השוטרת אז-אולי

מאת: הילית קראוזה ישראל

אינספור כותרות יכולות לתאר את המפגש שלי עם השוטרת "אז-אולי" (שם משפחה: "יהיה-יותר-טוב"), המשרתת במשטרת "ישר-אל הלב" בדרגת רב לבב. המפגש שלנו, שלגמרי במקרה מתקיים סמוך לפורים, מספר את סיפורה של דמות שקיבלה חיים משל עצמה במהלך המחאות האחרונות ופועלת קצת אחרת ממה שהתרגלנו לראות.

השוטרת אז-אולי, היא פרפורמנס של אמנית, המגיעה בשנתיים וחצי האחרונות להפגנות מכל קצווי הקשת בירושלים. לבושה במדי שוטרת, היא מאירה פנים לכל באי ההפגנה, ואינה לוקחת צד, אלא נמצאת בתווך בין השוטרים והמפגינים, וגם בין המפגינים לבין עצמם. זהו לא מיצג אמנות לחזות בו, השוטרת נמצאת בתקשורת מתמידה עם הסביבה. מעוררת ומזכירה שכולנו תחת התחפושות, התפקידים שבחרנו לנו והסטריאוטיפים שאחרים רואים בנו, בנות ובני אדם. לאחר כל 'משמרת' היא כותבת דו"חות שאותם אפשר לקרוא בעמוד הפייסבוק שלה ישר-אל הלב.

המחאה נגד הרפורמה במשפט התחזקה מאוד בשבועות האחרונים ומגבירה את ההזדמנויות לפגוש את השוטרת הליצנית. רבות זוכרות אותה מההפגנות בבלפור, באמצע מגפת הקורונה, שוטרת עם אף של ליצן, המסתובבת בקהל, מעוררת חיוך ומחלקת מדבקות. "בעצם אף פעם לא הפסקתי," היא מספרת. "מאז שהתחלתי לפעול בבלפור, אני מגיעה להפגנות כל הזמן, בכל רחבי ירושלים. נפתחה לי העיר. בכל המגזרים, גם להפגנות בשייח ג'ראח וגם להפגנות של חרדים. אם תהיה אלימות במרחב בין שוטרים ומפגינים אפעל בתווך כדי לפרק את המתח ולהכניס הומור לתוך המצב. אני הולכת לכל מקום שארגיש שאני מועילה בו. אם אני מרגישה שאני לא תורמת או אפילו מתסיסה את המרחב, אני מייד הולכת. המטרה שלי היא להיטיב עם המרחב. עד היום הייתה רק פעם אחת שהרגשתי שהנוכחות שלי לא מיטיבה, אז הלכתי".

כל מי שנתקל בה לא ישכח את הפעם הראשונה שראה אותה. היא מסתובבת בהפגנות הירושלמיות לבושה מדים כחולים עם דרגות בצורת לבבות. הפק"ל שלה כולל מכשיר קשר אל הלב, שפריצר עם ספריי אהבה (שהוא התשובה שלה למכת"זיות), גיליונות עם מדבקות של לבבות ומראה כללי שמשבש את התמונה. היא בולטת במרחב, במראה קלולסי, לצד שורת השוטרים הנחושים והמתוחים. לפני כשנה עלתה לכותרות לרגע כשנעצרה באחת ההפגנות.

מה הביא אותך "להתגייס למשטרה"?

"אנחנו במשטרת ישר-אל הלב, עובדים עם קריאות ולי הייתה קריאה, כבר הרבה זמן. לתפור חוט בין כל המרחבים בירושלים. חוט סמוי שמשנה את המרחב. ראיתי את קו התפר והרגשתי כמיהה לפרוץ את החומות בעיר. אבל אי אפשר לפרוץ את החומות, צריך קצת לרמות אותן… להתחפש. לפרוץ בשובבות".

גיבורת על שפורצת חומות?

"לא גיבורת על" היא מתקנת אותי, "אלא גיבורת תחת", היא צוחקת. "בזכות הגובה, בגלל שליצן זה היצור הכי נמוך בחברה, לפעמים לא כל כך חכם ובמקרה שלי, גם זה שאני לבד ואני אישה, כל אלו הופכים אותי ללבבית ולא מאיימת. זה הכוח-תחת. הוא מגיע מלמטה. אני לא רוצה להיות מעל מישהו, אלא להיות זיכרון למשהו הרבה יותר שורשי. של חיבור וכבוד. יש לי מערכת יחסים עם המרחב והיא לא עשויה רק מפחד, יש לי יכולה לראות מעבר ולהתגבר על כל מני מחסומים כמו שפה או סטראוטיפים".

