תמונה בראש הכתבה: תלמידים בהפגנה נגד ההפיכה המשטרית (צילום: לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים)
