על פניו, השמאל בישראל כבר מזמן אמור היה לשגשג. האג'נדה של השמאל אמורה לייצג, על פי הערכים והאידיאולוגיה שלה, את ישראל השנייה – מזרחים, ערבים, אתיופים, אזרחים ממעמד סוציו אקונומי נמוך ואת המצוקות עימן אוכלוסיות אלו מתמודדות: פערים חברתיים וכלכליים עצומים ואי שיוויון ממוסד. כמו כן, השמאל בבסיסו מזוהה יותר עם ערכים ליברלים והומניסטיים שאמורים לחבר אליו גם נשים, להט"בים ופלסטינים. לו השמאל היה מחובר לערכיו ומייצג נאמנה את הציבור אותו הוא אמור לשרת, מרבית האוכלוסייה הייתה נהנית מפירות עשייתו וככל הנראה תומכת בו.
אך נוכחותן של מרבית האוכלוסיות הללו דלה יחסית בבלפור, ולא כי אין מבינהן מי שמזדהות עם ערכי השמאל (אידיאולוגית), ולא כי השמאל שייך לאשכנזים.
אופיר טובול, עיתונאי ומייסד תנועת "תור הזהב" מאפיין חלק מהתופעה בפוסט אודות המחאה: "כשיאיר לפיד אומר על מפגיני בלפור ״הישראלים הכי יפים במדינה״, כולם מבינים בדיוק למה הוא מתכוון. כשבתשעה באב מארגנים שם אירוע עם "שירי ארץ ישראל" וכשיונתן גפן אומר להם ״חבל שלא נולדתם ב-47 במדינה בלי הליכוד״ הכל ברור. וממשיך גם לכם, חברי המפגינים האהובים והמתוקים שהולכים לשם ובטוחים שאין לאמירות האלה שום קשר אליכם. אתם רוצים שינוי, אתם רוצים ישראל חדשה, אבל הסאב-טקסט של ההפגנות, וחמור מכך- התוצאה המעשית שלהם, תהיה להחזיר את ישראל הישנה והמדירה. בלי דתיים, בלי חרדים, בלי ערבים וכמובן – בלי מזרחים מסורתיים מצביעי ליכוד".
נראה שמצד אחד קיים רצון עז מצד רוב האזרחים לשינוי במדינה שיהפוך אותה לטובה יותר עבור החיים בה ומנגד, יש פחד עמוק בקרב רבים מהאזרחים ממסירת השלטון לאותם כוחות שהיסטורית אחראים לפערים העצומים הקיימים בין ישראל הראשונה לישראל השנייה. כדי לברר לעומק כיצד הנושאים הללו משתקפים ומשפיעים על המחאה בבלפור יצאתי לשאול כמה פעילות חברתיות, פמיניסטיות, מה דעתן על הממשלה, מה דעתן על המחאה בבלפור ובעיקר, מה יעלה בגורלה.
ראיינתי שלוש נשים שמסכימות, קודם כל, כי ישנה בעיה עמוקה וממסדית בדרך שבה המדינה מתנהלת כבר שנים רבות.
נאוה מוגוס, אמנית, משוררת, אקטיביסטית, מקימת קבוצת ״פמיניזם אתיופי״ בפייסבוק וחברת ארגון "הקולאקטיבי.ת" במה לקידום הגות ותרבות שחורה שמה דגש על המדיניות הכלכלית של ממשלת הימין: "כבר עשורים שיש ממשלה ימנית בעלת תפיסה כלכלית ניאו-ליברלית שניתן להגדיר אותה כמדיניות של התעללות בחלשים. שירותי הרווחה הופרטו ותחומים שלמים נמסרו לטיפולן של עמותות. מדינת ישראל למעשה מפקירה את אזרחיה והיא האחראית הישירה להעמקת הפערים הכלכליים."
