אתיופיה אחת או כלום

בשבוע הראשון של נובמבר 2020, הודיע ראש ממשלת אתיופיה, אביי אחמד, זוכה פרס נובל לשלום לשנת 2019, על שליחת כוחות פדרליים למחוז תיגראיי למען השבת הסדר, בעקבות פלישת כוחות תיגראים לבסיס צבאי פדרלי.

פלישת הכוחות התיגראנים מהווה את תחילתו של קונפליקט אלים בחלקה הצפוני של אתיופיה, או לפחות – זו הגרסה הרשמית של השלטונות.

אולם, הסיבה להסלמה האלימה נעוצה בדחיית הבחירות לראשות הממשלה בתשעה חודשים לפחות, בשל מגיפת הקורונה; החלטה שקיבל השלטון המרכזי ביוני 2020.

ההחלטה על דחיית הבחירות עוררה מתחים אתניים ופוליטיים בקרב היחידות הפדרליות ונציגיהם בממשל המרכזי. הם טוענים כי דחיית הבחירות משמעה פגיעה בדמוקרטיה ותפיסת השלטון בכוח.

בין מתנגדיו העזים של ראש הממשלה הנוכחי ניתן למצוא את ארגון TPLF או בשמו המלא: Tigray People's Liberation Front, הידועים באתיופיה בשם "וויאנה", השולט במחוז תיגראי. אנשי הארגון גינו את ההחלטה על דחיית הבחירות והודיעו כי המנדט שניתן לשלטון המרכזי מבוטל. מלבד הרטוריקה המרדנית, הם גם קיימו בחירות אזוריות בניגוד להוראות השלטון הפדרלי.

מעשה זה נתפס אצל אביי ומפלגתו כאקט של פגיעה במעמדו של השלטון המרכזי וערעור על מוסדות המדינה – מה שעלול להוות תקדים מסוכן ולהוביל לאפקט דומינו ולהתנהגות דומה בקרב מחוזות אחרים. החשש הגדול הוא מכאוס פוליטי אזרחי אלים ברחבי המדינה

על מנת להבין את הסכסוך הנוכחי באתיופיה, יש להתייחס לקונסטרוקציה השלטונית הקיימת במדינה. פדרליזם-אתני הוא מערכת פדרלית של ממשל לאומי בו היחידות המרכיבות את המדינה מופרדות זו מזו ומוגדרות על פי מוצא אתני כיחידות שלטוניות עצמאיות.

שלטון פדרלי ניתן להשיג בשתי דרכים: "לבוא-יחד" או "להחזיק-יחד". פדרציית "לבוא-יחד" מתרחשת כאשר מדינות ריבוניות בוחרות להצטרף יחדיו להקמת יחידה גדולה יותר, שהינה "איחוד פדרלי"; בפדרציה כזו, לשלטון המרכזי ולמדינות הריבוניות יש כוח זהה.

מנגד, פדרליזם  "להחזיק-יחד" מתקיים כאשר מדינה גדולה מחלקת סמכויות בין המדינות החברות בפדרציה לבין השלטון המרכזי. בפדרציה כזו לשלטון המרכזי כמעט תמיד יהיה כוח העולה על המדינות החברות.

פדרציית "להחזיק-יחד" תתגבש לרוב במדינה המכילה מגוון רחב של קבוצות אתניות, כשכל אחת מבקשת עצמאות וריבונות. לכן, הקמת מערכת פדרלית רב-אתנית, עיקרה יהיה למנוע או ליישב סכסוכים אתניים, אזוריים ואחרים, על מנת שהמדינה תוכל להמשיך לתפקד.

מלבד שני הסוגים לעיל, ישנו עוד סוג של פדרליזם, ייחודי, "להרכיב-יחד". זהו פדרליזם המאחד לאומים שונים בעזרת כוחניות או במרמה, בידי אליטה מאורגנת שתפסה את השלטון בכוח.

