"כל בוקר אני יוצאת מהמיטה ומשאירה מאחור את ילדיי לשעות ארוכות כדי להתנדב כרופאה… מסכנת את חיי כדי להזין את החלום הזה שאינו נותן מנוח, לחיות אותו לרגעים ספורים… הבנים שלי גאים בי – הם חושבים אותי לגיבורה שמצילה את העולם. הם לא יודעים שאני מדממת ולא יכולה לעזור לעצמי… המטופלים אוהבים אותי, אומרים לי תמיד שאני צעירה, יפה וטובת לב, אבל לא שמחה." – אנאס כעבר
ד"ר אנאס כעבר היא תושבת העיר עזה. נפגשנו בחודש מרץ בקורס עיתונאות של תנועת "יאללה" (YaLa), שמטרתה לעודד מפגש ושיח בין צעירים מרחבי המזרח התיכון ואפריקה. עיקר העניין שלי בקורס היה ההזדמנות לדבר עם צעירים תושבי עזה והגדה, שלרוב הישראלים אין כלל הזדמנויות לפגוש בהם. ספרי שיצא זמן קצר לפני כן, מנסה להנגיש את בני דמותם לקורא הישראלי: צעירים תאבי חיים ומתוסכלים, מפוכחים בה במידה שהם שטופי שנאה וכעס, אשר בחדרי חדרים מפנים את ביקורתם לכל עבר – לא רק כלפי ישראל. רציתי מאוד לדעת האם הספר, שכתיבתו החלה לפני עשור, מייצג נאמנה את הצעירים הפלסטינים גם כיום, כשהוא רואה אור.
אנאס התבלטה בקלות מבין משתתפי הקורס: בהשכלתה, במקצוע שבחרה לעצמה בעיר חסרת תקווה, ברהיטות ובלהט שבהם ביטאה את שאיפותיה ואת כעסיה; כל זאת, כשהיא אישה ואם לילדים קטנים, חלק מקהל האסלאם, שחיה תחת משטר דיכוי ועושק רוב חייה הבוגרים. איני יודעת אם האומץ לפעול בהקשר הזה הוא שמשך אותי אל סיפורה, או אולי משאלת לבי לראות יותר נשים רופאות בכל מקום שהוא. כך או כך, ידעתי שבמוקדם או במאוחר הנסיבות יובילו אותנו לדבר.
ב-30 במרץ, בעיצומו של הקורס, התרחשה ההפגנה הראשונה בגבול הרצועה למען שיבת פלסטינים לישראל. "ההסלמה בדרום" שבה לחיינו, ו"טרור העפיפונים" נכנס אליהם לראשונה. רקטות עוד לא עפו בשמיים.
אנאס, שטרם קיבלה רישיון לעסוק ברפואה, התנדבה לשמש כוח עזר רפואי באותה הפגנה. היא לא סיפרה על כך לשאר משתתפי הקורס. לכן, כששיתפה בקבוצת הקורס סרטון תעמולה מבלי להוסיף עליו דברים ביקרתי אותה; ידוע היה שההפגנה מומנה וקודמה על-ידי שלטון חמאס, שבציניות האופיינית עודד צעירים להשתתף בה ולסכן את חייהם. צרם לי לראות רופאה שמצטרפת למקהלה הזו. בתגובה פנתה אנאס אליי, התנצלה והסבירה את עמדתה. המעשה הזה, יותר מדעותיה עצמן, הפתיע אותי מאוד: אנו הישראלים רגילים להיות בצד המסביר. הפלסטינים, כך חושבים רבים מאיתנו, אינם רואים צורך להסביר את עצמם; האירופאים הפתאים, על שנאתם העצמית הפוסט-קולוניאלית, כבר יושבים להם בכיס.