סיון תהל, אקטיביסטית מזרחית, חברה בארגון "לא נחמדים-לא נחמדות", בעמותת עמר"ם ובפרויקט עדי"ה מוסיפה את תפיסתה על הממשלה: "המדינה מתעקשת להתערב כמה שפחות לטובת המוכשלים. יש כאן שיטה ממסדית שמטרתה היא להשאיר את הא.נשים (האלה במיוחד) עם ה'ראש למטה'. המטרה היא להעסיק אותם במלחמת הישרדות יומיומית כדי שלא יוכלו להרים את הראש ולהיאבק נגד השיטה."
מאיה רומן, המנכ״לית של פוליטיקלי קוראת ודוקטורנטית לפילוסופיה של המדע מפרטת על יחס הממשלה לנשים: "כמעט כל המערכות הממשלתיות לא מספקות לנשים מענה ראוי – ממערכת המשפט, המשטרה ועד תקצוב מערכת הרווחה."
לא מעט אוכלוסיות בישראל סובלות מתנאי מחיה, כלכלה, תעסוקה ואפשרויות התפתחות מוגבלות, פעילים ופעילות חברתיות רבות מצביעות על כשלים באופן ניהול המדינה ומוסדותיה, המערימים על א.נשים שגם ככה חיים במצוקה, קשיים נוספים. מסתמן שיש דבר כזה ישראל הראשונה וישראל השנייה, כפי שטוען ד"ר אבישי בן חיים, רק שאין הלימה בין החלוקה בין השניים לייצוג בממשלה.
"אתן לך דוגמא״, אומרת תהל, ״לפני שבוע פנתה אליי בחורה צעירה שחיה יחד עם אמא שלה בדיור הציבורי. אמא שלה נפטרה ולה לא מאפשרים להמשיך לגור בדירה כ"בת ממשיכה" למרות שאין לה לאן ללכת. למה לא.נשים שגרים שנים בדיור ציבורי אין אופציה להעביר את הדירות לילדים שלהם שיגורו בהן, בעוד שא.נשים שקיבלו משקים יכולים להוריש אותם לילדים שלהם? יש כאלה שמעבירים ירושות מדור לדור וכאלה ש'הירושה' שלהם זה עוני ודיכוי, העניים מעבירים חובות בירושה וזה בלתי נסבל".
המצב הזה נמשך כבר עשורים רבים ולא נראה שיש אף גורם ממסדי שעתיד לסייע לו. השלטון והאופוזיציה נמצאים כיום בידיים של גברים אשכנזים מבוססים כלכלית. נתניהו גבר אשכנזי, כמו שגנץ גבר אשכנזי, כמו שלפיד גבר אשכנזי. אז מה ההבדל ביניהם ואיך ניתב עצמו נתניהו לתודעת נציג ישראל השנייה?
להבדיל מהשמאל, אל הימין מצאו דרכם יותר גברים ונשים מזרחים ואתיופים. אך כדי לבסס את מקומם הם נדרשו להיות ה"שוליה של המלך". נציגי כנסת מזרחים דוגמת כחלון או שאשא-ביטון שהיו ונמצאים שם כדי לדאוג לאינטרסים של הציבור שבחר בהם, רובן משפחות מזרחיות, פריפריאליות המוסללות דרך קבע אל מעמד הפועלים, פנו לדרך עצמאית שלא תלויה בנתניהו ותפקדו לזמן מסוים לטובת הציבור שבחר בהם אך מהר מאד הם נושלו ונזרקו מכל המדרגות.
מבחינת ההנהגה הגברית אשכנזית – מימין ומשמאל – אוכלוסיית ישראל השניה נועדה לשרת את תושבי ישראל הראשונה – אנשי הקיבוצים, ההתנחלויות, היישובים המבוססים והעשירים, ארסוף, עומר, צפון תל אביב, רמת השרון, הוד השרון, גבעתיים, הרצליה. בכולם נמצא בתי ספר איכותיים, גנים עם תנאים שרובנו רק היינו חולמות עליהם, תשתיות חלומיות, שטחי נוי וחמד… בחלקם אף פארקים, נחלים וחופי ים המבוצרים כמעט רק לתושבי המקום, או למי מאתנו שיכול לשלם אלפי ש"ח לחופשה במקום.
אז אם זו המצוקה והפערים כל כך גדולים למה לא למחות נגד המדיניות הממשלתית?
