"למה צריך את כל ההגדרות האלה בכלל? אי אפשר שנהיה כולנו בני אדם?" זו השאלה הכי נפוצה שאני נתקלת בה בכל פעם שאני יוצאת מהארון ומדברת על ביסקסואליות. התשובה שלי היא כן, אפשר. אבל זה לא המצב כרגע. כשאנחנו מעיפות את ההגדרות ומסתפקות בלהיות "בני אדם", זה בא עם כל מיני הנחות מובלעות שכוללות הגדרות. רק שאלה הגדרות שנחשבות לברירת המחדל – הטרוסקסואליות, הטרורומנטיות, סיסג'נדריות – לא נתפסות ככאלה. זה פשוט ה"רגיל", זה שלא צריך להתעכב עליו.

כשאנחנו פוגשות מישהי חדשה, החברה מלמדת אותנו להניח עליה שהיא סטרייטית, עד שהיא תצא מהארון. ההתנייה הזו חזקה כל כך, שפעמים רבות מולטי-משיכתיות (כל מי שנמשכות ליותר ממגדר אחד – ביסקסואליות, פאנסקסואליות או פוליסקסואליות) נתקלות במחיקה והתעלמות מהפרטים בחייהן שפשוט לא מתיישבים איתה. אם יש לך בן זוג, לא משנה אם את נמשכת למגדרים נוספים, ההנחה היא שאת סטרייטית. אם יש לך בת זוג, ההנחה היא שאת לסבית, וכנראה כל קשר שהיה לך עם גבר קודם היה במסגרת ארון. ב-2018, לאנשים עדיין קשה להכיל את האפשרות של משיכה ליותר ממגדר אחד.

מילת ה-ב'

חלק מהעניין קשור בייצוגים בתרבות. ייצוגים סטרייטיים בוודאי לא חסרים בתרבות הפופולרית, החל מספרי ילדות, תכניות טלוויזיה, סרטים, ואנשי ציבור. ייצוג של הומואים ולסביות הולך ונהיה נפוץ יותר ויותר, ולשמחתנו גם ייצוג טרנסי כבר מחלחל ומתרחב במדיה הפופולרית. האדם הממוצע ברחוב יידע לתת דוגמאות של דמויות או סלבריטאים הומואים, לסביות וטרנס. ביסקסואלים הם סיפור אחר. על כמה ביסקסואלים מפורסמים אתן יכולות לחשוב בלי לבדוק בגוגל?

(כמה דוגמאות ישראליות: רן דנקר, קרן נויבך, דרור רפאל, תמר עמית יוסף ודניאלה לונדון דקל).

ביסקסואליות במדיה

כשמדובר בדמויות בסדרות ובסרטים – פרקטיקה של משיכה ליותר ממגדר אחד אפשר לראות על המסך, אבל לרוב היא ממוסגרת כ"בלבול" או "חקירה עצמית". חקירה עצמית משיכתית היא כמובן דבר מבורך, אבל ברגע שהחוויה האנושית שלנו כמולטי משיכתיות ממוסגרת תמיד ככזו – היא נתפסת כשלב ביניים, בדרך ליציאה מהארון כלסביות או הומואים, ולא כנטייה מינית לגיטימית בפני עצמה. גם כשכבר נתקלות בדמות שמאמצת פרקטיקה מולטי-משיכתית ויוצאת עם פרטנריות ממגדרים שונים, פעמים רבות היא תגיד שהיא "לא בעניין של הגדרות".

המשמעות של זה היא שאנחנו כמעט לא רואות אנשים כמונו על המסך, וכשכבר כן – הן לא יזדהו כמונו. אני עוצרת כאן את הקיטור כדי לפרגן לשתי דמויות של נשים ביסקסואליות שמשוחקות על ידי שחקניות ביסקסואליות, ומנכיחות את הזהות שלהן מפורשות על המסך: רוזה מ"ברוקלין 99" וקאלי מ"האנטומיה של גריי". יש לכן עוד דוגמאות מגניבות? שתפו בתגובות.