זה נשמע קלישאתי ואפילו קצת רוחניקי, אבל השוטרת אז-אולי היא לגמרי בעולמות התכל'ס. הנוכחות שלה במרחב מביאה קצת רוגע בזירות מאוד מתוחות. "אני רואה מישהו שבא לריב, אבל אז אנחנו מסתכלים אחד על השני וישר הוא יודע שאני בעדו. חלק גם זוכרים אותי מהפגנות קודמות, ניהלתי הרבה שיחות אישיות עם החבר'ה האלה. יש כאלה שברור להם ישר מה המטרה שלי ואחרים שמתווכחים. לפעמים גם מקללים, אבל בדרך כלל הם לא מקללים אותי, הם מקללים את המדים או את הדמות, אז יותר קל להתגבר על זה. עם הזמן החוויות מצטברות. בהתחלה הייתי שוטרת תמימה ששואלת בסקרנות "מה זה?" על כל מני דברים כמו כדורי גומי. היום אני יודעת… הסיפורים והסיטואציות המתוחות שהייתי בהן הולכות ומצטברות, והיום אני יודעת הרבה יותר".

בכתבה שעשו עליה בסדרה 'סוכן תרבות' בכאן 11, אז-אולי נראית משוחחת עם שוטרת ואומרת לה על המדים "מה זה? זה לא תחפושת?" "לא, כרגע זה החיים האמיתיים." עונה לה השוטרת.

השוטרים, אני חושבת, גם הם לובשים תחפושת. יכול להיות שמחוץ למדים ולתפקיד הם אחרים לגמרי, אבל ברגע שהם עוטים עליהם את המדים, הם צריכים גם לעטות קשיחות ויד נוקשה. הם דומים לך הרבה יותר משנדמה, לא? אולי לא רק השוטרים והמג"בניקים? אולי גם המפגינים, אולי כל מי שצריך לתת שירות, בעצם עוטה עליו דמות?

השוטרת, שהיא בעצם ליצנית, מסכימה איתי. היא מבינה מצוין את כוחה של הצורה להתלבש על האדם מאחוריה. מבחינתה זה גם סוג של מגן בתוך הסיטואציה. יחד עם זאת, היא מביעה גם דאגה לשלומם של כוחות השיטור והביטחון. לנפש הנפגעת, להשלכות שיגיעו גם ביציאה מהמדים: "כשאתה מאומן להיות אלים ומנותק בסיטואציות שונות, אתה לומד להיות אלים ומנותק גם בסיטואציות אחרות. זה לא נשאר רק במדים. הנפש האנושית מאוד עדינה ולא בהכרח מסוגלת לקפוץ ממצב למצב", היא מסבירה.

"יש מג"בניקית אחת שאני ממש זוכרת אותה, פגשתי אותה בשער שכם, כשהיא כנראה הייתה חיילת מאוד טרייה, מאוד עדינה ומפוחדת עם קסדה ושכפ"ץ. נתנו פקודה לדחוף, לא משנה לאן. היו שם בנות שהיא באה להדוף ואני נכנסתי ביניהן, שתדחף קודם כל אותי. לפעמים המרחב והתפקיד מבקשים לאטום את הלב ובאמת היא התחילה לדחוף אותנו. אמרתי לה "רואים שאת נשמה", לא כדי להקטין, באמת ככה הרגשתי. היה רגע שנפגשו העיניים. שבו אני אדם שרואה אותה. המערכת לא רואה אותה, אבל אני רואה אותה, לא כחיילת, כבת אדם. היא ממש התבלבלה. אחרי זה היא לא דחפה יותר. ממש בשבועות האחרונים ראיתי אותה שוב. החלפנו מבטים."

אמרת לה משהו?

"כן, אותו דבר, שהיא נשמה"

ואיך היא הגיבה?

"דחפה אותי… כלומר את כולם. אחר כך המפקד שלה בא וגם היה 'חזק', אבל אני כבר יודעת לאפס ולרכך את הסיטואציה…. לא תמיד אני מצליחה. לפעמים מפרקים לי את הצורה. אם את רוצה לדעת על העלייה שלי לדרגת רב לבב אז זו העלייה. כשהתחלתי, לא היה לי מושג מהחיים שלי. כך נוצרה לי הדמות הזאת. לא אכפת לי מביזיונות. ליצן ממילא מבוזה, אז אין לי מה להפסיד וזה נותן המון חופש. בפעם הראשונה שהגעתי להפגנה, איך שהתחילה מתיחות הלכתי משם. פחדתי. בפעם השנייה פתאום הבנתי איפה אני אמורה להתמקד כשמתחיל מתח. כשהכריזו שצריך לפנות את הכביש, הבנתי שאני צריכה ליישר קו. אני שוטרת – אז אני אמורה לעמוד עם השוטרים…. נעמדתי לידם, הלב שלי דפק ופתאום נהיה שקט כזה ועלה מהקהל 'אווווו'. פתאום היה פריים ברור, של התמונה המלאה איתי בקצה. הצילום הזה גם נהיה ויראלי אחר כך. ככה התחלתי להבין מה אני יכולה לעשות. גם אז וגם היום אני בלמידה. הרבה שוטרים מקבלים אותי עם הומור. אחד מהם הוא זה ששאל איפה מכשיר הקשר שלי ואז הבנתי שצריך להיות לי מכשיר קשר אל הלב. שיכוון אותי. אני באה מאוד פתוח והמרחב מזהה את זה ומגיב אלי".