תהל מסבירה: "כשאת עסוקה בלדאוג מאיפה את מביאה את ה- 100 ₪ למזון לילדים, או לשלם חשבון חשמל כדי לא לשבת בחושך, או כדי שלא יפנו אותך מקורת הגג שלך, כשאת חייבת להבין ולהתעסק בביורוקרטיה ממסדית וגם להבין את הזכויות שלך ולדרוש אותן, אין לך זמן או כוחות פיזיים או נפשיים להיאבק על שינוי מהותי של השיטה הכלכלית של המדינה. חשוב לזכור גם מי הן האוכלוסיות שסובלות מהמצוקות האלה ואיך יש למצוקות הללו קשר ישיר לעוולות שנעשו כאן מקום המדינה ועד היום".
תהל קושרת בין העוולות שנעשו בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל כלפי יהודים עולי מדינות ערב לבין הא.נשים שפונות אליה מדי יום בבקשות לעזרה כלכלית, אוכל, בגדים, תרופות, מזון לתינוקות. היא טוענת כי מדובר בהעברה בין דורית של מצוקה ועוני שלא מאפשרת את הפניות הנדרשת למחאה או דרישה כלשהי מהשלטון.
מוגוס מוסיפה כי במחאות בהן השתתפה על אף שהיו מחאות על חוסר שיוויון כלכלי או אלימות משטרתית הן נותרו 'הפגנות של אתיופים': "ההפגנה הראשונה שנכחתי בה הייתה ההפגנה נגד אפליה בדיור בקרית מלאכי, עיר שיותר מחצי מהתושבים בה הם ממוצא אתיופי. למחרת למדתי שזו הייתה הפגנה של אתיופים ולא הפגנה נגד אפליה בדיור. כך היה גם במחאות נגד שיטור היתר והאלימות המשטרתית ב-2015, כך גם בהפגנות לשחרור אברה מנגיסטו ובשנה שעברה כשסלומון טקה נרצח בגלל מדיניות של אלימות משטרתית ואי העמדה לדין של שוטרים. עמדתי מחוץ לתחנת משטרת זבולון לצד נערות ונערים בנות 17 שהכירו את טקה הצעיר והתעקשו להילחם בדה-הומניזציה שכלי התקשורת עשו לו".
תהל ומוגוס מביאות דוגמאות לאינספור מצוקות הקיימות בשטח ומקורן במדיניות ממשלתית של אותה ממשלה הטוענת שהיא מייצגת את המוחלשות והמוחלשים אך לא מתעסקת בתיקון ושינוי של המצב הקיים: החל מהמאבק באלימות כלפי נשים והדרת נשים מהמרחבים הציבוריים, אלימות משטרתית ופרופיילינג כלפי גברים אתיופים, מזרחים וערבים, דרך מאבק המזרחים על הכרה בעוולות מפא"י, חטיפות ילדים וגזענות ממסדית, חלוקת המשאבים במדינה וגזל הקיבוצים את משאבי הטבע והקרקעות וכלה במאבק בגזענות המושרשת כלפי אזרחיות ואזרחי ישראל הפלסטיניות וכן בכיבוש של תושבי עזה והגדה.
אם כך נוצר מצב שכל קבוצת אוכלוסייה מ"ישראל השנייה" נאבקת עבור עצמה. מופע קלאסי של הפרד ומשול. כעת כשיש מאבק להחלפת השלטון, תחת סיקור תקשורתי כבד ואוהד, יש ציפייה מכלל האוכלוסייה הסובלת ממצבה החברתי והכלכלי במשך שנים רבות להגיע עקב משבר הקורונה להפגין עם אזרחי ישראל הראשונה.
"מתי קראו לאחת מהאוכלוסיות שציינת כאן 'מלח הארץ'?" אומרת תהל, "מתי הצעירים והצעירות האלה הוצגו בקונוטציה חיובית? בסיקור של המחאה נגד האלימות המשטרתית שברובה כללה את יוצאי אתיופיה המילים "אנרכיה" ו"מהומות" כיכבו." מוגוס מוסיפה: "התקשורת מסגרה את המחאות הללו בביטויים שונים של הגזעה. חלוקה ל'אנחנו' ו'הם'."