הפדרליזם האתיופי הוא למעשה שילוב של שני הסוגים, "להחזיק-יחד", ו"להרכיב- יחד". הראשון, ברמת הטעמים והחזון שהוצג על ידי השלטון המרכזי לשינוי – שיטת הממשל לפדרליזם-אתני, והאחרון, משום שלמעשה, האליטה השלטת בהנהגת וויאנה, שהחזיקה בהגה השלטון המרכזי, הפעילה שליטה אגרסיבית בכוח על יתר המדינות המרכיבות את הפדרליזם. כך, באמצעות ריכוז כל הכוח בידי השלטון המרכזי, אוטונומיית היחידות הפדרליות התרוקנה מכל תוכן.

לאחר המהפכה האתיופית ב-1974 שהביאה לסיום השלטון הקיסרי, שלטה החונטה הצבאית "דרג", בהובלתו של מנגיסטו היילה מריאם, בראש המדינה. לאחר 17 שנים של מאבקים מצד תנועות אתניות שונות ברחבי אתיופיה, תפסה בשנת 1991 מפלגתו של מלסה זנאווי, בכוח הזרוע,  את השלטון. זנאווי היה מנהיג החזית העממית לשחרור תיגראי ומנהיג EPRDF – "החזית העממית הדמוקרטית המהפכנית האתיופית". הוא ביקש לסיים את השליטה של קבוצת אמהרה באתיופיה, כפי שהוא ראה אותה.

כדי לממש את סיום השליטה של האמהרים באתיופיה ודחיקתם מעמדות הכוח, ב-1994 הוצגה חוקה חדשה, המחלקת את אתיופיה על בסיס קווים אתניים לתשע מדינות אזוריות: אמהרה, טיגראי, אורמו, אפאר, סומלי, הרר, גמבלה, בנישנגול-גומז, והמדינות הדרומיות. ולשני מחוזות פדרליים רב אתניים לניהול המדינה: אדיס אבבה ודירדאוואה.

החוקה אושרה בשנת 1995 והעניקה אוטונומיה אזורית מוחלטת למדינות האזוריות, ופלורליזם שפתי; על אף שהשפה האמהרית נותרה שפה רשמית ושפת העבודה של הגופים הפדרליים, המדינות האתניות יכלו לבחור להשתמש בכל שפה אחרת כשפה רשמית במחוזותיהם.

בניגוד לפדרציות אחרות כדוגמת ספרד או ארה"ב, ייחודיות נוספת בפדרליזם האתיופי היא הוספת סעיף בחוקה המאפשר פרישה מהפדרליזם; על פי הסעיף, היחידות האזוריות רשאיות לפרוש אם ירצו בכך (באישור של שני שליש חברי בית המחוקק האזורי המבקש לפרוש).

החוקה הוצגה כך שמטרתה העליונה היא להעניק עצמאות, חופש ושוויון בין הקבוצות האתניות השונות באתיופיה. אולם, אלו הרואים באתיופיה אימפריה קולוניאליסטית עתיקה ראו באקט של יצירת מנגנון פדרטיבי-אתני, סוג של "טריק" קולוניאליסטי. מחד, הוא דוגל לכאורה בדה-קולוניזציה, מאידך, למעשה משמר את הכוחות הקולוניאליסטים בידי בעלי הכוח.

התנגדויות הגיעו גם מצד התומכים בזהות לאומית כלל אתיופית, מצידם' מעבר לפדרליזם-אתני עלול להיות האקט שיפרק את הזהות הלאומית האתיופית והחלפתו בלאומיות אתנית, שעשויה להוביל להתפוררות המדינה האתיופית וגבולותיה.

במבחן המציאות, אתיופיה לא מימשה את חזון המדינה הפדרלית: ייצוג של כל הקבוצות תוך שמירה על עצמאותן, במקביל לאיחוד על בסיס ערכים משותפים בעזרת שלטון מרכזי מאחד ושוויוני.