גם "בלתי מעורב" מושפע מהמצב
בין אנאס כעבר לביני התפתחה שיחה מתמשכת שהרגשתי צורך לתעד ולשתף, בהסכמתה כמובן. הראיון שערכתי עמה בחודש יוני, על רקע הפגנות שבועיות סמוך לגדר, ירי חי במפגינים שגבה הרוגים כמעט כל שבוע ותכיפות הולכת וגוברת של הצתות באזור עוטף עזה, הפך בזכות תשובותיה הכנות למסמך מאלף – פעמים מאיר עיניים ומעורר התפעלות ותקווה, ופעמים מרתיח. שאלות אישיות גולשות מיד אל הפוליטי, שהרי "בלתי מעורב", כפי שנקרא בתורת המלחמה, אינו בהכרח "בלתי מושפע". תשובותיה, המייצגות כמובן את דעותיה בלבד, עולות על גדותיהן בביקורת אמיצה, חלומות מעשיים וסתירות מרות. בחרתי שלא להתעמת גם עם תשובות שהכעיסו אותי, או שסברתי שאינן מבוססות על עובדות; חשתי שיש ערך רב בהצגת מכלול דעותיה של אנאס כפי שהצטייר. יותר מכך – דווקא התשובות הצורמות ביותר מעידות בעיניי, יותר מאחרות, על מה מבססים העזתים את ידיעותיהם ודיעותיהם, וכמה בעייתי המצב הנוכחי עבור כולנו, תושבי השכונה המסוכסכת הזו. כשביקשה אנאס למחוק את היסטוריית ההתכתבות בינינו, היה בכך הגיון רב.
ספרי מעט על עצמך.
שמי אנאס כעבר. נולדתי בדארנה שבלוב להורים פלסטינים שהיגרו לשם על מנת לעבוד. שבנו לעזה ב-1994 עם שובו של אבו עמאר [יאסר ערפאת, אשר שהה עד אז בגלות בתוניסיה, ל.א]. אני נשואה ויש לי שני בנים קטנים, ניזאר וזאין. התחלתי ללמוד רפואה בשלוחת אוניברסיטת אל-אזהר בעזה ב-2008 וסיימתי ב-2016. בזכות ציוניי הגבוהים קיבלתי את מלגת הנשיא [אבו מאזן, ל.א]. קיוויתי לעבוד כרופאה בבית חולים, לעזור לאנשים, לקנות בית ומכונית ולתמוך במשפחתי. בגלל הסכסוך בין הרשות וחמא"ס נעצרו תשלומי המלגה. גם מלגה נוספת מאת מוחמד דחלאן [לשעבר בכיר ברשות, ל.א] מעוכבת בגלל היריבות בינו ובין הנשיא. הסכום שחסר לי כעת הוא כ-30,000 דולר, ובלעדיו לא אוכל לקבל רישיון לעסוק ברפואה. לכן אני נאלצת לעבוד בינתיים בשכר נמוך כתועמלנית תרופות ומתנדבת בסיוע רפואי. אני מאמינה שדברים טובים חוזרים אליך, ולכן אני מתנדבת עבור העניים בעזה, פוגשת אותם בחיוך ונותנת להם שירות כרופאה. אבל בסוף כל יום ארוך אני חוזרת הביתה בלי כסף ובלי אוכל, ולא אחת מתחמקת מבעל הבית כיוון שאני מאחרת בתשלומי השכירות. אני רק רוצה לעבוד, להגן על ילדיי הנפלאים מפני עוני, להסב גאווה לאמי שמתפללת כל הזמן שאצליח להשיג את הכסף.
30,000 דולר הם באמת סכום גדול. למי בעזה יש סכומים כאלה?
האנשים העשירים בעזה הם אנשי עסקים, סוחרים, עובדים של ארגונים בינלאומיים כמו UNRWA [סוכנות הסעד והעבודה של האו"ם שמטרתה לתמוך כלכלית בצרכי האזרחים הפלסטיניים, ל.א]. לפני תקופת שלטון חמא"ס, רופאים גם נחשבו עשירים. משכורת של רופא אז הייתה כ-4,000 ש"ח, והיום היא עומדת על כ-1,200 ש"ח. זה לא מספיק אפילו לאוכל. רק החודש [יוני 2018, ל.א] היגרו מעזה כ-100 רופאים.