אנחנו והם שלרוב מייצגים את ישראל הראשונה מול ישראל השנייה. האם זה אומר שאנחנו צריכות גם לנקוט בעמדה של בעד או נגד המחאות בבלפור?
נראה שלא בהכרח. תהל חושבת שהמחאה מוצדקת, על מרבית המסרים שבה, ומברכת על ההתעוררות: "כולי תקווה שהזעקה של הצעירים שמבקשים עתיד טוב יותר תישמע ותתממש". עוד היא טוענת כי יש קשר בין שחיתות שלטונית וההגבלות שצצו "בחסות הקורונה" לפגיעה בחופש הביטוי ובדמוקרטיה. ומוסיפה "באופן כללי הגיע הזמן שביבי יסיים את תפקידו".
גם רומן מעודדת מהמחאה: "אני חושבת שהמחאות בבלפור מעוררות תקוה ובו זמנית הן מאוד בוסריות. ספיר סלוצקר עמראן מ״שוברות קירות״ שהיא מבחינתי הגורו שלי בכל מה שקשור למחאות חברתיות אמרה בעבר שמי שמגיע להפגין צריך להגיד לו ברוך הבא ולא ״טוב שנזכרת״. יש בזה משהו מאוד יפה ונכון".
"לשמחתי בהפגנה האחרונה בה הייתי, ראיתי יותר נוכחות גם של צעירים וצעירות אתיופים, גם של מזרחים וגם של פלסטינים ובעיקר של ״גושים״ שהגיעו לייצג סולידריות בין מאבקים, להזכיר את הסוגיות החשובות של רצח איאד אלחלק ואלימות משטרתית נגד צעירים אתיופים".
מוגוס מזהה בהפגנות בבלפור התעוררות חברתית: "החשוד האולטימטיבי היה במשך שנים ה"אחר": ערבים, מזרחים, אתיופים. היקף האלימות המשטרתית במחאות האלה הוא חוויה כמעט סוריאליסטית עבור אלה המשתייכים ומשתייכות להגמוניה החברתית והתרבותית. פתאום יש דחיפות לטפל בסוגיה". לדבריה, את ההגמון – האשכנזי, לימדו תמיד שהוא חסר השתייכות עדתית, שהוא אינדיבידואל "וכך לא התמודדו עם סוגיית הגזענות בישראל".
אפשר לומר כי המחאה בבלפור והמצב הכלכלי שנוצר בעקבות הקורונה, חושפים את המפגינים מ'ישראל הראשונה' לעוולות שקיימות דרך קבע כלפי אוכלוסיית 'ישראל השנייה' כגון המאבק התמידי של אוכלוסיות אלו על מצבן הכלכלי והחברתי, האלימות המשטרתית הקשה בה הן נתקלות וההתמודדות המורכבת מול מוסדות ממשלה מנוכרים וביורוקרטיים בכדי לקבל סיוע ממשלתי.
לטענת תהל, המפגינים בבלפור מגיעים להתמודדות עם העוולות האלו מעמדת כוח אחרת "יש כאן א.נשים שיש להם אמונה בממסד ולא בטעות. חלקם גם חלק מהממסד ולכן הם ילכו ויתלוננו על אלימות משטרתית, הם יעשו את הדרך 'המקובלת' כדי לממש את הזכויות שלהם".
ואכן תוך שבועיים מהפעלת המכתז"יות היה כבר דיון בוועדת הפנים לגבי השימוש בהן. תהל מוסיפה: "מה שפריבילגיות כסף וכוח יכולים לשנות, עוני דיכוי וצבע – לא".
אפשר לקוות שהמחאה בבלפור תניע שינוי חברתי?
אין הרבה ויכוח על כך שהמחאה מוצדקת. יש המון נושאים חברתיים שיש לעלות על סדר היום במדינה שמתעסקת בעיקר בביטחון ומשקיעה טונות של משאבים במלחמות של גברים (כמעט 20% מתקציב המדינה) ועדיין קיים קושי עצום למי שלא מזהים את עצמם בפוליטיקת "רק לא ביבי" להגיע ולקחת חלק במחאה.