להנכיח את הזהות שלנו

גברים ביסקסואלים זוכים לעוד פחות ייצוג. זאת בשל התפיסה – המגוחכת והנפוצה – שגבר שנמשך לגברים הוא ״נשי״ יותר, ולפיכך פחות מושך בעצמו. התפיסה הזו נשענת על דפוסים מיזוגינים שמדרגים נשיות כנחותה ופחותת ערך לעומת גבריות.

למה זה משנה? למה צריך לנפנף בזה? שאלה טובה. לא צריך. בחברה שבה אין הנחות מוצא מובלעות שכל אדם הוא סטרייט עד שלא יוכח אחרת, זה כנראה לא ישנה. אבל כל עוד ההנחות האלה קיימות סביבנו, יש משמעות להנכחה של הזהויות שלנו ושל הקיום שלנו. להכרה בכך שאנחנו קיימות, לניפוץ סטיגמות על רמת המחויבות שלנו ולפירוק הרתיעה מאתנו – רתיעה שרווחת גם בקרב סטרייטים וגם בקרב הומואים ולסביות.

ביסקסואליות במדיה

ישנה הנחה רווחת שמי שנמשכת למספר מגדרים מוכרחה לקיים מערכות יחסים עם נציג.ה מכל מגדר, להשלים סט. כלומר, שהמשיכה ליותר ממגדר אחד – משמעותה חוסר יכולת להתחייב לקשר מונוגמי עם בת או בן זוג. וכך ביסקסואליות זוכות לחוות ביפוביה הן מהחברה הסטרייטית והן מתוך הקהילה.

רוצה שלישייה?

חלק מהמשמעות של ייצוג שטחי וחסר של מולטי-משיכתיות מגיע לידי ביטוי גם בהחפצה של (בעיקר נשים) מולטי-משיכתיות וראייתן כאמצעי למימוש פנטזיות מיניות של (בעיקר) גברים סטרייטים. אין שום דבר רע מהותית במין מרובה משתתפות.ים, כל עוד זה משהו שכל הצדדים מעוניינים בו. אבל הקפיצה המהירה, הכמעט אוטומטית, מהרגע שהצהרת על עצמך כמולטי-משיכתית ועד להצעה לשלישייה, לפעמים מזרים מוחלטים, נשענת על הרעיון שהזהות המינית שלנו באה למלא תפקיד בחייהם של גברים, ולא פשוט מתקיימת בזכות עצמה.

יש נשים ביסקסואליות (או פאנסקסואליות, או פוליסקסואליות) שאוהבות שלישיות. יש כאלה שלא. יש כאלה שמבולבלות ואחרות שסגורות על עצמן. חלקנו מונוגמיות, וחלקנו מנהלות מערכות יחסים מקבילות בידיעה ובהסכמה. חלקנו אוהבות להגדיר את עצמנו כך או אחרת, ולחלקנו זה פחות חשוב. הנראות שלנו חשובה כי היא מאשררת את הלגיטימציה שלנו במרחב. גם מול החברה, שעדיין לא זוכרת שאנחנו קיימות, וגם מול עצמנו. שיעורי הדיכאון והאובדנות בקרב ביסקסואליות גבוהים יותר מאשר בקרב הומואים ולסביות (ונמוכים משיעורי הדיכאון והאובדנות בקרב טרנס*). המצב הנוכחי שבו אנחנו או שקופות, נתפסות כלא סגורות על עצמנו, או מוחפצות להנאה גברית, מערער על המקום שלנו כחלק מהחברה, ועל הלגיטימציה שלנו פשוט להתקיים.

אז ביום הנראות, אנחנו מנכיחות את עצמנו יותר מתמיד, ומזמינות אתכן להצטרף למאמץ.

*תודה לנועה פז על הסיוע בכתיבה, ועל אקטיביזם ביסקסואלי יומיומי.

תגובות

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

להטב"קים מזרחיים כמעט ואינם נוכחים בייצוג של הקהילה הגאה בישראל, הן בפוליטיקה המקומית, הן בתרבות הפופולארית והן במחקר האקדמי. הכנס הלהט"בקי המזרחי האקדמי הראשון יהווה מפגש לדיון ועשייה בנושאים אלו והוא המשך ישיר לשיח ולפעילות אקטיביסטית שהתקיימו בשנים האחרונות.
מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.