אני זוכרת שבפעמים הראשונות שראיתי אותך נראה היה שאת רוצה להגחיך את הסיטואציה, עמדת במין עמידה של רב פקד מתוח, והיום זה לא כך. נראה שאת מנסה לעשות משהו אחר.

"באותה פעם שצילמו את התמונה הזאת עם השוטרים, באה אחר כך מישהי וצעקה עלי 'אני לא יודעת מה העבודה שלך, אבל זה לא יפה לצחוק עליהם, זאת העבודה שלהם!' ואני מייד אמרתי 'אה סליחה, אני לא רוצה לצחוק עליהם'. והלכתי, כי באמת לא התכוונתי להעליב אף אחד. אני מרגישה קצת לא נוח שאת רואה בזה משהו מגחיך. אני לא באה לצחוק עליהם, אני באה לשבור את הצורה שהתרגלנו אליה. בינתיים הדרך של כוחנות לא מוכיחה את עצמה. עד לאיזה קיצון נגיע כדי שנתעורר? שנבין שאנחנו מטפחים מערכת שמדכאת אוכלוסיות ולא מועילה למרקם האנושי ויוצרת מעגל של כאב, תסכול וזעם שגורמים לעוד דם להישפך? מה צריך להיות הפתרון אני לא יודעת. לי יש שאלות, לא תשובות".

את אולי לא רואה פתרון אבל את כן פועלת בשטח

"אני עושה את התנועה שלי וכל אחד ייקח מזה מה שהוא יבחר. כבר שנתיים וחצי אני פועלת. לא דמיינתי שאעשה את זה כל כך הרבה זמן. זה הולך ומשתכלל, האופן שבו אני יכולה להשפיע. יש כבר 'קורס צוערים' של משטרת ישר-אל הלב שהוא בעצם מופע לקהל הרחב בתיאטרון תמונע. (המחזור הבא הוא ב-22–23 במרס). כמעט כל שבוע אני פוגשת קבוצה ומספרת את הסיפור והדרך. איפה שרוצים לשמוע אותי אני באה. ב'קורס' אנחנו מתאמנים ביחד בהקשבה פנימה לפקודת הלב וזה מה שנותן לנו 'ביטחון פנים'.

בסופו של דבר, יש פה סיפור מעגלי שאנחנו מקובעים בו וסובלים ממנו. אף אחד לא רוצה שייגעו לו בלופ הזה, כי כל המערכת מבוססת עליו, יש פחד מהלא ידוע, ממה שיקרה אם נכיר בצורך של צד אחר. סיפור שבו בצד אחד יש מפגינים קשוחים ובצד השני יש מפגינים. חלאס, בואו נפרק את זה: פה יש לבבות פועמים ופה יש לבבות פועמים. בואו ניזכר בזה. זה הסיפור. סיפור אהבה שאני רוצה לספר אותו. בכל מחיר."

ימים ספורים אחרי שיחתנו אני פוגשת אותה בתפקיד, בהפגנת יום שישי בשייח ג'ראח. הפגנה המתקיימת מדי שבוע כבר כמה שנים ותומכת במשפחת סאלם, שעשויה להיות מפונה מהבית שהיא מתגוררת בו מאז שנת 1951, בשל מאבק משפטי ממושך על הבעלות על הקרקע (לפרטים קראו כאן). ההפגנה מתוחה במיוחד לאחר הפגיעה בחווארה ימים ספורים קודם לכן ולקראת הדיון הבא בעניינם ביום ה' השבוע (9/3). אז-אולי נכנסת בין המפגינים לבין המשטרה ונהדפת מספר פעמים, לאחר מכן יורדת בסמטה ומחלקת מדבקות לתושבים בחיוך. מאוחר יותר היא נעמדת בקצה שורת החיילים, הצופים על המפגינים מעבר לכביש.

במהלך ההפגנה אני רואה ילד פלשתיני בן שש בערך על כתפיו של מפגין יהודי, מחלק מדבקות לב לאנשים סביבו בחיוך רחב. ירושלים בנויה מאבני גיר ונראה שסיפור האהבה שאז-אולי מספרת, מתחיל לחלחל.

צילום תמונת הכותרת: מתן גולן