"הבעיות שלנו הרבה יותר גדולות מביבי ומההתנגדות אליו", אומרת תהל. "אנחנו צריכות לשנות את השיטה כדי שאותן אוכלוסיות יפסיקו לסבול והמצוקות שלהן ייפתרו. אי אפשר לנהל מחאה, מוצדקת ככל שתהיה, על צדק ונגד שחיתות ולא לדבר על יחסי הכוחות המעמדיים, האתניים והמגדריים בחברה בישראל".
מוגוס מוסיפה כי תהליך כזה לא יקרה בין לילה, וגם לא תוך שנה או שנתיים. "החברה הישראלית מצויה במשבר אמון ארוך שנים. אמון יכול להיבנות באמצעות דיאלוג על פריבילגיות, צדק ותיקון חברתי. אני חוזרת שוב ושוב לסוגיית הגזענות והשוביניזם בחברה הישראלית כי בעיניי זה הסיפור".
"יש כל מיני גורמים שינסו לרתום את הפוטנציאל של ההפגנות לכל מיני כיוונים". טוענת רומן. "יש מפלגות, יש עמותות, יש מלא אינטרסים. המפגינים מאוד חכמים במובן הזה בניסיון להתרחק מהזיהוי המפלגתי והפוליטי ובו זמנית זה משהו שקצת מעכב את היכולת לייצר שינוי רחב יותר".
אנחנו בשבוע השמיני למחאות בבלפור שרק הולכות ותופסות תאוצה, התקשורת מדווחת על 15,000 משתתפות.ים בהפגנה האחרונה במוצ"ש והפעילות.ים בשטח מדווחים על כ – 40,000. כמו כן, נדמה שיש מאמץ להנכיח במרחב ה"שמאלני" זהויות נוספות על ידי קיומן של חאפלה מרוקאית והנכחה של שילוט במרוקאית, למרות זאת תהל מסבירה שהיא לא יכולה לעמוד לצד מי שמבקש למחוק אותה, ולא מוכן לוותר על הפריבילגיות שלו או להשתמש בהן כדי לדרוש צדק לכולם. "נתנו שם במה לאנשים שמקדישים את חייהם להכחשת החטיפות ומתגזענים על מזרחים בכל הזדמנות"
יש החושבות שנוכחות מזרחית במרחב של מעוז 'ישראל הראשונה' עשוי להביא להכרה בגזענות המושרשת במחנה השמאל כלפי מזרחים ואולי אף לתיקון העוולות. רומן חושבת ש"כחברה, כדי שנהפוך למקום צודק יותר, אנחנו צריכים להתרגל לצאת יותר מהבית ולתמוך גם בקהילות ובנושאים שלא משפיעים על היומיום שלנו בצורה הכי ישירה."
בינתיים, ממשלת הקורונה המאוחדת שקיבלנו מתעסקת בהכול חוץ מאשר בקורונה, ובחירות סבב ארבע כבר מבצבצות באופק. אלטרנטיבה ראויה להחלפת הממשלה עוד אין בקנה. "כדי לשנות את השיח וליצור תיקון אמיתי צריך להכיר, כאן ועכשיו, בכל העוולות שנעשו כאן. הכרה, צדק וריפוי – זאת הדרך". אומרת תהל.
האם תצליח לצמוח מן המחאה הזו תנועה של א.נשים שמכירים אחד בעוולות של האחר, המכירות בקיומן של אוכלוסיות מדכאות ומדוכאות בתוך מגוון החברה הישראלית ולהיות ערניים לזה, להצליח לוותר על הפריווילגיות שלהן נוסח קיבוץ ניר דוד ולהפסיק להתנשא אחד מעל השני? ימים יגידו.
לטורים נוספים של "הומלסית פוליטית" לחצו כאן
גרפיקה: גילי רומן
תמונה ראשית: מתוך המחאה בירושלים מול מעון ראש הממשלה. צילום: נועה פריימן