האם אי פעם חשבת להגר בעצמך?
אני אהגר ברגע שאוכל, אבל לשם כך אני צריכה כסף ודרך בטוחה לצאת מעזה. זה עשוי לקחת זמן.
אם היו מציעים לך מלגה להשלים את הכשרתך בישראל, האם היית מסכימה לקבלה?
כן. יש לי אפילו חברה שמתחילה את הכשרתה בקרוב בבית חולים ישראלי. אין מניעה שנעבוד שם.
היית נוכחת בהפגנה למען שיבה פלסטינית. האם תתמכי בהסכם שלום עם ישראל אם לא תיכלל בו זכות שיבה?
לצערי לא. קשה לי לדמיין הסכם בר-קיימא שלא כולל זאת.
האם את מתעניינת בנעשה בישראל?
כן, והלוואי שיכולתי לקבל היתר לבקר בישראל. יש לי שם חברה, פלסטינית שהכרתי בפייסבוק. מעולם לא נפגשנו פנים אל פנים, אבל אני עוקבת אחרי התמונות שלה, ובכל חג היא שולחת לי בגדים מזארה עבור הבנים שלי.
מה היית רוצה לומר לישראלים החיים בקרבת רצועת עזה?
המצב הנוכחי נגרם באשמת צה"ל, שהורג חפים מפשע וכופה על תושבי עזה תנאי חיים קשים מאוד. זה מוביל פלסטינים רגילים לבצע פעולות [אלימות] חסרות הבחנה. לכן, הישראלים חייבים להתנגד למדיניות של הרג חפים מפשע.
לנקום את מות השהידים
האם לדעתך פעולות שגורמות לישראלים פגיעות בנפש או ברכוש יכולות לתרום לפלסטינים?
רבים בחברה הפלסטינית מתנגדים להפגנות שמתרחשות עכשיו, אבל יש פלסטינים שמאמינים שבעזרת ההפגנות תסתייע שיבתם לפלסטין. יש דיונים רבים בנושא ברשתות החברתיות. באופן אישי אני מעדיפה הפגנות לא אלימות. מצד שני, איני יכולה לגנות פעולות אלימות. אני מאמינה שמבצעיהן רוצים לשקם את הכבוד הפלסטיני ולנקום את מות השהידים.
ומי נחשב שהיד?
שהיד הוא מי שאיבד את חייו בעת שעשה טוב – הגן על מולדתו, הגיש סיוע לעמו. אנשים תמימים שמתים אגב סכסוך מזוין הם שהידים.
ודאי פגשת לא מעט הורים שאיבדו את ילדיהם בפעולות אלימות. האם ראית אצלם יותר גאווה או עצב על מות ילדיהם?
ההורים הללו עצובים וחולים. דבר לא משמח אותם. אם האובדן שלהם התרחש בזמן מלחמה, איש אינו מתעניין בהם מרגע שהיא מסתיימת. חייהם אינם חיים. כשאני פוגשת אותם אני יכולה רק לבטא את צערי. אני חושבת שהעולם צריך לעזור למשפחות הללו לשפר את חייהן.
כיצד ההורים הללו מגיבים כשצעיר אחר מבטיח לנקום את מות ילדם?
אף צעיר לא מבטיח זאת. איש בעולם אינו נוקם את מות השהידים שלנו.
אם יבוא יום וילדייך ירצו להפגין ליד הגדר, מה תאמרי להם?
לא ארשה להם לעשות זאת. אני דואגת להם מאוד. החיים שלהם חשובים לי ועליי לשמור עליהם.