בפועל, עד מינויו של ראש הממשלה אביי ב-2008; השלטון המרכזי-פדרלי שנשלט בידי הנהגת "וויאנה" והעומד בראשה, מלסה זינוואי, יצר שיטת ממשל ריכוזית ביותר. השלטון הפדרלי, על אף הבטחותיו לשוויון בין הקבוצות האתניות השונות, התנהל באופן אוטוקרטי, עם מינוי פקידים על בסיס שיוך אתני, מקרב האליטה, כשבאמתחתו שנים של פגיעה בזכויות אזרחיות בסיסיות, חלוקה לא שוויונית של משאבי המדינה ושמירת הכוח בידי התיגראנים ותומכיהם בלבד, תוך פיתוח והשקעת משאבים במחוז תיגראי בעוד מחוזות אחרים נדחקים החוצה.

למעשה, השלטון הפדרלי הגשים את חששותיהם של המתנגדים לשיטה: אתניזציה של הפוליטיקה האתיופית; פילוג; חוסר אמון בין הקבוצות האתניות וסכסוכים אתניים שהתעצמו וגדלו עד לכדי איום ממשי על קיומה של אתיופיה. מאבקי הכוח והשליטה הפכו למאבקים אתניים, היוצרים בעיות ייחודיות וחוסר אמון בין-אתני.

עם מותו של מלסה זינוואי בשנת 2012, מונה היילה מריאם דסלין, אז סגן יושב ראש המפלגה, לראש ממשלת אתיופיה. כהונתו נמשכה גם אחרי הבחירות בשנת 2015, כשמפלגתו החזיקה בכל המושבים הפרלמנטריים באותה שנה. שנות כהונתו של היילה מריאם דסלין העמידו בסימן שאלה את שיטת הממשל הפדרלית-אתנית. בדרישה לרפורמה מקיפה, יצאו אזרחי אתיופיה להפגנות ברחבי המדינה; ההפגנות לוו באלימות והרג, מה שעורר את החשש ממלחמת אזרחים.

בין שנת 2016 ל-2017 הוכרז באתיופיה מצב חירום. בשנת 2017 פרש היילה מריאם דסלין. את פרישתו הסביר ברצון לפנות את הדרך למנהיגים חדשים ולרפורמות, וברצון שלו  למנוע מלחמת אזרחים. היילה מריאם דסלין הוא המנהיג האתיופי הראשון שפרש מעמדת הכח העליונה. לפניו, הודחו מנהיגים בכירים על ידי מתנגדיהם או מתו תוך מילוי תפקידם.

בשנת 2018, לאחר שנתיים של מהומות ומתיחות,  מונה אביי אחמד לראש המפלגה השלטת ובכך לראש ממשלת אתיופיה. נראה היה שמטרת מינויו של אביי נועד להרגיע את התסיסה האתנית שהתעוררה באותן שנים, בשל תסכול מאופן ניהול המדינה ובגין סכסוכי גבולות בין מדינות אזוריות-אתניות.

יותר מכל, נשענת המתיחות באתיופיה מאז סוף עידן הקיסרות בשנות ה-70, על מאבקי כוח ושליטה בין שלושת הקבוצות האתניות הגדולות והחזקות: אמהרה, תיגראי ואורמו.

אביי, בן להורים מקבוצת האורמו (יש הטוענים שאמו היא מקבוצת האמהרה), אב מוסלמי ואם פרוטסטנטית; היה שילוב מוצלח של אישיות כובשת ושילוב מולטי-אתני. מלבד מוצאו, אביי היה ידוע כמנהיג חדשן, שמאמין בטכנולוגיה ובכוחה של ההשכלה כמנוע לכלכלה ולהתפתחות המדינה. מאז מינויו, מוטיב חוזר בנאומיו היה שיח על אתיופיה אחת, איחוד אתיופיה והתייחסות לאזרחי המדינה, ללא הבדל אתני, כאתיופים אחים ואחיות של אומה אחת. הוא הציג רטוריקה של חזרה ללאומיות האתיופית וזניחה של הלאומיות האתנית.

עם מינויו של אביי לראש הממשלה, נדחקה מפלגת וויאנה ובכיריה, לשולי הקואליציה תוך איבוד כוחם. עם תחושות הדחייה שמלווה אותם בשנתיים האחרונות ואיבוד השליטה במוקדי הכוח, דחיית הבחירות הייתה ההזדמנות לה חיכו על מנת לערער על שלטונו של אביי בטיעונים דמוקרטיים.

קיום הבחירות במחוז תיגראי מערער על הלגיטימיות ועל יכולתו של השלטון הפדרלי-המרכזי לשלוט במדינה.

עם החשש מפני תקדים שמחוזות נוספים עלולים לאמץ, השלטון המרכזי בצעד אכיפתי שמטרתו השבת הסדר והשליטה של השלטון המרכזי וכאקט של  הרתעה, יצא במבצע צבאי מול מחוז תיגראי.

לאחר לחימה של חודש בין צבא אתיופיה לאנשי "וויאנה" במחוז תיגראי, הכריז השלטון האתיופי על כיבוש עיר הבירה מקלה במחוז תיגראי, בידי כוחות הצבא.

הסכסוך הפנים אתיופי, האתני-פוליטי, התפתח, כפי שניבאו רבים, לסכסוף מזוין ואלים, שהתפשט גם לאריתריאה השכנה, שהצטרפה ללחימה. ההשלכות המיידיות של הסכסוך, כתמיד, ניכרות על האזרחים הסובלים מנזק משני של מוות ופליטות, עם מראות של אלפי אתיופים הנמלטים לסודן השכנה והסיפורים הרבים על אזרחים הנהרגים הן בידי צבא אתיופיה והן בידי הצבא התיגראני.

מאחר והשלטון המרכזי השבית את כל אמצעי התקשורת ברחבי אתיופיה, מימדי הפגיעה בחיי האזרחים באיזור הסכסוך אינו ידוע. השלטון האתיופי מצדו טוען כי לא הייתה פגיעה בחיי אזרחים, אולם על פי עדויות של הפליטים בסודן ועל פי ארגוני זכויות אדם, המציאות היא אחרת.

במהלך הסכסוך, התנגדה אתיופיה להתערבות חיצונית להשבת הסדר, בטענה שמדובר בעניין אתיופי. עם החזרת השליטה בעיר מקלה והברחת ראשי וויאנה, הכריז ראש הממשלה אביי כי הלחימה הסתיימה וכעת, הגיע הזמן להתמקד בבנייה מחדש: לשם כך, הוסיף, אתיופיה מוכנה להחזיק כל יד שהעולם יושיט לה.

אז לכאורה הושג ניצחון, והליך של רגיעה שוטף את המדינה, אך נותרנו עם לא מעט שאלות. האם זהו באמת סופו של הסכסוך? האם השלטון התיגראי השלים עם התבוסה? ימים יגידו. מה שבטוח, כיום עומדת אתיופיה על אדמה רעועה; היא הפכה למדינה מפוצלת, הרוסה. בחודשים הקרובים תעמוד כהונתו של אביי במבחן – האם הוא יכול לאחד את הארץ המסוכסכת ולממש את חזונו לאתיופיה אחת, שוויונית, בה הפרט שומר על זהותו והגאווה האתיופית הופכת לכוח מאחד ומחזק?

כל זה תלוי בגישה בה ינקוט כלפי מתנגדיו הגלויים. האם יבחר בגישה של השתקה ואלימות? או לחילופין, בגישה המעודדת שיח ומכבדת את התהליך הדמוקרטי שאתיופיה כל כך צמאה לו.