אם מחר מוקמת מדינת פלסטין העצמאית, האם היא תהיה מקום טוב לחיות בו?
כן, בוודאות. אני אוהבת את המדינה שלי ומקווה לא לעזוב לעולם. היא יכולה להיות טובה יותר עם נשיא טוב וממשלה טובה.
מהם הדברים החשובים ביותר לשיפור חיי הפלסטינים ברצועת עזה?
מעבר חופשי לישראל, שיפור המצב הכלכלי ובעיקר מתן הזדמנויות תעסוקה לצעירים, ואספקה רציפה של חשמל, שהיום מסופק בערך 4 שעות ביום.
כיצד את רואה את חלקם של חמא"ס וממשלות פת"ח וישראל במצב הנוכחי ברצועה?
אני מאמינה שישראל אחראית לסנקציות והמכשולים המוטלים על הרצועה מאז 2006: שישראל חיבלה שוב ושוב באמצעי אספקת החשמל, הטילה סגר ימי והגבלות על דייגים, סגרה את המעברים ל-12 שנים והפכה את עזה לכלא. אני מאמינה שישראל אחראית למלחמות המתמשכות שהחלישו את כלכלת הרצועה וגרמו לאסונות.
נכון להיום, מדיניות נשיא ארה"ב טראמפ גרמה לצמצום פעילות הארגונים הלא-ממשלתיים ברצועה ובפרט UNRWA ובכך גם צמצמה את אפשרויות התעסוקה לצעירים. עזה סובלת ממחסור חמור בדלק. אני מאמינה שישראל עומדת מאחורי כל הדברים הללו. בשנה החולפת, הנשיא אבו מאזן תרם להחמרת המשבר הכלכלי בכך ששלל מעובדים ממשלתיים את משכורותיהם והורה על קיצוץ באספקת החשמל. לחמאס יש חלק בנסיבות אלו, כיוון שהם מסרבים לוותר על שליטתם ברצועה.
מה היית רוצה לומר להנהגת חמאס ברצועה?
שעליהם לסיים את הפילוג עם הממשלה ברמאללה ולערוך משאל עם בנוגע לנוכחותם בשלטון. אם במשאל יוחלט שנוכחותם מהווה מכשול לאינטרס של העם בעזה, עליהם לעזוב את השלטון.
ומה היית רוצה לומר לעולם הערבי?
העניין הפלסטיני בכלל ועניינה של עזה בפרט הנם באחריות כל מדינות ערב, ועליהן להירתם לטיפול בנושא ופתרונו.
היכן את רואה את עצמך ואת משפחתך בעוד חמש שנים?
העתיד אינו ברור. אני אנסה להשיג מלגה ולהשלים את הכשרתי כרופאה. אחר-כך אנסה למצוא עבודה כדי שיהיה לי כסף לקנות בית או להגר. בכל מקרה, בלי רשיון רופא אין טעם לתכנן כלום.
האם את מתחרטת על החלטה כלשהי שקיבלת?
לא, אבל אני חושבת שמגיעים לי חיים טובים יותר. ۞
לי-אור אמיר היא מחברת הרומן "להתראות אללה" (הוצאת כינרת-זמורה-ביתן)
תגובה אחת
אז היא מה שאומרים "ערבים טובים", עוד מחבלת פוטנציאלית שחושבת שישראל אחראית למצב בעזה ולא הערבים עצמם שמנסים להשמיד אותנו (פטטים ככל שיהיו). כל מה שהם צריכים לעשות זה לשבת בשקט ולקבל את מאות המיליונים שתורמים להם שם כל חודש מכל העולם ולבנות ארמונות בחול כמו אוכלי חינם עם שטריימל. אם הם רק לא ינסו להשמיד את ישראל כנראה גם ישראל תוך שבוע תתחיל לתת להם מתנות, לא שמגיע פשוט אנחנו פריירים סלחנים ורחמנים.